>  >  > 

זיכרון כמו תנור

חורשת אגוזים מאחורי פרדסים ושדות
ירוקים כחולים וחומים
אני זוכר את האור, יכול לגעת בו
לחוש במרקם, בסמיכות הזהובה
יכול להריח את האדמה,
רשרוש העלים תחת גופותינו המתגלגלים
כל אבן מזדקרת וכאבה המתוק בעצמותיי.
זיכרון כמו תנור
מחמם ונשרף ,אולי חשבתי עלייך יותר מידי
וכעת לא נותר לי דבר להתכסות בו


הכרתי את ניר בסופשבוע על שפת הכנרת, בדיוק עזבתי את הגרעין (סיפור בפני עצמו..) יחד עם לירון, חברה טובה שלי שעזבה איתי. היו לנו עוד כמה חודשים עד לגיוס. היינו בני 19 ונסענו לעבוד באילת. מצאנו עבודה בתור מלצרים ועברנו לגור יחד בחדר קטן שמצאנו. עבדנו 14 שעות ביום, תמיד ביחד, תמיד שרים וצוחקים. בשעות שלא עבדנו היינו יורדים לחוף, לפעמים רק כדי לשתות איזה בקבוק גולדסטאר או שניים ולפעמים היינו מתרחצים בים, שוחים בעירום, מחפשים צדפים.

ישנו יחד באותה מיטה, ולמרות שלירון ידעה שאני הומו התחיל קשר מוזר של נגיעות וחיבוקים ואחר כך גם נשיקות ומזמוזים. מאוחר יותר היא סיפרה לי שהיא מאוהבת בי ושלדעתה פשוט לא מצאתי את האישה הנכונה ובגלל זה אני חושב שאני גיי. עכשיו אולי הייתי מגיב אחרת (בטוח), אבל אז, לפני 5 שנים, הייתי צעיר ומבולבל והיא היתה ממש יפה וחכמה, עם תלתלים בלונדיניים רכים, ריח משכר, והכי חשוב, היו לה שדיים גדולים ומדהימים ומאוד אהבתי להניח את ראשי עליהם, לגעת בהם, בפטמות הטפוחות, להקיף אותם בידי, להרגיש את פעימות הלב שלה, לנשק אותם. הומו הומו, לציצים אני לא אומר לא... מה זה אומר עלי? לא יודע.

לפעמים לא צריך יותר מקצת רוך וחמימות, והיא כולה היתה רכה וחמה, היא חשבה שתוכל לשנות אותי ואני חשבתי שלא יזיק לתת לה לנסות ולו רק כדי שנמשיך להיות חברים והיא לא תפסיק לאהוב אותי. עד היום אני מוצא את עצמי חושב ''מה אם...'', אבל היא פשוט לא היתה הפנטזיה שלי, זו שאני לא מוכן לעזוב, של האביר של חיי, של אהבה טהורה וחזקה, לגבר.

סופשבוע אחד התקשרו אלי כמה חברים ואמרו לי שאני חייב לבוא אתם לכנרת, ''יש אוהלים, יש קפה, יש אוכל וגם משהו טוב לעשן''. מי צריך יותר מזה? הודענו שסבתא שלה חטפה שבץ ואנחנו חייבים לנסוע ומייד. אילנה, הבוסית, צעקה ואיימה, אבל ידעה שאם לא תתן לנו ללכת פשוט נתפטר והיא לא תוכל להפליק לי יותר על הישבן בכאילו סחבקיות, אבל עם מבט מחורמן ורעב בעיניים.

ברור שהיא נתנה לנו ללכת ואפילו הציעה להקפיץ אותנו ליציאה מהעיר. אז היינו נוסעים בטרמפים מתי שרק יכולנו, צעירים ותפרנים אלה היו הימים (גם עכשיו אני תפרן אבל לא נוסע בטרמפים יותר... מישהו מגיע לצומת ים המלח?).

תוך שעתיים כבר היינו בצד הכביש שמוביל צפונה, לירון עם חולצה מכופתרת ברישול
מגלה את חזה הנהדר עצרה טרמפ תוך שתי דקות... מלכה. בכנרת פגשתי את החברים שלי, הם היו שם עוד מהערב הקודם וכבר התמקמו, אוהלים, שקש''ים, וודקה זולה ומיץ תפוזים סינתטי.

ניר בא עם אחד מהם ומהרגע הראשון שראינו אחד את השני פשוט התחלנו לחייך. אני יודע שפשוט לא הצלחתי להפסיק לחייך, אני לא זוכר על מה דיברנו, אני לא זוכר כלום מהדברים שעשינו (האלכוהול...), אבל אני יכול לשחזר כל הבעה מקסימה שניר עטה על פניו המקסימות. הכל נע לאט יותר, שנינו היינו בתוך בועה שהזמן עובר בה לאט לאט. רק שנינו היינו קיימים, והתאהבנו, ככה בשנייה.

תנועה בלונדינית עצבנית בזווית העין החזירה אותי לקרקע המציאות, לירון לידי,
מסתכלת בי בעיניים עצובות, יודעת שאני אבוד בשבילה. אבל אני כבר לא הייתי שם, הייתי במקום אחר שבו רק אני וניר היינו קיימים. חשבתי שהיא תבין, אבל למחרת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. היינו אמורים לחזור יחד לאילת לעוד חודש, אבל היא החליטה שהיא נוסעת להורים ושנדבר אחר כך. ואז היא פשוט התנתקה ממני.

אני מבין שהיא הייתה פגועה ושזה כואב לאהוב ולא לקבל אהבה בתמורה, אבל חשבתי שתמיד נשאר חברים... טיפש שכמותי. ניר היה שווה את זה, בכל אופן, לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. הקשר ביני ובין ניר, לעומת זאת, הלך והתהדק. בחודש שהייתי לבד באילת היינו מדברים כל לילה במשך שעות. הוא היה חייל במוצב בצפון (תותחנים, אם זה מעניין מישהו) ושנינו לא ישנו הרבה באותה תקופה.

כשעבר החודש חזרתי למרכז, להורים... להתכונן לגיוס. הוא היה חוזר רק פעם בשבועיים, אני עדיין זוכר את ההכנות בסופשבוע שהוא היה מגיע, את ההתרגשות והפרפרים בבטן שהייתי מקבל כל פעם שהייתי רואה אותו, את הנסיעות במכונית יחד, יד ביד. הוא היה הראשון שלי, הראשון שאהבתי, הראשון שעשיתי איתו אהבה, שם, בחורשת האגוזים, בשעת שקיעה נוגה, הרגשתי שנתתי כל מה שיש לי ועדיין רציתי לתת עוד, לטעום אותו, להריח אותו. מכירים את ההרגשה שהלב שלך נמצא במקום אחר? הלב שלי היה אצלו, מונח בכף ידו. כל נשימה שלי הסתיימה באוושה חרישית, ניר...

בשלב הזה התחלתי לפחד, לפחד שהכל יגמר ושהוא לא אוהב אותי באמת, שהלב שלי ישבר. ידעתי שאם אני ארשה לעצמי ללכת עד הסוף עם הרגשות שלי והוא יעזוב, אני פשוט אמות. אז לא ידעתי שבימינו לא מתים מאהבה.

היינו ביחד שנתיים בהן עשיתי כל טעות אפשרית שאפשר לעשות בזוגיות, בחנתי את גבולות האהבה שלו, וכשגיליתי שאין לה סוף הרגשתי לכוד, שאני לא טוב מספיק בשבילו. בגדתי בו רק כדי להכעיס, רק כדי שאוכל לספר לו והוא יעזוב אותי, עדיף עכשיו מאשר אחר כך.

לא יכולתי להיפרד ממנו בעצמי, ניסיתי וכל פעם הייתי חוזר, הייתי מכור לשפתיים שלו, לחיבוקים המוחצים שלו, למגושמות הנהדרת שלו, לסימנים הכחולים הקטנים שהייתי מגלה על גופי, מזכירים אצבעות ארוכות וחזקות שננעצו בבשרי בשעות של שיכרון.

יום השחרור שלו מהצבא הגיע. אני השתחררתי עוד קודם (...רציתי לחיות קצת לפני שאני מת:) ), חיפשנו דירה ביחד, ידעתי שאני לכוד, שלעולם לא אוכל להשתחרר ממנו, ידעתי שהוא ישבור את ליבי.

הזכרון שלי ממנו מתבונן בעיני,מנשק אותי ברכות, טועם, מנסה ואז נצמד אלי בחוזקה, מתמזג איתי, הסמיכות של האויר מסביבנו, האור שהציף אותנו, רק אנחנו ראינו אותו, רק בשבילנו העולם היה קיים. פעם אחת ממזמן היתה לי אהבה.

דמיינו את עצמכם נאהבים בחוץ, בשמש.
אני רוצה לתת לכם את הזיכרון הזה במתנה, הוא הדבר הכי יקר שיש לי.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...