>  >  > 

רק רציתי להיות שם

כל כך כואב לדעת שהוא לא העריך את מה שהיה לו. היה לו רק אותי, אבל בכל אופן. אני זה אני. ואני זה אני עם כל האהבה שהייתה לי אליו ועם כל הרצון הטוב לעשות אותו מאושר ושיחייך.

עכשיו, שבוע אחרי הפרידה אני שואל את עצמי. למה. למה הוא לא העריך אותי? כל כך אהבתי אותו ונתתי לו כל מה שיכולתי. אהבתי אותו גם כשהוא היה במצבי רוח משונים וכשהיו לו התפרצויות וכשהוא היה בדיכאון מכלום. אהבתי אותו גם כשהוא לא שיתף אותי ולא רצה שאגע בו. הייתי שם בשבילו. לא ניסיתי ללחוץ וכשהוא לא רצה לדבר שתקתי וכשהוא רצה לשתף הייתי שם כדי להקשיב.

הרגשתי שהוא במשבר. עשיתי הכל כדי לנסות לשמח אותו. כשהוא עיצבן אותי התעצבנתי אבל לא עשיתי סיפור כי ידעתי שהוא לא עושה את זה בכוונה, שהוא במשבר. אבל הוא אוהב.

זה לא היה ככה תמיד, אבל בחודש האחרון, משהו עבר עליו. ביום שהוא הבין את הטעות שהוא עשה, אני הבנתי שאני לא יכול יותר. לא יכול להרגיש מדוכא יותר. לא יכול להיות עצוב אחרי כל פגישה. ועם כל האהבה שהייתה לי ושעדיין יש, זה לא יכול להמשך ככה.

הוא התנצל ואמר שהוא לא רוצה לאבד אותי. ואני, אני לא הפסקתי לבכות. הוא אמר כמה שהוא אוהב ושאני הדבר החשוב לי בעולם... אבל אני לא אוהב לטאטא דברים מתחת לשטיח. קיבלתי את ההתנצלות אבל ידעתי שאם אני אמשיך כאילו כלום לא קרה זה בחיים לא ילך.

הוא וגם אני צריכים זמן לחשוב על דברים ולפתור דברים עם עצמנו. בנפרד. כמה בכיתי. ואני עוד בוכה. עצוב לי שאנחנו לא ביחד. עצוב לי כי אני מתגעגע. אבל גם עצוב לי שהוא לא ידע מה יש לו ביד. עצוב לי שהוא לא העריך.

אני עוד מחכה לראות, אם יום אחד... הוא יתעורר ויבין שכל מה שרציתי זה להיות שם.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...