>  >  > 

אני אוהב אותך, עידן

המתח בחדר הקריר היה בלתי נסבל.
ישבתי שם לבד, הרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני, המחשבות בראש כאילו רצו לנקום בי על פזיזותי, התרוצצו להן ביחד, לא מותירות לי אפילו שניה לעכל מה עשיתי.
הקור הפך בלתי נסבל, החדר היה אפור מתמיד, אוירה של חלומות מזוויעים על מקומות רחוקים, ולמרות הכל לא הרגשתי את זה, רק היום כשאני חושב על הלילה ההוא, אני מבין שאילולא איבדתי את שפיותי כמה דקות לפני כן, כל הדברים האלו בטח היו מפריעים לי.

אנשים לבנים הסתובבו סביבי ללא הרף, למרות שידעתי שהם לא מתעניינים בי, הם מסתובבים פה תמיד, זוהי שגרת חייהם, שמעתי עליהם פעם, אך מעולם לא תיארתי איך הנוכחות שלהם, מסתובבים כאחוזי טירוף בחלוקיהם הלבנים, יכולה להטריד.

חדר ההמתנה היה קודר ומפחיד, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב למה המקום הקטן הזה, שאמור לתמוך באנשים ברגעיהם הקשים, כל-כך מפחיד.
אחרי שהצלחתי להתגבר על ההיסטריה, התחלתי לחשוב על כל הדברים הקטנים וחסרי החשיבות האלו, כנראה כמנגנון הגנה מפני המציאות הכואבת, כשעידן שכב לו בחדר הניתוח, מתנדנד בין חיים למוות, ואני התעסקתי בכל המחשבות הקטנות והטורדניות שלי.

הדקות שעברו נראו כנצח, ואולי טוב שכך.
עוד מעט המשפחה שלו תגיע, ומה אז? לך תסביר להם שלא ראית את המכונית בסיבוב, שנסעת בזהירות, שבאמת לא התכוונת, שאתה באמת אוהב את עידן.

והריחוק, המבטים, איך אני אוכל להתמודד עם כל אלו?
חתיכת אגואיסט, יושב ומרחם על עצמי כשאהובי נקרע מכאבים בחדר הניתוח, והכל בגללי.
רק רציתי לדעת שאתה בסדר, לנשק אותך, וללכת, להיעלם מחייך, לדעת שלעולם אני לא אוכל לפגוע בך יותר.

המשפחה שלך היתה כל-כך נחמדה, הם כנראה עוד לא ידעו בדיוק מה קרה, ואני שיחקתי את המשחק, כאבתי איתם, בכיתי כל-כך, רק רציתי לדעת שאתה תתגבר.

רק אחרי שעתיים מורטות עצבים, האנשים בחלוקים הלבנים סוף סוף יצאו אלינו, עינייהם בוהות ברצפה, ואני מרגיש איך הדמעות חונקות את גרוני שוב.
''הוא יתאושש'' לפתע קרע הקול את הדממה, ''הוא טיפוס חזק ... מצבו יציב, ונראה שהוא יתעורר כבר בשעות הקרובות''.
מילים לא יכולות לתאר את הרגשת ההקלה שהציפה אותי, כל-כך הוקל לי שכמעט וחייכתי.

לא יכלתי להירדם כל הלילה, ישבתי על הכיסא בחדר האפור, התפללתי שתצליח להתגבר על הכל, ויותר מכל, שלא תכעס עלי.
בבוקר האחות יצאה מחוייכת מחדר ההחלמה, אמרה לנו שהתעוררת, ושכדאי שניכנס.
רק אני ואמא שלך נשארנו כל הלילה, נכנסנו לחדר ביחד.
כמה קרני שמש עקשניות הצליחו לחדור מבעד לוילון הצפוף, התעקשו לנחות על פניך, נראית כמו מלאך, הפנים המושלמות שלך לא נפגעו כלל, והשמיכה שכיסתה את פלג גופך התחתון, כמעט והסתירה את הזוועה שעברה עלייך הלילה.
היה לך מבט חמים בעיניים, מבט כזה של ''אני לא כועס'', שהרגיע אותי, כמו תמיד, ידעת בדיוק מה לעשות.

אחרי שבוע וחצי השתחררת מבית החולים.
הרופאים אומרים שאחרי מנוחה, וקצת פיזיותרפיה, אתה תהיה בנאדם חדש.

עכשיו אנחנו שוכבים על המיטה שלך, אני מקריא לך את היומן שכתבתי מאז התאונה, בכל הימים שביליתי בחדר ההמתנה הנוראי וחיכיתי שתצא כבר מבית החולים.
אתה צוחק מדי פעם, אומר לי שאני יותר מדי דרמטי, וממשיך לצחוק עוד קצת.
אבל כשסיימתי להקריא לך את היומן, התקרבת אלי, אני חייכתי כי פחות או יותר ידעתי מה הולך לקרות, עצמי עיניים, והרגשתי את השפתיים שלך נוגעות בשלי, ופתאום, אחרי שבועיים של גיהנום, ידעתי שהכל יהיה בסדר.

התרחקתי ממך קצת, קטעתי את הנשיקה הנפלאה הזו, ואמרתי את שלושת המילים שממיסות לבבות בכל מקום בעולם, ''אני אוהב אותך, עידן'', ואתה כמו תמיד, חייכת את החיוך המדהים שלך, ונישקת אותי שוב.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...