בנאום שנשא אמש בהפגנה, ארז וינר, מנהל האחווה הסטודנטיאלית הגאה, מבהיר מהי באמת הבעיה ומהי התגובה ההולמת לכך. אנו מביאים את הנאום במלואו

יוזמתו של חבר הכנסת אמיר אוחנה מהווה תרומה חשובה לביטחונם של אזרחי ישראל, כמו גם לביטחונם של להט"בים ושל נשים / דעה

דיווח על זוג סלבס ששכרו הומואים כמטפלים לתינוקם, הפך לכותרת צוהלת ב"מאקו גאווה", מלווה בפרשנות מעמיקה ומלומדת, ששזרה משמעות חינוכית לכוונת המשורר הסלבריטאי. איך הפכנו, בעידוד אמצעי התקשורת "הגאים", לקהילה של מתרפסים, עד שכל עצם שזורקים לעברנו, ולו העלובה והדלה ביותר, וגם אם נזרקה מבלי משים, נחשבת בעינינו להישג הראוי להלל ולהילולה?

כהומו שמאלני אין שום סיכוי בעולם שאגיע להפגנות במחנה הפליטים שעפאט, שמוכתב בהן "קוד לבוש". הדרישה או המלצה טומנת בחובה שתי רעות חולות שלהן אני מתנגד: האחת הומופוביה, טרנסופוביה ושובניזם והשנייה גזענות

הליכוד והבית היהודי פועלים להחלשת בית המשפט העליון, במהלך שעלול לפגוע קשות באחד המנגנונים היחידים שעוד נותרו לקידום זכויות הקהילה בישראל. ובכלל - איך אפשר לנהל מאבק גאה לקידום זכויות, כאשר המתנגדים הגדולים ביותר לזכויותינו יושבים בממשלה? / דעה

אני רוצה להבין איפה בדיוק נמצאת אותה "מדינת כל היהודים" שעליה מדברים כל הזמן. זו בטח לא ישראל, נכון? מדינה שמקדמת את ההלכה היהודית ולא מכירה בנישואים שלי ובזכויות שלי - בטח לא יכולה להיות המדינה שלי. איך אנחנו יכולים לראות בישראל בית, אם היא לא מכירה בזכות שלנו להקים כאן בית חופשי משלנו?

בימי הזיכרון והעצמאות אנחנו שוכחים שאנחנו מיעוט מדוכא ומופלה, ולרגע מרגישים חלק מהקולקטיב הישראלי. אנו נאבקים להוכיח שאנחנו יותר ציונים מהרצל, שהשואה חשובה לנו יותר משהיא חשובה לאלי ויזל ושהגרעין האיראני משמעותי עבורנו יותר מלביבי. ולשם כך, אנחנו עושים את מה שהרוב הישראלי הכי טוב בו: מוצאים מיעוט אחר, כדי לרמוס אותו, כולנו ביחד. לתפארת מדינת ישראל / דעה

ח"כ הנכנס בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי) משגר מסר ברור ערב הרכבת הממשלה: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית. אנחנו לא דמוקרטיה ליברלית, במובן הזה של המילה. הממשלה שאני חבר בה תקדם את ישראל כמדינה יהודית"

מסרטון התועבה של "הבית היהודי" נגד נישואים גאים ועד נאום ראש הממשלה לחברי הקהילה - במערכת הבחירות לכנסת ה-20 עלו נושאים להט"ביים למרכז סדר היום הציבורי, ואפשר לקוות שהם ישארו על הפרק. כעת מגיעה שעת המבחן האמיתית לראש הממשלה ולתאים הגאים, שצריכים להפעיל לחץ חזק על הנבחרים ולדרוש לקיים את ההבטחות שפיזרו טרם הבחירות. פרשנות

אנו עדים להתעוררות אמיתית וספונטנית נגד הבית היהודי: במפגשים, בכינוסים, וכעת גם בבתי הספר. הקהילה הגאה מפסיקה לשתוק, ולא מחכה בשקט לקבלת זכויות, אלא נאבקת כדי לקבל את השוויון שמגיע לנו. מדובר במלחמה של ציבור מדוכא שסוף סוף קם על הרגליים ועונה לתוקפיו

ייתכן ש-2015 תהיה השנה בה כל מדינות ארה"ב יאפשרו נישואים חד-מיניים, אבל עדיין אין חוק פדרלי המונע הפליה או משפר את מעמדם של טרנסג'נדרים. מדוע המאבק להכרה בנישואים תופס מקום כל כך מרכזי בסדר היום הקהילתי, והאם עלינו לשנות את סדרי העדיפויות שלנו