אין אירוע של גילוי הומופוביה שלא גורר בצידו הכחשה סטרייטית על עצם קיום ההומופוביה. הטענות תמיד מצוצות מהאצבע, נטולות הגיון אמנם, אך מפומפמות כחלק אינטגרלי מהשיח, עד כי זה מתיישב לרוב השקט כהגיוני

רציחתם של הומואים במועדון באורלנדו עורר את ההומופוביה ושנאת-הקהילה גם בישראל. התבטאותו של ח"כ אוחנה והעיסוק התקשורתי בזהותו המינית של הרוצח מצטרפים לחגיגה, ומסמנים את אותו שיח שעושה דה-לגיטימציה לכאב ולפגיעה המכוונת בלהט"בים / דעה

תקיפות נגד חברי הקהילה, משטרה שלא עושה את תפקידה, הצעות חוק שנופלות בכנסת, ואישי ציבור שיוצאים נגד הקהילה. אורי שמילוביץ' חושב שזה טרור שהמדינה אחראית לו

28 שנים מאז ביטול החוק האוסר על משכב זכר, אורי שמילוביץ' מזכיר כי חבר הכנסת שניסה לעשות זאת לראשונה היה אורי אבנרי. עוד בשנת 1971 הוא הגיש הצעת חוק ונשא נאום נרגש בכנסת

מיכל דליות נרעשת מהתכנים אליהם נחשפים הילדים ברשת. אנו נרעשים מהתכנים שיוצאים מהפה שלה. אורי שמילוביץ' מסביר

רק ב-23% ממדינות העולם - רובן מוסלמיות, דתיות ושמרניות - קיימות הגבלות קשות על חופש הנישואים. כעת מתברר כי גם ישראל "המתקדמת" היא חלק מאותן מדינות שבהן חופש הנישואים מוגבל בשל חקיקה מפלה וקיפוח על רקע דת וסטטוס-קוו

צעיר בן 15 שפך על עצמו סולר וניסה להתאבד, לאחר שהוצא בכוח מהארון וספג השפלות והטרדות מחבריו ושכניו

אמיר אוחנה הוא לא נציג "שלנו", כקהילה, הוא פשוט עוד חבר כנסת מטעם הליכוד, שהוא במקרה גם הומו. הוא - בצעד ישר ויוצא דופן, יש להודות - הניח את כל הקלפים על השולחן כשאמר שיצביע נגד הקהילה אם יהיה בכך צורך. הוא סימפטום לשינוי ולא השינוי עצמו. אז מדוע אנחנו עדיין דורשים ממנו לייצג אותנו או תולים בו תקוות?