"אני א-מינית, אבל למרות זאת, אני רוצה להרגיש מושכת, נאהבת. אני נחשבת יפה, ולמרות זאת לא יודעת למה. אני רזה, אבל מרגישה שאני לא רזה מספיק. לא מספיק רזה, לא מספיק חטובה, לא מספיק - מספיק" / טור אישי

בסופ"ש שיתפו חברי #BodyPride את אשר על ליבם בנוגע למסיבות בקהילה הגאה, ועוררו דיון סוער בשאלת האחריות הקהילתית של בעלי ליינים גאים על דימוי הגוף ותחושת השייכות של כולנו

הפליירים למסיבות גייז, בחו"ל וגם בישראל, מאופיינים בצילומים של חתיכים מסוג אחד בלבד: רזים, שריריים וכמעט-מושלמים. אבל חוץ מלמכור תדמית ולמשוך אנשים, הם גם גורמים נזק לדימוי העצמי של רבים, ועושים לנו שטיפת מוח שמקבעת דימוי אחד "נכון" ו"יפה"

כלהטק"בים, פיתחנו לעצמנו דימוי עצמי שלילי למדי בגלל המרקם החברתי ההומופובי בו אנחנו חיים. אנחנו נושאים פצעים נפשיים רבים, ובגלל אותם פצעים נפשיים, אנחנו לא מוכנים להתמלא באהבה עצמית. הגיע הזמן לשנות את זה

הבחירה שלי שלא להוריד שיער ולא לעשות דיאטה, מערערת את הסדר הקיים. היא מטשטשת את החלוקה המגדרית המוחלטת ואת האופן בו מותר לנשים להיות משוחררות

אם בעבר חשבנו שלעשות דיאטה כדי "להיראות טוב" או "להרגיש נחשק/ת" זה לקחת אחריות ולדאוג לשיפור איכות החיים שלנו, היום התקדמנו, ואנחנו מבינים שצריך לשנות את הקודים לפיהם אנו שופטים את עצמנו. הבנו סופסוף שמה שדפוק זו החברה, עם המסרים המעוותים שלה לגבי מראה וזהות, ולא אנחנו

ירון "שוכח" לאכול במשך ימים שלמים. אמיר נתקף בהתקפי אכילה המלווים בהקאות. אורן שוחרר משירות צבאי עקב תת משקל. "הפרעות אכילה נוטות להתפתח בתגובה למצוקה רגשית, והעיסוק באוכל הופך להיות לדרך ההתמודדות של האדם עם קשיים פסיכולוגיים בחייו", מסביר הפסיכולוג ד"ר עופר מאורר. "גברים הומואים רבים חשים מחויבים להתאמן ולשמור על רזונם כדי להצליח למשוך בני זוג פוטנציאליים, כך שהסיכוי להופעת הפרעת אכילה והפרעה בדימוי הגוף גבוה ביותר"

להיות שמן בשבילי זה להבין שיש אופי של שמן ויש אופי של רזה. יש חיים של שמן ויש חיים של רזה. זה שונה בעבודה ושונה באהבה, זה שונה באתרי הקהילה ושונה במסיבה. זה שונה במצעדים וזה שונה בכל תחום בחיים. ממשפחה ועד תפיסת החברה. זה ימשך עד המוות העניין, שכנראה יפגוש אותנו, השמנים, מוקדם / טור אישי

לא אחת להט"בים חשים זרות בתוך המשפחה שעל פניו מקבלת אותם, אך בפועל צריכים להתמודד עם תחושות כעס, ניכור ודחיה, ועם שאלות על דימוי עצמי ושייכות. הדבר מחריף בעיקר בתקופת בחירות ועימותים בנושאים רגישים ועמוקים

במקום בו אנו מתגאים אנו עדיין מתביישים. האמת נמצאת באמצע – בין בושה לגאווה יש מקום שקוראים לו שקט

האובססיה הקהילתית – והאנושית – סביב מראה וגוף גורמת לי לעצור ולתהות. מה באמת אנו רוצים מהגוף שלנו?