>  >  > 

ונציה

התיישבתי וביקשתי מהגונדולייר שישיט אותי אל מתחת לגשר האנחות. שעת ערב די מאוחרת. אנחנו חולפים על פני תפאורה שמעלה בי געגועים אליך. ברקע הגונדולייר מפזם בקול חרישי קטע אופראי קלאסי.
אחזתי בעדינות בצנצנת הזכוכית השקופה שהכילה בתוכה לב אדום מבעבע, נזכר במה ששאלת אותי לפני חודשיים.

''בטח שאני מאושר'', עניתי בזמן ששקעתי בכתבי ניטשה, ''ואתה… אתה מאושר?…'', שאלתי והעברתי עוד עמוד בספר.
''אני הכי אוהב אותך בעולם'', ענית והוספת, ''אבל היום שבו אהיה המאושר בעולם, הוא היום שבו השמיים יהיו צהובים והים יהיה זהב''. שלחת יד להניח על כתפי.
''אתה לעולם לא תהיה מאושר'', התרסתי, ''שמיים לא יכולים להיות צהובים והים בטח לא יהיה זהב''.
''כנראה שאף פעם לא היית מאושר'', ענית מאוכזב.

הכרתי אותך לראשונה בספריה ציבורית בתל אביב.
בחור צנום בן עשרים ושתיים שהגיע מהקריות לעיר הגדולה, מלווה בחלומות לכבוש אותה.
בפעם הראשונה שראיתי אותך לבשת ג'ינס שהיה גדול עליך במידה וחולצת טריקו פשוטה שנפלה על גופך הנערי. התיישבת שולחן לידי, הנחת עליו מספר ספרים ועלעלת בספר אודות איטליה.
אני, בן עשרים ושמונה, סטודנט למשפטים, שקוע בספרי חוק ומשפט, נוכחותך קטעה את קו הריכוז שלי. מדי פעם הצצתי מהספר אל פניך השקועות במדריך. סקרנת אותי, עיניך השחורות ינקו בצימאון את המידע, שמת לב למבטי וכשמבטינו הצטלבו חייכת.
החיוך שלך שבה את לבי.

כבר לא הייתי מחובר לספריה וספרי החוק לא היו קיימים עוד בשולחני. השפלתי ראשי, הוזה בנקודה דמיונית על השולחן. אני רואה את השפתיים שלי עוטפות את שפתייך המלאות, יונק לתוך פי את לשונך… הקצתי פתאום מההזיה והבטתי בך. אתה קולט אותי וצוחק. אני מרים את כתפיי ומחזיר חיוך.

אני זוכר את מספר הטלפון שהשארת לי בלי מילה כשעזבת את הספרייה, את הלילה המדהים בביתי והופ, אנחנו כבר כמעט שנתיים יחד.
תמיד ידעתי שאת האהבה שאני מחפש אמצא במקום הכי לא צפוי ובזמן שאני הכי לא מוכן לה והנה, שם זה קרה.
למרות הספקנות שלי בהצלחת הקשר לאור פער הגיל בינינו והמחשבה על איזה עולם כבר תוכל לגלות לי, זה הצליח יותר מכל קשר אחר.
במהרה עברנו לגור יחד, חיינו הפכו לשגרה והיינו לאחד.

''למה, פעם ראית שמיים צהובים וים זהב?'', שאלתי בחוסר סבלנות.
''אני יודע שיום אחד אני אראה…'', ענית ברוך, ועם זאת נחוש.

הגונדולה שטה ברוגע על המים, אויר קריר נשב על פני. אני נהנה מצליל מוט החתירה הנדחף בקצב מונוטוני על קרקעית התעלה.
שירתו של הגונדולייר שליוותה את השייט ספק בשבילי, ספק בשבילו, הצנצנת השקופה, שלבך בה, כל אלו החזירו אותי אט אט למחוזות עבר פחות נעימים.
אני מוחה דמעה כי אני מתגעגע וכועס - מתגעגע אל התום שהיה בך, רומנטיקן קיטשי שהאמין שאהבה יכולה לצבוע את החיים בצבעים חדשים, וכועס כי אף פעם לא תראה שמיים צהובים וים זהב.

''אני יודע שיום אחד אני אראה'', חזרת בשקט מלטף, ''ואני מקווה שזה יהיה יחד אתך''.
ואז התרככתי, קולך המפייס יודע לשבור אותי לפעמים. הנחתי את ניטשה בצד, אחזתי בחום את ידייך, השפלתי מבט, שוקל מילים ומישיר את עיני בעיניך השחורות העמוקות והתמימות.
''אני יודע שבזמן האחרון לא הייתי בסדר איתך'', התחלתי, ''לפעמים אני לוקח את הקשר כמובן מאליו. אבל אני שמח שאתה כאן''.
התקרבת, התיישבת לי על הברכיים, מקרב שפתייך אל שפתיי לנשיקה. ''תעשה כל מה שארצה?'', בחנת.
''כן'', השבתי ברוך.
''אז יש לי משהו'', אמרתבודק את תגובותיי, ''חודש הבא אנחנו שנתיים ביחד, אני מזמין לנו כרטיסים לונציה''.

ראיתי את עינייך הבורקות, כמהות לאישור שלי. החלום הישן שלך לבלות בונציה יחד איתי נתונות להחלטתי. לא יכולתי לאכזב אותך, ידעתי כמה זה חשוב לך. תפסת אותי וחיבקת בכל הכוח. נישקת אותי בתאווה. מצמיד את ישבנך אל אזור חלצי ומתחכך. הייתי הר געש שהתעורר לחיים, ערומים בערנו כחיות נטולות רסן, עד לצאת הלבה.

הגענו אל גשר האנחות. הגונדולייר הפסיק לשוט ועצר. הוא עמד ללא ניע, עושה עצמו כלא קיים. נותן לי את האפשרות להיות עם עצמי כמה שיידרש. תחת הגשר נאנחתי ביגון. מתייחד עם הרגע הנורא.

היום הנורא, השלישי בפברואר, החורף הכה בעוצמתו, סערות וגשמים כמו התריעו על המתרחש לבוא באותו ערב.
היית חייב להגיע לקריות.
למשפחה.
אחותך הידועה במצבי הרוח שלה, ניסתה להתאבד כי שוב לא הצליחה להכניע את הרוחות שבה. לקחת את הפג'ו האדומה ונסעת לקריות.
אם הייתי בבית באותו רגע, הייתי מונע ממך את הנסיעה לבד. השארת פתק בו הסברת את שקרה לאחותך וחתמת שלבך איתי. למרות שהיית נסער ניסית לנחם אותי, במקום אני אותך, שבקרוב אנחנו בונציה. ''לבי אתך בונציה, מחייה לעד את האהבה'', כך חתמת.

וכך אני מדמיין את הרגעים הנוראים שעברת.
אתה, ברכב שהוא חוצץ לסערה המכה ללא רחמים מבחוץ לסערה המתחוללת בתוכו. שתי הסערות יחדיו הכניעו את הפג'ו הקטנה והפילו אותה לתהום עמוקה.

משפחה וחברים עומדים סביב החלקה שלך. אחותך עומדת המומה, עדיין לא מבינה. תמיד היית לצידה בכל צרה. דאגת לה ושמרת עליה. כעת מפר, שלא באשמתך, את הבטחתך לעולם לא לעזוב אותה.

תמונות של אישה בשחור נופלת כורעת על האדמה בקריאות יגון חולפות מול עיני. תמונות תמונות ואני שם ולא שם. הדבר היחידי שאני חושב עליו הוא הנסיעה לונציה שחייבת להתקיים כי החלום שלך לא ימות. וידעתי מה לעשות. והנה אתה כאן איתי מתחת לגשר האנחות.

ומתחת לגשר הכל שקט. הכל נעלם מעיני. רק אני ואתה.
''תראה רועי, אנחנו בונציה''.

הכוכבים נראו כמפץ זיקוקים קפוא בשמיים. ליטפתי את צנצנת הזכוכית. בוהה בלבך. פעמוני הקתדרלה החלו להישמע. צליל עמוק ומלא. ידעתי שאתה מחייך עכשיו. הפעמונים הדהדו משתלבים בפעימות לבי.

''אני אוהב אותך רועי, הייתי צריך להגיד לך את זה מזמן''. הפעמונים המשיכו להדהד ואני שקעתי בך. הפעמונים נדמו ואני פקחתי עין. נשמתי נעתקה. הרמתי את הצנצנת. ''אתה רואה רועי...'', רעדתי, ''תראה רועי, תראה את השמיים… תראה את המים…''

הושטתי את הצנצנת אל מחוץ לגונדולה ומסרתי אותה למים.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...