עם תחילת אירועי הגאווה וכל התיירים ששוטפים את רחובות תל-אביב וערים אחרות, המודעות העצמית, כמו גם הביקורת העצמית שלנו מתחדדות. כולם מסביבנו מכינים גופם לקיץ או ישנות בג'ים לקראת המצעד, כולנו בסטרס לאיזו מסיבה ללכת ואיזו בירז' או לירד או לערד או לורד יירצה אותנו, ואני אומרת – חלאס! די לפשיזם של הגוף / כתבה ראשונה בסדרה

הומופוביה מופנמת מובילה, בין היתר, להערכה עצמית נמוכה, דימוי עצמי נמוך, בושה, חוסר אמון בסובבים ותחושת בידוד, קושי באינטימיות, חרדה, התנהגות מינית מסוכנת או הימנעות ממצבים מיניים ורגשיים, דיכאון, אובדנות ואפילו התאבדות. כיצד משפיעה התופעה הכל כך נפוצה הזו על חיינו, ומדוע חשוב להכיר אותה? מאמר שני בסדרה

הומופוביה מופנמת מוגדרת כמערכת של עמדות ורגשות שליליים כלפי גילויים הומוסקסואליים בקרב הפרט עצמו ובקרב אחרים, וביטויה המרכזי הוא בשנאה עצמית אשר גורמת לפרט אי נוחות וחוסר קבלה של נטייתו הלהט"קבית. בסדרת כתבות מרתקת, מסבירה נדב (נדיוש) ענתבי-גרושקה על התופעה. חלק ראשון מתוך שלושה

האם הארון נכפה עלינו או שבחרנו בו? האם תמיד צריך לצאת מהארון או שיש מצבים שמצדיקים הישארות בתוכו? האישי הוא אישי או פוליטי? האם אאוטינג הוא מעשה אלים או מבורך? גל אוחובסקי - טוב או רע לנו? כבר יותר משנה וחצי שהקהילה הגאה כמרקחה בגלל אותו חבר כנסת הומו שרבים מאיתנו הכרנו וראינו ב"אויטה" ו/או ב"אטרף" אשר חזר לארון לאחר שנבחר לכנסת. זה דיון חשוב והכרחי על אודות המשמעות וההשלכות החברתיות של להיות בארון. לכל אחד יש דעה משלו, אבל אם ננתח אותן, נוכל לזהות תימות מרכזיות שיעשו סדר בדברים