נצנצנים על מדרכה בהרצליה בסיום מסיבת יום העצמאות
נצנצנים על מדרכה בהרצליה בסיום מסיבת יום העצמאות. צילום: RonAlmog, Flickr.

 >  >  > 

במדינת תל אביב - פרק ב'

נוכח נפקד

הידרדרות שלי קרתה כמעט מבלי משים, ובהתחלה איליה היה זה שמצא לי את הקליינטים - אני מניח שאפשר להגיד שהוא סרסר בגופי, אבל זה לא הרגיש ככה.
הוא אף פעם לא איים, או תבע, או דרש ממני שאביא לו כסף, זה בכלל לא היה ככה. הוא היה נצמד אלי בלילה (מעולם לא היה לנו באמת סקס - חוץ מפעם אחת איומה שעליה עוד יסופר - אבל היו נשיקות וליטופים, והמון רוך ועדינות שחסרו כנראה לשנינו) ואומר שהוא צריך קצת כסף כי היה לו שבוע חלש, וכל הכסף שהרווחתי הלך על אוכל (יחסית אליו אכלתי כמויות אדירות של מזון) ואם אני מוכן בבקשה... הוא ממש צריך עוד כסף ואם לא אכפת לי אז יש את האיש הזה ...
מעולם לא סירבתי לבקשתו. אין לי מושג למה, אבל הרעיון להגיד לו לא אפילו לא עלה במוחי. לא נהניתי במיוחד ממה שעשיתי, אם כי בדרך כלל גם לא ממש סבלתי. זה היה מכאיב רק כשדרשו שאהיה פסיבי ובכל זאת הסכמתי גם כשידעתי שיכאב כי התייחסתי לכך כאל עבודה ולא עשיתי מזה סיפור.
גם לסחוב חפצים כבדים מכאן לשם זה לא כיף וזה כואב לפעמים, אבל עושים את זה כי צריך וזו פרנסה וזהו.
באותו חורף נורא חל מעין נתק מוזר בין גופי לנפשי, הייתי אדיש וכאילו נוכח נפקד בחיי.
קשה לי מאוד להסביר את הלך הרוח שבו הייתי שרוי אז, כשאני מנסה להסביר מה היה אז אני חש כאילו אני מנסה לתאר מעין הזיה בהקיץ, כאילו הכל קרה לאדם אחר שנראה בערך כמוני ולא היה בדיוק אני.

הפעם היחידה שניסיתי לסרב הייתה כשהוא ביקש שנלך יחד לאיזה מלונית ונעשה שם מה שהוא הגדיר כלייף שואו.
"מה?" נדהמתי, "נעשה מה?" הייתי באמת ילד תמים מהקריות אז.
הוא הסביר לי ולמרות שכבר עברתי כמה דברים לא נעימים מאז שעזבתי את הבית הרעיון שאקיים יחסי מין לעיני אדם זר פשוט החריד אותי ובהתחלה אמרתי שלא, אני לא יכול.
"בבקשה." אמר איליה, "זה מאה חמישים דולר לשעה, אני צריך את זה, אני ממש חולה."
הוא באמת נראה חולה, אבל אז כבר ידעתי שאצלו חולה פירושו היה שהוא זקוק לסם.
"אתה צריך ללכת לגמילה." אמרתי לו שוב, והוא שוב הנהן בראשו ואמר שאחר כך, אולי בקיץ, והמשיך להתחנן שנלך כבר כי האיש מחכה.
אני לא עומד בפני תחנונים והוא, בחושים מחודדים של נרקומן ותיק הריח עלי את החולשה הזו והמשיך ללחוץ עד שנכנעתי בתנאי שנוכל להתקלח במלון במקלחת חמה עם סבון. הניתוק שלי מגופי עדיין לא היה שלם אז ולעיתים התגעגעתי למים חמים וריחניים ולמגבות נקיות.
בדרך התניתי עוד תנאי - שהוא יהיה הפסיבי. הוא הסכים מיד וכיום, כשאני חושב על זה בראש צלול יותר אני שואל את עצמי אם הוא היה באמת הומו או שפשוט התרגל לסקס עם גברים בגלל שצורת החיים הזו נכפתה עליו מאז ילדותו.
קיבלתי את הרושם שהוא לא מעוניין כלל בסקס, רק בליטופים עדינים ובחיבוקים. מהבחינה הזו הוא היה כמו ילד קטן וחסר מיניות שנזקק לקרבה גופנית בלבד. מעולם לא חשתי בזקפה שלו, ואולי היה בכלל נטול חשק מיני? גם אני, כמו עובד במפעל שוקולד שסולד מממתקים, מצאתי את עצמי רוב הזמן חסר רצון לסקס.

במלונית ששמה פרח מזיכרוני חיכה לנו כבר הקליינט - איש לא צעיר ורגיל למראה, מכריס ומקריח - סתם איש בגיל העמידה שאפשר לפגוש כמותו בכל מקום.
הוא הסכים שנתקלח קודם והסכים שאני אהיה למעלה, אבל לדבר אחד לא הסכים -שנשתמש בקונדום.
ניסיתי להתווכח, אבל הוא נופף שטרות של דולרים ואיליה הביט בי בתחנונים ודילג מרגל לרגל בקוצר רוח ובסוף נכנעתי. נכנסנו יחד להתקלח בעוד הלקוח צופה בנו דרך הדלת הסגורה למחצה.
כשיצאנו, נקיים וריחניים, כבר עמד לי כי איליה בתבונתו ניצל את המקלחת לשפשף ולמצוץ לי את הזין עד שהעמיד אותו.
באותו יום הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותו עירום לגמרי. גופו היה צנום ובהיר וחלק לגמרי. היה לו זין קטן וורוד כמו של ילד שעמד רק למחצה במין תמימות לא מודעת לעצמה.
הוא נשכב מיד על בטנו ומשך אותי אליו, מסב את ראשו לאחור הביט בי בעיניים פקוחות לרווחה עד שהחדרתי את אברי המשומן לגופו, ולא מצמץ אפילו פעם אחת כשהזין שלי חדר לתוכו בקלות שהעידה על ניסיונו הממושך ביחסים אנאליים - ניסיון שעמד בניגוד למראה הילדותי שלו.
הלקוח שלנו ישב על כורסא מול המיטה, מאונן בסתר חלוק המגבת הירקרק שלו, ואני עצמתי את עיני כדי לא לראות את ההבעה הלהוטה והבהמית שעל פניו, ונעתי מעל גופו הרפוי של איליה כמו אוטומט, מפלל שזה ייגמר כבר.
איליה היה סביל לגמרי תחת גופי, גופו החמים שידר לי תחושת ריקנות מנוכחותו למרות שהוא השמיע במסירות אנחות וגניחות מלאכותיות להפליא. התחושה שלי כשחדרתי לתוכו הייתה כשל אדם שנכנס לבית ריק. חשתי כאילו אני מבצע את מעשי בגוויה חסרת חיים, אבל ללקוח זה לא הפריע, שמעתי אותו קם, מסתובב סביבנו, נאנח וממלמל לעצמו, והמשכתי בשלי, מתעלם ממנו בעקשנות.
הייתי צריך להעלות בזיכרוני את האקס שלי שאהב אותי מאוד ושקיבל בהכנעה את היחס הקריר והמתנשא שלי כלפיו - ככל שהייתי רע יותר כלפיו ככה הוא אהב אותי יותר - ורק ככה הצלחתי לגמור סוף סוף ולקבל לידי את הכסף.
מיד אחר כך התלבשנו בזריזות וברחנו משם, רצים כל הדרך למקום אחד ביפו, שם נתן איליה את הדולרים למישהו וקיבל תמורתם חבילה קטנה עטופה בניילון מהודק בגומיות ושני כדורים.
הוא ניסה לשכנע אותי לקחת אחד מהם, אבל סירבתי בתוקף, והוא לקח אותם בעצמו. כנראה שאלו היו אקסטות כי זמן קצר אחרי שלקח אותם הוא נעשה צמא מאוד ועליז מאוד וצעק שחם לו נורא.
נכנסנו לגן שעשועים קטן שנקרה בדרכנו ולבקשתו הצלחתי לפתוח ברז כיבוי אש שעמד בפינה. צוחק כמו ילד קטן איליה התפשט עד לנעליו, שתה מים, הרטיב את עצמו ודהר סביב סביב בפראות, מדקלם קטעי שיר של פושקין שכל הילדים הרוסים לומדים בבית ספר יסודי. כך אני חולם אותו עד היום הזה - ילד רזה וחיוור, ערום לגמרי מלבד נעלי התעמלות מרופטות, נטולות גרביים, רץ סביב מתקני השעשועים, מטפס על סולם חבלים אדום עד לגשר קורות עץ מתנודד ומדקלם ממרומיו ברוסית נמלצת שיר של פושקין.

כמה ימים אחרי הלייף שואו חזרנו יחד מהגן בשעת לילה מאוחרת מאוד,כמעט בבוקר ומצאנו את דלת הדירה שלנו נעולה וחתומה עם פלומבה של העירייה.
כתוב היה שם שהדירה רעועה ושהיא תיאטם בקרוב, והייתה אזהרה של מהנדס העיר לא להיכנס.
זו לא הייתה בעיה גדולה לשבור את החותמת הטיפשית ההיא ולהיכנס פנימה כדי לקחת את החפצים שלנו וזה בדיוק מה שעשינו. אספנו וארזנו הכל, הצ'ימידאן שלי עם קצת בגדים ושמיכה ותרמיל ניילון כחול של איליה, והלכנו לחפש בית חדש לפני שהעירייה תסגור לנו את הפתח עם בלוקים.
בלילה הראשון פשוט ישנו בחוץ, אבל למרות שהאביב היה בפתח ונעשה פחות קר עדיין מצאתי את הקור בלתי נסבל. איליה רעד לצידי כל הלילה למרות השמיכה והחיבוק שלי.
ישנו באיזה חדר מדרגות פרוץ לרוח עם רצפות קרות, ובבוקר קמנו והלכנו משם.
הלכנו והלכנו וזה היה מעייף מאוד ומייאש נורא. הסתובבנו במעגלים שגן החשמל שאז עדיין לא שופץ והוקף בחנויות מפונפנות (לא ראיתי במו עיני אבל קראתי על כך) היה במרכזו.
אנחנו כמו נמלים שהרסו להם את הקן ולא יודעות לאן ללכת חשבתי לעצמי כששוב מצאנו את עצמנו בגן, יושבים על הספסל שלנו ומנסים ליהנות מהשמש שהרוח הקרה ביטלה את השפעתה המחממת - ברומנית קוראים למזג האוויר הזה שמש עם שיניים.
ואז הגיעו כמה בחורים מוכרים לי למחצה, שאחד או שניים מהם ישנו מידי פעם בדירה שגורשנו ממנה והתחילו לדבר עם איליה. הייתי מנומנם והבנתי רק מילה פה מילה שם. לא יכולתי להתרכז בשיחה, מזמן כבר לא הייתי עייף כל כך, רעב, קפוא ומיואש.
אחרי כמה דקות של שיחה ברוסית מהירה איליה ניער אותי ואמר, "בוא, הבחורים של רומנוב מזמינים אותנו לדירה שלהם."
הדירה של רומנוב הייתה די דומה לדירה שלנו, אבל היא הייתה פחות הרוסה, גדולה ומסודרת יותר.
כל אלו היו יתרונות ברורים, אבל היה לה חסרון אחד בולט - רומנוב עצמו שהיה בעל הבית, המנהיג השליט ללא עוררין, והאדם שגבה מאיתנו את שכר הדירה.
הוא היה מבוגר יחסית לשאר הנערים שגרו שם, בטח מעל שלושים, בעצם קרוב יותר לארבעים. גבר חסון ואטום פנים עם תספורת מרינס בהירה, מכוסחת באכזריות, פנים סלביות אופייניות, נאות אני מניח, אבל חסרות הבעה, והמון קעקועים על הידיים והחזה.
ברגע שנכנסנו לדירה שלו והפכנו לדיירים שלו נעשינו בני חסותו ובעצם רכושו. שוב ישנו על מזרון זוגי מרופט ועבדנו בזנות, אבל חלק נכבד מאוד מהרווחים שלנו הלך אליו, הוא סיפק לאיליה סמים, אלכוהול וסיגריות, וגם את האוכל קיבלנו ממנו, וכמובן ששילמנו שכר דירה. הסידור הזה השאיר אותנו חסרי פרוטה אם כי לא לפחות לא היינו רעבים ואיליה לא קיבל יותר התקפות של רעד והזעות בגלל קריז.
מצד אחד היה שם לא רע - הייתה מקלחת נקייה יחסית עם מים חמים וסבון, המטבח היה מסודר פחות או יותר, והיה מקרר עם חלב חופשי, לחם טרי כל בוקר וסיר מרק ירקות עם הרבה תפוחי אדמה שמעולם לא אזל עמד על הגז ויכולת לקחת ממנו כמה שרצית בכל פעם שהיית רעב.
בחור גוץ אחד, בהיר ושתקן בשם אמיל היה ממונה על הקניות והכנת המרק, והשאר ניקו ובישלו לפי תורנות שפשרה לא התפענח לי עד היום. ממני ביקשו רק להדיח מידי פעם כלים או לשטוף רצפה, דבר שעשיתי ברצון. אהבתי לרחוץ את הכלים ולנקות את השיש, מציץ תוך כדי כך החוצה מהחלון אל הרחוב, מעמיד פנים שאני גר בדירה שלי ושיש לי משפחה ועבודה רגילה וחבר שאוהב אותי. כמו תמיד כשהיה לי רע סיפרתי לעצמי סיפורים, מתעלם מעובדות החיים, זו הדרך שלי לשרוד את הקשיים. אם הייתי יכול הייתי שותה, או לוקח סמים, אבל אני לא יכול אז אני מתנתק, כל אחד והשיטות שלו.

רוב הדיירים של רומנוב היו רוסים כמוהו, אבל לא כולם. היה בחור פולני בשם ארתור שבא כתייר לארץ הקודש ונשאר כעובד זר שהתמחה בפריצה למכוניות. מאחר והוא דיבר רוסית מצוינת זה לא היה ממש משנה, אבל אני זוכר אותו לטובה כי היה מנומס ועדין יותר מהשאר, והיו שני בחורים רומנים שבאו לעבוד בארץ כפועלי בניין, ברחו מהקבלן שלהם ונקלעו לדירה של רומנוב.
היו שם בערך חמישה עשר איש שבאו והלכו, ולקח לי זמן להבין מי נגד מי ומה קורה בכלל. עם הזמן קלטתי שחלקם עצמאיים שרק משלמים שכר דירה, ועובדים בעבודות שונות ומשונות, רובן לא חוקיות, אבל הרוב היו שייכים לרומנוב ועבדו בזנות.
כמה ימים אחרי שהגענו לשם קמתי כדרכי בצהרים, איליה ישן עדיין, וניגשתי למטבח. רומנוב ישב שם ועשה חשבונות במחברת עבה עם כריכה קשה. הוא הרים אלי את עיניו והביט בי, סוקר אותי מלמעלה למטה בעיני חרסינה כחולות וקרות. הרגשתי כאילו המבט הכחול והקר הזה מטיל בי כישוף רע שהפך אותי מבן אדם לחפץ חסר נשמה ורצון.
הוא קם ורמז לי לבוא אחריו לחדרו. משום מה הוא העדיף לגור במרפסת הקטנה של הדירה שנסגרה בחלונות זכוכית גדולים, מחופים ברפפות ונציאניות מאובקות ומעוקמות בצבע אפור מטלי.
זו הייתה בחירה מוזרה מעט וכיום אני חושב שאולי הוא בחר לגור במרפסת כי משם היה לו קל להימלט החוצה במקרה של פשיטה משטרתית? ואולי הוא היה זקוק להרבה אוויר צח?
לא יודע.
המרפסת הייתה צרה ומלבנית וקירותיה התקלפו מלחות. הייתה שם מיטה, ארון ושולחן, הכל מרופט ובלוי וחורק, ועל השולחן הייתה שפופרת לבנה של ג'ל שקוף בעל ריח מוזר שמעולם לא הרחתי כמוהו מאז. רומנוב שלף את אברו הלא נימול ממכנסיו, הייתה לו זקפה והוא הוציא קונדום ודחף אותו לידי מורה לי לשים אותו עליו, אחר כך מרח על עצמו ג'ל והדף אותי אל המיטה, מצווה עלי לכרוע על ברכי בגבי אליו ואז, בלי שום גינוני טקס, משך כלפי מטה את מכנסי וחדר לתוכי בעודי רובץ שם כמו חיה, נשען על מרפקי, לוטש מבט אל הרפפות המאובקות והעקומות.
זה כאב מעט, אבל מין כאב מרוחק שלא היה שייך לי. מהרגע שהייתי בחדרו הופקעתי מרשות עצמי ועמדתי בצד, מביט בגופי כאילו היה חפץ חסר חיים.
רק אז הבנתי איך איליה הרגיש כשהיינו יחד במלונית. אולי ככה הוא הרגיש תמיד כשנתן את גופו תמורת כסף? אולי ככה הוא שרד? ואולי בגלל זה היה זקוק לסם? לא יודע, מעולם לא ידעתי איך לדבר איתו על הדברים האלו.
אני רק יודע שכשהיינו רק אני והוא מתחת לשמיכה שלנו בחושך הוא היה כולו איתי, חמים ומתרפק נהג ללטף אותי כמו ילד, מנחם אותי ומתנחם בי,.
אחרי שרומנוב גמר באנקה חרישית הוא הדף אותי החוצה בגסות, ונזרק על המיטה, מניח לי לרכוס את מכנסי מחוץ לחדרו.
ככה זה היה כל זמן שגרתי שם, מידי פעם הוא היה עושה בי שימוש ואז מעיף אותי החוצה. חוץ ממני היו גם אחרים שזכו לאותו יחס וכולם קיבלו את זה כמובן מאליו, חלק משגרת החיים שצריך לבצע כי ככה זה ואין ברירה, עושים וממשיכים הלאה.

למזלי לא כולם היו כמותו - חלק מהקליינטים היו נחמדים למדי ואפילו חיבבתי כמה מהם. היו כמה אנשים ששבו וחיפשו אותי פעם אחרי פעם כי הרגישו נוח איתי, והיו כמה שלקחו אותי למלונית, או אפילו לדירה שלהם.
אנשים רצו לא רק סקס אלא גם דיברו איתי, נגעו, ליטפו, התייחסו אלי כאל בן אדם. חלקם אפילו במעין נימת התנצלות.
נכון, היו גם אנשים מרושעים שרצו שליטה בנוסף לסקס, טיפוסים שנהנו להכאיב, השפילו והעליבו או גרוע מכך, אנשים אומללים שדרשו שאני אכאיב ואשפיל אותם כדי שיוכלו ליהנות.
בכל מקרה גם המשפילים וגם המושפלים ראו בי בן אדם, יצור אנושי כמותם, רק הוא עם המבט הכחול וחסר החיים שלו הצליח להטיל בי את הכישוף הרע הזה שהפריד אותי מעצמי והפך אותי לחפץ.

כשבועיים אחרי שהגענו לשם פקד רומנוב על איליה ללכת לאיזה מלון לפגוש משהו ואיליה, לתדהמתי, סירב.
"הוא חולה." התערבתי בעברית, למרות שהם דיברו רוסית. "אני אלך במקומו."
רומנוב התרגז, מן רוגז שקט וקפוא כזה שהפחיד אותי נורא. "אמרתי שהוא ילך, לא אתה! אתה תבוא אלי והוא ילך למלון, התייר מחכה."
לאיליה היו כמה קליינטים קבועים שרצו דווקא אותו בגלל מראהו הילדותי (מן הסתם פדופילים שרצו ללכת עם ולהרגיש בלי) התייר היה בא פעם בחודש בערך ואיליה לא אהב אותו כי הוא הכאיב לו ולטענתו היה מסריח. הוא מעולם לא פירט ואני לא שאלתי, אבל ידעתי על סלידתו מהתייר. הפעם הוא אמר בפירוש לרומנוב, "אני לא רוצה, אני חולה. התייר הזה מסריח והוא גם מכאיב לי."
"אתה כל הזמן מספר שאתה חולה, מאז שהגעת לפה אתה תמיד חולה וחולה!" איבד רומנוב את סבלנותו.
"הוא הצטנן כשישנו בחוץ." התערבתי, "יש לו חום, תשלח מישהו אחר."
"לא, הוא חייב ללכת או שאין מנה הערב ואין סיגריות." פסק רומנוב בקול קר, אחז בכתפי והוביל אותי לחדרו.
הפעם הוא התקמץ על ג'ל ותנועותיו היו פראיות מהרגיל. בקושי התאפקתי מלצעוק מחמת הכאב ואז איליה נקש בדלת, פתח אותה כדי סדק ואמר, "טוב, אני הולך. להתראות רודי."
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ממש ראה אותי עם רומנוב, אם כי קרוב לוודאי שהוא ידע, אבל עד היום הוא תמיד ישן או לא היה בסביבה כשרומנוב השתמש בי.
כל כך חבל לי שזו התמונה האחרונה שהייתה לו ממני ושלא עניתי לו ואפילו לא סובבתי את הראש כדי לראותו. הייתי נבוך מכל המעמד ורציתי שילך כבר, והוא כנראה הבין, או שאולי התבייש גם כן, ואולי כעס או קינא? מי יכול לדעת?

"הוא באמת חולה, הוא לא משקר." אמרתי לרומנוב אחרי שהוא גמר והשתרע על המיטה שלו, מצפה שאסתלק במהירות.
הוא סובב את ראשו והביט בי בבוז, "בטח שהוא באמת חולה." אמר, "ואם לא תיזהר הוא ידביק גם אותך."
היום אני מבין שהוא רצה להגיד לי שלדעתו לאיליה יש איידס, אבל אז פשוט לא הבנתי את זה. חשבתי שהוא מתכוון שאני אזהר שאיליה לא ידביק אותי בשפעת.
הייתי טיפש ופשוט לא הבנתי, או שאולי לא רציתי להבין.
איליה לא חזר עד שיצאתי לגן לעבוד, וגם כשחזרתי לפנות בוקר, עייף מאוד וחבול קצת כי הייתי עם אחד שאהב את זה קשוח הוא לא היה על המזרון שלנו.
הייתי מאוכזב וקצת כעסתי עליו. הייתי זקוק לחיבוק שלו, לנוכחות העדינה והמתפנקת שלו שתנחם אותי והוא לא היה. זה הרגיז אותי, אבל הייתי עייף מאוד וטיפש מכדי לדאוג, פשוט הנחתי שהוא לא חזר עדיין כי הוא עדיין עסוק.
נשכבתי על המזרון ונרדמתי, כשקמתי בצהרים ונגררתי למטבח לאכול משהו ראיתי לפליאתי שהתרמיל הכחול והמרופט של איליה מונח על הכסא. רומנוב ואמיל ועוד כמה היו במטבח, מתלחשים ברוסית.
"מה קרה?" שאלתי, "איפה איליה?"
"הוא מת." אמר רומנוב, "התאבד. המשטרה מצאה אותו תלוי במלון. קח את התרמיל שלו, יש שם את כל הדברים שלו והמסמכים. תביא להם שידעו באיזה שם לקבור אותו."
בהתחלה התווכחתי איתו, סירבתי להאמין שזה נכון. "זה לא יכול להיות!" צעקתי, "אתה משקר!"
"לך למשטרה, תגיד שהוא החבר שלך ואלו הדברים שלו ותראה אם אני משקר או לא." אמר רומנוב באותה שלווה מקפיאה שלו שכל כך שנאתי ופחדתי ממנה.
הלכתי לתחנת המשטרה, אמרתי שהידיד שלי, איליה קפצן, לא חזר מפגישה עם חבר במלון זה וזה, ואלו החפצים שלו, ואני לא יודע מה לעשות.
התורן בדק את התרמיל, הציץ לשקית שבה שמר איליה את תעודת העולה שלו ואת תעודת הזהות שלו, מישש את מעט הבגדים הבלויים שהיו בו ושאל כמה זמן אני מכיר את איליה, ומה אני יודע עליו?
לא היה עלי לשקר כשאמרתי שאני מכיר אותו רק כמה חודשים ולא יודע עליו כלום.
"מצטער, הוא מת. התאבד אחרי הפגישה במלון עם החבר שלו. יש לך מושג למה?"
עשיתי לא עם הראש והתאפקתי לא לבכות. הם שאלו עוד כמה שאלות שלא ידעתי לענות עליהן ואז לקחו את התרמיל ושילחו אותי משם.
עד היום אין לי מושג מתי הם קברו את איליה והיכן. אולי אתרו את משפחתו והניחו לה לטפל בקבורה ואולי העירייה לקחה על עצמה את התפקיד העצוב הזה.
אני לא יודע ואני לא בטוח שאני רוצה לדעת.

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...