>  >  > 

כשהגשם בא

ריח החורף היה כבר באוויר, אך אף טיפת גשם לא ירדה ולא חשבה אפילו לרדת על האדמה הצחיחה שמסביב למלון השיממון. טיפות הגשם אפילו לא חשבו לרדת לכיוון ארץ השמש הזו, שאנו חיים בה.

תמיד, כשריח הגשם מתחיל להתפשט באוויר אני חושב על כל האנשים שהיו איתי בימי חיי, האנשים שעברו מכאן, אלו שזכיתי לפגוש ולהכיר, את אלו שעברו רק במקרה במלון דרכים זה, אפילו את אלו שהרימו רגלים וברחו מארץ השמש הזאת.

אני חושב שמכל האנשים שהכרתי אפילו לא אחד חשב להישאר ולנסות לחיות תחת החום הרב שמפיצה החמה הגדולה של חבל ארץ השמש. כולם חיפשו את הקור, את הגשם, חלק חפצו בשלג, ואחרים רצו לראות את גווני הירוק הניצחים. בשבילי כל אלו היו כשעמום, אני חיפשתי את השונה, את ההרפתקאות, חידושים, לכן החלטתי להישאר כאן, תחת השמש החמה, בחבל ארץ שגווני החום שולטים בה רוב השנה.

אני חושב שהידיעה על אירועים, בתאריכים קבועים, משעממת עד מוות. למשל, האנשים החיים באחת מארצות הגשם, שיודעים שכל שנה בראשון לאוקטובר ירד גשם, פשוט קבוע, בלי שינויים, הם חסרי להט, חסרי התלהבות מטיפות הגשם שיורד ושוטף את פניהם של כל האנשים. כאן בארץ השמש עד שמגיע גשם יכולה לצאת נישמתך לטיול, לחזור, ושוב לטייל וחוזר חלילה, עד שהוא כבר מגיע, יש חגיגות, השמחה היא עצומה, זה ממש כמו כשתינוק נולד והוא פוגש בפעם הראשונה את פניה של אימו או בפעם הראשונה שנכנס אוויר לרעותיו, נכון בהתחלה זה כואב קצת אבל אז אותו רגע הופך לרגע נפלא והמאושר בחייו.

אני אוהב את הימים הבודדים של הגשם שמחליט להגיע, לשטוף, לנקות את ארץ השמש התמידית, אני אפילו חושב שרוב האירועים החשובים והמשמעותיים בחיי היו בימים שירד גשם. כשאני חושב על זה, כל האירועים המשמעותים בחיי היו בגשם, אני נולדתי בגשם, התאהבתי באהבת חיי ביום גשם, נפרדו זה מזה ביום גשום, אחרי שנים נפגשנו שוב ביום שירד בו גשם, אפילו מתתי ביום שהגשם לא הפסיק לרדת בו.

הריקוד הראשון שלי בחברתו היה בגשם, שלא נדבר על המפגש הראשון של שפתותיי עם שפתותיו, כן גם הוא היה ביום גשום... אני חושב שאני רץ מהר מדי באירועים של חיי, אני אנסה, למען הסדר הטוב, לחזור אחורנית, להאט את הקצב, לנסות לעלות את כל זכרונותיי בסדר הגיוני...

אני יכול להתחיל כמו דייויד קופרפילד, בנולדתי , גדלתי ועוד... אך אני חושב ,שאני אתחיל דווקא ביום שנולדתי באמת, ביום שנכנסתי לחיים האלו, ביום המכריע והחשוב ביותר בחיי בתור אדם חושב ומבין, היום בו פגשו עיני את פניו בפעם הראשונה.

זה היה בפעם הראשונה שירד גשם בארץ השמש מאז שהגעתי אליה. אני חושב שהייתי בחבל ארץ זו לפחות כ- 3 שנים, אפילו טיפה צדיקה ומסכנה של גשם לא נפלה על פני בכל זמן שהותי הראשוני שם, אך באותו יום שעיני ראו את פניו, שליבי רעד מקור ושמחה, מהתרגשות של חיוך מאיר חדרים של מלאך של בוטיצ'לו, שנכנס לחדר הגדול של מלון השיממון בעיר השממה בארץ המדבר. הוא הביא איתו את הגשם, את הברכה, את הנשמה, את משב האוויר הנקי, את החמצן הטהור שנכנס אל ריאותי בפעם הראשונה מאז רגלי הגיעו אל מגורי במלון השיממון.

כשמנסים להגדיר אנשים, יש המון סוגים שונים של טיפוסים, של אנשים, אבל הוא, הוא היה איש של חורף, משב אוויר, וריח של חורף נדף ממנו, חיוך של אדם שראה כל חייו רק צמחיה חייה ירוקה וצבעונית. והחיוך, החיוך שלו היה חיוך ממיס לבבות, חיוך שאי אפשר להיות אדיש כלפיו, חיוך שמחזיק אותך חי, חיוך שמחזיר אותך לחיים מעולם של שממה.

אני הייתי כבול למלון השיממון בשלשלאות, ובעיני, הוא סימן את החופש, החירות.
סיפור חיינו המשותפים תחת אותה קורת גג של מלון השיממון מתחיל בשקרים ונגמר בשקרים, זה היה נח יותר והרבה יותר קל. הם הפכו את חיים במלון השיממון ליותר מעניינים, יותר חשובים, והכי חשוב הם הסתירו את האמת. את האמת שלי, את הרצון בו, את התשוקה הבלתי נגמרת, וכמובן את האמת שלו, מעיין בה, מי הוא בעצם, ואיך זה שהוא הביא את הגשם בפעם הראשונה מזה שנים לארץ השמש, ארץ השיממון.

אנחנו סיפרנו כל-כך הרבה שקרים נוחים בימי חיינו. זרמנו איתם, האמנו בהם, הללנו אותם. ברכנו על כל סיפור וסיפור שיצא מפינו. אבל עכשיו בשארית הכוח האחרון שנשאר בידי לכתוב מילים אלו, אני מביט בהם, כמו בסרט קולנוע. שואל על אותם רגעים, ויודע שאהבתי, אהבנו, כל רגע ורגע נתון.

הדבר העצוב ביותר, שאפילו עכשיו, ברגע זה, אני עדיין מאמין בהם ואוהב אותם כל-כך, ויודע שאני לא הייתי משנה שום דבר בהם, אני יודע שאנחנו, אם היינו צריכים להתחיל הכל מההתחלה, לא היינו משנים אפילו גוון אחד של צבע מהם, היינו מספרים בדיוק הכל אותו דבר.
גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי, חוויתי חוויות שלבד או יותר נכון כאן תחת השמש לא הייתי חווה. הוא הביא לי את הפריחה העצמית, את הריגושים מהחיים, את האמונה שוב בחיים, הבנתי שאולי נשמתי והייתי כאן פיזית, אבל לא חייתי בכלל, לא חלמתי, לא ידעתי שאפשר גם אחרת, שמותר גם אחרת.

הוא נתן לי להרגיש שאני הוא האחד והיחיד, שאני הוא היקום, שאני מסוגל גם לראות מעבר לגבולות ארץ המדבר, ארץ השמש. נכון שמעולם לא חשבתי, אפילו לא לרגע, לעזוב. תמיד ידעתי שכאן גורלי, שכאן נחקקו בסלע חיי, אבל המסוגלות לראות מעבר לקווי הדמיון של הגבול של האדמה הצחיחה הזאת, הוא הביא.

אני חושב שזה היה רק לאחר שנה שהוא ואני חיינו תחת קורות מלון השיממון שהוא ניגש ואמר לי מילה מעבר לבוקר טוב, הוא עבד תחתי, אכל איתי צהרים והוא לא אמר מילה. באותו יום הוא ניגש ואמר לי: ''אתה יודע, אני כבר שנה כאן, אני מסתכל עליך, בוחן אותך, מקשיב לסיפוריך, והגעתי למסקנה, יש לך את החיים הגרועים ביותר שאפשר לבקש או לחשוב שיהיו לאדם, כן באמת ממש ממש גרועים, אבל לפי דעתי יש לך רק שתי אפשרויות ממשיות: אחת, שתעלה למעלה לקומה העליונה, תלך לחלון הגדול, תפתח אותו, תביט למטה ותקפוץ, או האפשרות השנייה, שהיא גם עדיפה בעיני, והיא פשוט להמשיך קדימה, לגשת אלי, לנשק את שפתי, להביט בגופי, לרקוד ריקוד או שניים איתי, לפתות אותי קצת, שוב לנשק אותי, להוביל אותי לחדרך ולקיים איתי יחסי מין, לאחר מכן שוב לנשק אותי, שוב לרקוד, ופשוט מאוד להמשיך אלא כי אין ברירה אחרת''.

וזה מה שבאמת היה... תחילה הבטתי בו בחוסר הבנה לחלוטין, ואז חיוך ענק הופיע על פני, ניגשתי אליו, אמרתי שלום יפה, נישקתי אותו, ושוב נישקתי אותו, על הריקוד ויתרתי, הובלתי אותו ישר לחדרי. ומאותו יום עד היום שבו הוא עזב, הוא ישן במיטתי, הוא חיבק רק אותי, ואני אהבתי אותו כל-כך על האומץ, על האמת, על האהבה, על שבחר בי ולא עזב קודם.

אבל אחרי שנים הוא עזב, הוא רצה לחזור לארץ הגשם, לארץ האוויר, ארץ הירק, וגורלי הוא כאן בארץ השממה, במלון השיממון תחת עומס חום השמש הגדולה שהייתה תמיד מעלינו כל רגע נתון. והוא הלך, פשוט קם והלך. ביקשתי, התחננתי, נפלתי על ברכי, והוא פשוט אמר: ''אתה יודע, עוד שנים רבות אנחנו ניפגש שוב כאן בארץ השמש הגדולה, כאן במלון השיממון על תדאג, גורלך נכתב כאן, וגורלי אני עדיין לא יודע, אני לא מבקש ממך לבוא כמו שאתה לא תבקש ממני להישאר, נכון, אנחנו ניפגש, עוד תיראה, אנחנו ילדי הארץ, אנשי החלומות, תמיד מוצאים אחד את השני, אל תדאג עוד נשוב ונפגש''.
חיוך הופיע על שפתותיי, דמעה זלגה והוא נעלם בשממה.

וכך עברו שנים, באו והלכו אנשים, גברים, ילדים, אוהבים יותר ואוהבים פחות, ידיים מלטפות וכן כמה ידיים אלימות, אך פניו המחייכים תמיד נשארו להאיר את החדר שבסופו של יום נשאר לבד.

וכך עברה שנה אחר שנה, שנים רבות ללא גשם, שנים של בצורות מתמשכות, ואני נשארתי במלון השיממון, כולם עזבו כבר, אבל בי נשארה האמונה שהוא עוד ישוב לכאן יום מן הימים.
אני חושב, לא אני יודע, שקרוב לארבעים שנים עברו, המלון נשאר על תלו, אנשים המשיכו לבוא וללכת ואני נשארתי שם מחכה.

וזה קרה, עליתי לקומה העליונה, פתחתי את החלון, הבטתי החוצה, חשבתי אולי לקפוץ, ואז התחיל לרדת גשם זלעפות, חזק, טיפות גדולות שניקו את כל הזמן החולף, את כל הלכלוך שהצטבר, את כל העצב והמלכוניה, הסתכלתי לשמיים וידעתי, הוא חזר. ירדתי לכניסה ושם הוא עמד, אותו ריח, אותו חיוך, כאילו לא עברו ארבעים שנים מאז.

הוא צחק והשנים נעלמו, הוא היה שוב נער, והכל בסך הכל בגלל כמה טיפות גשם ששטפו את מלון השיממון. לאחר כל השנים האלו הוא עדיין, אני עדיין, אוהבים אחד את השני כל-כך הרבה ועדיין לא אומרים מילה אחד לשני. כל-כך הרבה זמן ואף מילה לא נאמרה. ידעתי שהוא בא לקחת אותי, הוא היה ההתחלה של חיי, והוא יהיה גם הסוף שלהם. הוא בא לפתוח את פיו ולסנן כמה מילים משם, ואני ישר עצרתי אותו. אני יודע, אמרתי, והוא רק לחש, נשק אותי, תרקוד איתי, תחזיר אותי לחדרך.

אני לא יודע מתי היה היום שעיניי נעצמו ולא נפתחו שוב, אני לא יודע מתי היה הרגע שלא נכנס אוויר נקי יותר לריאותיי, אני לא זוכר את הרגע הזה או את המילים האחרונות, אבל דבר אחד אני כן יודע, דבר אחד אני כן זוכר, באותו רגע, באותה דקה, באותה שעה, באותו יום, הוא היה לידי, הוא נישק אותי, הוא סיים את חייו ואת חיי ביחד. במלון השיממון בארץ השממה בארץ השמש הבלתי נגמרת, רק שבאותו יום ממש שהוא היה שם לידי ירד גשם על כל הארץ שבה נכתב גורלי ונשאר גורלי בגלל האהבה וכן כמו שהגשם לא בא בכל יום וכן כמו כל פעם שהוא כבר הגיע היה אירוע חשוב, היה היום חג. יום שנחקק בגורלי ובזכרוני.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...