>  >  > 

חוט דנטלי

והימים, ימי סתיו בניו יורק.
השמש החלה להיעלם מביו העננים הכבדים והאפורים אשר הגיעו מכול עבר. העצים היו כבר בעיצומי השלת העלים מעליהם, כמה מהם פה ושם עדיין היו מלאי עלים צהובים אדומים, כאילו סירבו להיפרד מהקיץ החם והנעים כל כך.

האלווין, או ''ליל כל הקדושים'' בפתח, החג הראשון במסכת חגים אמריקאית ארוכה ומייגעת, מיד כשייגמר החג יחלו לדבר על חג ההודיה ומיד בסיומו תחל המולת הקניות, מאות ביליונים של דולרים יזרמו בין מיליוני אמריקאים בכול רחבי המדינה הענקית הזו, עוד תרומה להצלת הכלכלה האמריקאית שגוועה אחרי אסון התאומים.

לי לא הייתה עבודה, תוצאה ישירה של פיגוע נוראי, חוסר מזל, תזמון גרוע ותחושת יאוש מהחיים המייגעים בעיר קשה. מספר גדול של חברי הטובים ביותר עזבו את ניו יורק בסיבות אלו או אחרות, ואת חברי האמריקאים התחלתי להדוף בעדינות אך בנחישות, לא רציתי בהם יותר, לא רציתי את החיים הללו יותר, לא רציתי או חשבתי שאני לא רוצה את אמריקה יותר. מה שווה כו העיר הנפלאה הזו, מה שווה כל החופש שאני עובד כל כך קשה בשבילו, אם פתאום בבוקר בהיר ויפה נופלים שני בניינים ועיר שלמה הופכת להיות אתר צבאי עם מאות אלפי חיילים, שוטרים ומשמר לאומי. לא לשם כך עזבתי את ישראל.

ליל כל הקדושים הגיע וסוף סוף מצאתי עבודה, יותר נכון אפשרות לעבוד במסעדה בשדרה השמינית בצ'לסי. ראיון העבודה היה מאוד טוב אבל ההתלמדות הייתה נוראית, באקט ברור ומאוד לא יפה מצד מנהל המסעדה הבנתי שמקומי אינו שם. בדכדוך מקומי אספתי את דברי והלכתי לביתי, ביתי בעירבון מוגבל, כך הרגשתי כל הזמן.

ירדתי בשדרה השמינית, לא היה קר, רק כמה רוחות נישבו להם מעיפות כמה כובעים ופיאות. כל הומו בצ'לסי היה מחופש, וונדר וומן, אבירים, סופרמנים, מלאכים ופרפרים ירדו ועלו בשדרה הצבעונית. הבדידות עלתה וחנקה את קני הנשימה. פניתי מיד מזרחה לכיוון השדרה השישית אל תוך מחילת הרכבת כדי שתיסע ותיקח אותי הביתה. השדרה הייתה סגורה, מאות אלפי אנשים בכול מיני צבעים צעדו שם, מנסים להראות שהם לא מבוהלים מהאפשרות שעוד בין לאדן אחד יגיע ויפוצץ את כולם. שוטר עייף ומבוהל כיוון אותי לרחוב 14, כל שאר הרחובות היו סגורים. רציתי להגיד לו שיעזוב אותי, מה, הוא לא רואה שאני לא צבעוני כמו כולם? הוא לא רואה שאני לבד?

ימים חלפו ועדיין לא מצאתי עבודה. באחד מלילות הדכדוך הקשים בביתי, אחרי שהספקתי לעשן יותר מחצי ''פיפטי באג'' של גראס, נזכרתי שיש לי חבר שעובד בבאר בצ'לסי, אולי אני אוכל למצוא עבודה שם?

צדקתי. אבי, חבר של חבר שמעולם לא היינו בקשר של יותר משלום הדדי, סידר לי מיד עבודה ללא היסוסים, ללא גינוני גאווה מתרוממים שכל כך אופייניים לאוחצ'ות ישראליות (מילה שתמיד הייתה לגנאי במילון שלי עד שאבי לימד אותי שזה בעצם קיצור של אחותי, מה שהפך את המילה להרבה יותר נחמדה ואת אביבה היקרה לאוחצ' שלי).

התקבלתי לעבודה כבסט בוי, פיקולו בעברית עילגת ולא מקצועית. בניו יורק שאחרי בן לאדן, זו הייתה ההזדמנות היחידה שלי להתחיל מחדש, ידעתי שהימים יעברו ואני אהיה מלצר.

הלילה הראשון היה נפלא, כל הצוות רחרח מסביבי, מנסה להבין מי אני ועד כמה אני קל להשגה, ככה זה במקום עבודה שכל עובדיו הם גברים הומואים, אם אתה חדש ושווה, מישהו יעשה עליך סיבוב, זה לא עובד אחרת. הם לא עניינו אותי, בשלוש שנות ניו יורק שלי כבר הספקתי לעבור על כל טיפוס, כול סוג של הומו אמריקאי. כך לפחות חשבתי...

היה שם עוד אחד שלא ניסה להיות כמו כולם, הוא לא ניסה להרים את לי את החולצה, לבדוק לי את הגוף והוא לא נתקל בי מאחורה כאילו בטעות רק בכדי להרגיש את הישבן שלי. הוא פשוט היה שם. הוא היה הדבר הראשון שראיתי בלילה הראשון בעבודה החדשה שלי. שם, מאחורי הדלפק של שמירת חפצים, הוא כרע ברך להוציא משהו מהתיק. לא ראיתי עדיין את הפנים שלו, לא את הגוף, רק הירח בצבץ לו מתוך החולצה, חצי סהר שחור שקועקע על עורפו הלבן והענוג שהסתיר את כל עולמו כבליקוי לבנה אפוקליפטי. לא, הוא עדיין לא הרגיש בי, עדיין לא ראיתי אותו, אך הירח כבר אמר לי הכל.

כל המילים, הביטויים, השירים והסיפורים שהכרתי לא עזרו לי להבין את הצביטה החדה והמתוקה שהרגשתי בלב באותו שבריר שניה של הפגישה הראשונה שלי אתו.
''איך קוראים לך?'', שאלתי. הוא הסתכל אלי בחיוך מלא אור, בעיניים כחולות ובוהקות שמוססו אותי לאבק של כוכבים.
''קלינטון'', בלא תוספת אחרת, ללא משפטי המשך, פשוט קלינטון. ילד יפה עיניים שידע להגות את השם שלי באותה צורה שרק החברים הכי טובים בישראל יכולים להגות. מטלה כל כך קשה לשאר חברי האמריקאים אצלו הייתה לדבר מאוד פשוט, בדיוק כמוהו. פשוט קלינטון.

לא ידעתי מהי אותה תחושה, מאז גם לא חשתי אותה. בכל פעם שחשבתי עליו ועל אותה צביטה קטנה מיד עברו בי מחשבות שפסלו אותו על הסף. הוא בסך הכול ילד, הוא רק בן 21, אני לא יודע איך להתמודד אתו, הילדות שלו לא הייתה מאושרת, מה אני יודע על ילד שהיה מכור להרואין כשהיה בן 15.

כל סיפור שהוא היה מספר לי על הילדות שלו הלחיץ אותי יותר והגביר את הקול שאומר להתרחק, אך למרות כל הפחד, קול ההגיון נבלע בתוך עוצמת האור שיצא לי מהלב דרך עיניו בחזרה לגופי. כל שיכולתי לומר היה ''איזה מדהים אתה''.

הימים עברו וכבר התחלתי להרגיש ותיק במקום העבודה שלי, בר של הומואים מאוד מצליח בצ'לסי, ניו יורק. קיבלתי מעמד של המלצר הסקסי מישראל, כל משמרת הייתה בשבילי מסיבת חיזור חובבנית על ידי לקוחות שרצו כל כך לדעת מי זה הבחור הזה מישראל. אהבתי את תשומת הלב הרבה של אותם ''צ'לסי קווינס''. הם לא יכלו לספק לי את מה שרציתי, אבל הם עשו לי משהו אחר, הם גרמו לי להרגיש טוב עם עצמי. אני לעומת זאת הייתי בעולם אחר לגמרי.
לקלינטון יש עיניים כחולות.

חג ההודיה הגיע, אותו חג שלמעט לבשר על פתיחת ה''שופינג סיזן'', כמעט ואין לו תכלית, וכמו שהחג היה בנימה פטריוטית אמריקאית במיוחד, כך אני רציתי לעזוב את המדינה הזו ולחזור לחום, לחברים, לפיגועים ולאדם שנטשתי ארבעה חודשים לפני, אדם שכל כך רציתי לחזור אליו, אך נתקלתי בסירוב מהסס ונחוש בעת ובעונה אחת.

באותו לילה שכולם סעדו ביחד, לילה שבו כל אמריקה יושבת לה יחדיו ומודה לאל על המדינה הנפלאה שהוא ברך במיוחד בשבילם, אותו לילה שבו אנשים מודים לחבריהם על כל הדברים הנפלאים שהם עשו למענם, אותו לילה שבו אחוז ההתאבדויות רושם שיא חדש ולא נשבר עד לחג המולד, באותו לילה הייתי צריך ללכת לעבודה. הגעתי לבר בדכדוך קשה במיוחד ופשוט לא יכולתי לעבוד, לא רציתי בזה, הרגשתי כל כך אבוד, ילד ישראלי שאיבד את הכיוון באמריקה הגדולה ללא אף אדם שיעמוד לצדו, ללא שום קשר ממשי למציאות שיצרתי לעצמי במשך ארבע שנים. בתירוץ עלוב למנהל המשמרת על חולי שלא קיים הצלחתי להשתחרר מעבודה.

הסתובבתי בודד ואבוד ברחובות הריקים מאדם. חג ההודיה הוא אחד משני חגים שבהם ניו יורק לוקחת חופש מהמהירות המופרזת ונחה קצת. הרחובות היו שוממים, רוחות קרות הקפיאו כל צומת רחובות ריק ממכוניות, ואני, אני הייתי שם, מרחף בין צומת לפינת רחוב, מחפש ולא מוצא. באותה תקופה כל חברי הטובים ביותר עזבו אותי לדרכיהם השונות בעולם הגדול, תוך פחות משנה הפכתי מאדם כל כך פופולרי שתמיד הוקף בחברים לאדם בודד שמחפש חום בכול פינה ואינו מצליח למצוא אותו.

הצלחתי למצוא חום בלילה קר אצל חברתי עינת, חברה שגרה בניו יורק למעלה מארבע שנים, האדם היחיד שיכול להבין את מה שעובר עלי. אומרים שכדי להיות ניו יורקר אמיתי צריך לחיות כאן עשר שנים, את שנות הסבל. עינת ואני כבר עברנו, או עדיין עוברים.

קיבלתי ארוחת ערב, חיבוק, ליטוף ומיד נרדמתי כמו תינוק על הספה בסלון החם והעוטף משערות החתול ''קושקוש''.

למחרת חג ההודיה הלכתי לעבוד שוב, מנסה להחזיק את עצמי ולהתפטר, מסנן לעצמי בכל שניה את ''זה רק זה'', המנטרה הבודהיסטית שלמדתי לא מזמן. הלילה הפך להיות להרבה יותר נעים, תחושות טובות החלו לחזור אלי. כן, עדיין יש אושר בחיים שלי. עוד משהו קרה באותו לילה, משהו מוזר החל להתפתח בין קלינטון לביני, תחושת קירבה מוזרה, כאילו דיברנו בגלים אולטרה סונים שרק אנחנו יכולים להבין, כאילו שידרנו אחד לשני מסרים שרק האנטנות שלנו היו מסוגלות לקלוט. כל הלילה נצמדנו אחד לשני, נתקלנו אחד בשני בכוונה, זרקנו רמזים באוויר, צחקנו ביחד ובהינו אחד בשני ללא הפסקה. 
ואז זה קרה.

ללא הקדמות, ללא משפטי פתיחה, ישבנו אחד ליד השני אחרי שסיימנו לעבוד ופשוט התנשקנו, נשיקה כה ארוכה וכה מתוקה שהשאירה את טעמו בפי למשך ימים. חשתי את כל כולו. כל איבר וכל תא עבר אל גופי דרך הנשימות הבלתי פוסקות שלו. ליבו לא הפסיק לדפוק על חזי. כל דפיקה עוררה כל עצב בגופי כאילו הייתה מכת חשמל. עכשיו הוא נושף את כל ריאותיו לתוך פי, החמצן מגופו חובר לחמצן בגופי ונהדף אליו בחזרה באותה עוצמה שנכנס לגופי.

לא עשינו סקס באותו יום, רק התנשקנו, הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר. הצלחתי לחזור לעבודה הישנה שלי, רציתי למצוא כמה שיותר מקורות הכנסה במיתון הנוראי שתקף את ניו יורק.
''קח את המספר שלי מהלוח במשרד ותתקשר אלי, אני רציני, תעשה את זה'', אמר לי קלינט לפני שהלך לכיוון ביתו.
''אני אקח אותו, מבטיח''.

רציתי להתקשר אליו למחרת, אך במקום העדפתי לבוא לבר. סיימתי לעבוד בעבודה השניה שלי, מנהל מכירות בספא מאוד מפורסם בסוהו. חזרתי הביתה ולא יכולתי להפסיק לספור את השעות עד לרגע שאפגוש אותו, להתקשר אליו פשוט לא יספיק לי, אז הגעתי.

הוא היה שמח ומופתע באותה מידה, לא יודע מה להרגיש קודם. ''באתי לקחת את מספר הטלפון שלך'', אמרתי בחיוך גדול ומסופק. אחרי הכל, חשבתי על המשפט הזה כל היום לפני שראיתי אותו. הוא נתן לי את שלו, אני כתבתי את שלי, כל אחד שמר את המספר במקום קרוב, אחד בכיסו והשני בלבו.
הלכנו אליו הביתה.

דיברנו ודיברנו כל הדרך, עליו ,עלי, על המשפחה שלו, המשפחה שלי, ישראל, טקסס, אמסטרדם, יוטה, תחנות בחיים הקצרים והמסובכים של שנינו.

קלינטון, או קלינט, היה בשבילי משהו חדש ומרענן, הוא לא היה גבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו, מאלה שהייתי יוצא אתם כל הזמן. הוא לא ידע הכול על החיים, הוא לא יודע מה זאת אהבה, בדיוק כמוני, ובדיוק כמוני הוא ידע מה הוא רוצה, פשוט להיות ופשוט לחיות, ''רק שתהיה שמח, זה מה שחשוב לי, תהיה שמח''.

הייתי שמח, כל רגע, כל דקה שהייתה לי אתו עשתה אותי למאושר, לא רציתי כלום, לא רציתי לשמוע או לדבר, רציתי רק לראות את העיניים הכחולות שלו מחייכות אלי בכל פעם שהוא רואה אותי. כל פעם שהייתי בא לאסוף אותו ממקומות שונים בחייו המפוזרים בעיר הגדולה, הוא היה מסתובב ומבחין בי לפני שהספקתי לראות אותו, מחייך אלי ומיד מנשק אותי.
קלינטון שלי, נסיך יפה שלי, כמה אתה נפלא.

ימים החלו חולפים. מסיבות, מפגשים, מסעדות וסרטים, עוד לילה ועוד לילה עם נסיך יפה עיניים, עוד לילה של תשוקה עזה לבשר הרך והמריח טוב שלו. כשהייתי חודר לתוכו, רגש חד ומלא היה מפלח לי את הגוף ועוטף אותי מכל הכיוונים. אני בתוכו, עכשיו אני חלק ממנו, הגופות הזרים התאחדו לפיסת בשר אחת חיה, נושמת ורוטטת ממגע וחיכוך הדדי, מחושמלת מאלפי תשוקות שזרמו מכל הכיוונים. כל פעם שחדרתי אל תוך גופו הנעים צעקת כאב של אושר יצאה מפי, כל תא בגופו העביר חשמל אל גופי. הזין שלו היה היפה ביותר שראיתי בחיי, סימטרי, נוקשה וכל כך תמים ורך. בכול פעם שפי עטף אותו בצימאון רב חשתי איך כל העולם, כל התחושות והרגשות מתנקזים אל תוך הזין שלו ולא עוזבים אותו עד שכול שנוזלי גופו הכו בנשמתי.

-אז נראה אותך בעבודה עוד מעט?
- כן, נתראה בערב.
-טוב מותק, ביי.

קלינט מעולם לא הופיע לעבודה באותו לילה, הוא שיקר להם ואמר שיש לו איזשהו חולי, הוא שיקר לי ואמר לשותפים שלו להגיד לי שהוא ישן, קלינט החל לעשות את מה שפחדתי מכל, הוא החל לברוח.

חלומות ופנטזיות החלו להתנפץ אחד אחרי השניה. הוא בורח, למה? הוא ילד בן 21 אני מניח, הייתי שם לפני כמה שנים, אני יודע, אבל אני גם יודע שיש בינינו הרבה רגש, אז אני לא מוותר עליו, הוא יהיה שלי, הוא יהיה החבר שלי.

שלושה לילות עברו מאז, שיחות טלפון מהוססות ופחדים קטנים שהחלו לגעת בפינות שונות של הלב יצרו רגש חדש ועז שלא חשתי בעבר, רצון כה מטורף לראות אותו, להריח אותו, לטעום אותו, כה עז עד כדי כאב חד ומתוק. אני מעולם לא חושב שחשתי כאב כה חד בכל שניה שמוחי היה מעבד את השם שלו, כאילו הייתי בסצינה שלקוחה מהתפוז המכני.
זה החל, הטירוף הענוג וחסר ההבנה שנע במערבולת שקטה בלבי.

נפגשנו שוב במסיבת חג המולד שערך הבר שעבדתי בו, שתייה כמובן הייתה חופשית, משם המשכנו לעוד בר ולעוד בר ובעיצומו של ערב קשה וארוך של סמים ואלכוהול דיברנו. באמצע הרחוב, אל מול מכונית חונה בשלוש לפנות בוקר בקור של ניו יורק בסוף דצמבר, עמדתי ושכנעתי את קלינט לחזור אל הקן שכל כך רציתי לבנות.

אנשים עברו וחזרו, ''אבניו איי'' הייתה לעמוד השדרה של כל ההומואים באיסט ווילג', אם הלילה עומד להיגמר אבל הקוק עדיין לא נגמר, אם צריך עוד ''פורטי בג'' או איזו הרפיה מהירה עם אדם חסר פנים בחדר האחורי בבר אפל ורועש, אבניו איי הייתה המקום הנכון. שם, מול ה''קוק'', בר מפורסם באיסט ווילג', שידוע בקיצוניות שלו בסמים ובסקס, עמדנו, קלינט ומאיר ודיברנו ודיברנו.

''איך אתה בכלל חושב שיש לך רגש אלי? אתה אפילו לא מכיר אותי, אתה לא יודע מה אני אוהב, אתה לא יודע מה אני רוצה, ככה סתם אתה מחליט שיש לך רגש אלי?''
''אתה חושב שאני מאוהב בך? אני לא, אבל אני יודע שאני מרגיש משהו אליך ואני לא יודע מה הוא, אני יודע שגם אתה מרגיש משהו כלפי, אתה לא יכול להכחיש את זה. אתה לא רוצה להמשיך לחקור? איך אני אדבר אתך שיחות ארוכות בטלפון, איך אני אכיר אותך אם לא תיתן לי להיכנס?
קלינט, לפני חצי שנה היה לי משהו מאוד טוב שפספסתי כי הייתי ילד תועה שלא הבין מה זה משהו טוב, ויתרתי על אהבה כי לא ידעתי שיש באמת דבר כזה, אל תחזור על אותה טעות, אל תהיה כמוני.

''בוא ניכנס לבאר, כל החברים מחכים לנו, בוא נהיה לי קר''.

מילים, מילים, מילים, כל הימים אחר כך נמלאו במילים, אך זה הצליח, יש לי חבר. נהניתי לקרוא לו החבר שלי. ''מיי בויפרינד''.

קישטנו ביחד את העץ לחג המולד שהוא קנה לבית שלו. נסענו 50 דקות ברכבת למעמקי ברוקלין רק בכדי לקנות סופגניות ישראליות אמיתיות מ''פיתה אקספרס'' למסיבת חנוכה שערכנו, הוא קרא את התפילות לנרות, אני שמתי את הכוכב על העץ, הוא למד להגיד במבה ולדעת שאי אפשר לשים את ממרח השחר במקרר כי אז הוא סתם נהיה קשה ואי אפשר למרוח אותו ואני למדתי לשתות אלכוהול והרבה.

בערב חג המולד באתי לאסוף אותו מהמשמרת שלו, לא עבדנו באותן משמרות, למעט שבת, וזה היה תמיד טקס סודי ונסתר שלי לאסוף אותו מהעבודה. 

''המתנה שלך כאן''.
''שלך אצלי בבית, קניתי גם ירקות ועוד כמה דברים, אני רוצה להכין לך ארוחת בוקר מחר. אתה אוהב יוגורט?''
''כן מאוד''.
''מה אתה מכין לי מחר?''
''הפתעה''.

הלכנו אליו הביתה אחרי המשמרת עם בקבוק של קוקיטו, הגרסה ההיספנית ל''אג נוג'' המיתולגי שאמריקאים כל כך אוהבים לשתות בחג המולד ואף ישראלי לא מבין למה עד שהוא טועם אותו.

אני התאהבתי בקוקיטו, כמויות הרום שהיו במשקה הזה יכלו לשכר גם את גדול השתיינים, גם את קלינט. קלינט אהב את המשקה המתוק סמיך אפילו יותר ממני.

ישבנו ודיברנו עד אור הבוקר, על החיים, על אמא, על העולם ועלינו. בפעם הראשונה ביליתי חג עם אדם שהיה רק אינטימי שלי, הוא לא בילה את החג עם החברים שלו, גם לא עם המשפחה שלו, רק איתי.

עשינו כל מה שזוג יכול לעשות, עם כל גינוני הזוגיות שרק יכולתי לחלום עליהם במשך כל כך הרבה שנים. סקס, סקס ועוד פעם סקס, כל צעד שלנו היה מלווה בגילוי תשוקה, בין אם הם היו נמשכים שעות לבין אם הם היו חפוזים מאחורי דלתות פתוחות למחצה.

ביום החג עצמו החלפנו את המתנות. הוא קנה לי ספר באנגלית עם משפטים ארוכים, מילים מסובכות ולמעלה מאלף עמודים, ''כדי שתקרא הרבה ותדע המון מילים באנגלית, זה יעזור לך עם הכתיבה באנגלית, וחוץ מה זה אני מאוד אוהב את הספר הזה''. הוא קנה לי גם סט של עטים נובעים וכסת עם דיו ''שיהיה לך עם מה לכתוב''.
אני קניתי לו סוודר מ''קלאב מונקו''. הוא הסתכל על הסוודר ועיניו הפכו לשני כדורי אושר, ''רציתי את הסוודר הזה כל כך הרבה זמן ולא יכולתי לקנות אותו''. לא הייתי צריך יותר מזה, ידעתי בדיוק מה הוא אוהב ומה הוא רוצה והוא ידע בדיוק היכן לגעת בי, הוא רצה שאני אביע את עצמי בצורה שאני הכי הרבה אוהב, בכתיבה.

''הרחוב נשטף בגשם, לי לא איכפת לרוץ במים, לקראתו, לראות אותו
פני מלאך בתוך הגשם, הוא מחכה לי, הוא מושיט ידיים
יפה עיניים כמו משמים 
מלאך שלי''


בילינו כל יום ביחד, הייתי הולך לעבודה וחוזר אליו, לערבי אלכוהול, סרטים וסקס. היינו הולכים יד ביד בכל רחוב ושדירה, איפה שלא היינו אנשים ידעו שאנחנו זוג.

''תסתכל עלינו מההשתקפות, אנחנו כל כך חמודים ביחד. היום חשבתי בפעם הראשונה על המשפט 'קלינט ומאיר', אפילו כתבתי אותו כמה פעמים על המחברת שלי'', הוא אמר לי ברכבת.

כל חיוך שלו היה ממיס אותי, כל זיק של רצון בתוכו לא לברוח רק הגביר את הטירוף שהחל לשלוט בי, טירוף שהיה חונק אותי ולא נותן לחמצן לזרום לתאי ההיגיון במוח, טירוף שהיה הופך את עיני החומות לכדורי אש לוהטים. את הטירוף הנורא הזה היה אפשר לחנוק רק עם מילה אחת כה רכה, כה נוגה, כה נעימה, קלינט.

הוא היה בחופשת כריסמס מהקולג' שבו הוא למד צילום וצרפתית.
''אני רוצה לחיות שם בתמונה, הרבה יותר טוב לי להתאהב באנשים בתמונה, רק שם הם באמת יפים''.

הטירוף רק עלה וגאה ולא הרפה, הוא היה צריך עוד ועוד מהבשר הרך שלו, קלינט וקלינט ועוד קלינט. העולם כולו התגמד, חברים, משפחה, עבודה, חיים, הכול כעת התרכז רק במחשבה אחת, לא הייתי מגיע לסיפוק ולא ידעתי מנוח עד שגופי התאחד עם גופו, עד שמיצי התשוקה שלי נספגו בתוך נימיו.

''אני יודע שאתה לא אוהב את כל הטקסים ואת כל החגים האלו, אבל אני אף פעם לא נישקתי מישהו שהיה חשוב לי כל כך בליל השנה החדשה, אז תהיה נחמד''.

עבדנו ביחד בליל השנה החדשה, הכל הלך נפלא, קלינט עבד ברחבה הראשית של הבר ואני עבדתי ביציע, עובד על מסיבה פרטית. מדי פעם היינו נפגשים ברחבה הראשית, מחטיפים נשיקה אחד לשני וממשיכים בעבודה.

הספירה לאחור החלה ואני לגמרי שכחתי מהנשיקה שכל כך יחלתי וחיכיתי לה, כי באותו רגע מישהו גרם למגש המשקאות שלי ליפול מהידיים והייתי צריך לרדת לרחבה הראשית כדי לקבל משקאות חדשים. השנה החדשה כבר ירדה לה והכדור הנוצץ בטיימס סקואר צנח ונדם לפני שניות אחדות, אנשים החלו להתנשק ולשיר את שיר השנה החדשה ואני, אני הייתי עצבני על מה שקרה.

ירדתי לכיוון הרחבה הראשית ואז, במורד המדרגות, חיכה החיוך הגדול והטהור ביותר שראיתי בחיי, הטוב נזל כדבש משפתיו הוורודות והרכות וגלגולי צחוק רמים הגיעו מעיניו הישר אל תוך לבי.

התנשקנו למעלה מחמש דקות, הכל נשכח, קיבלתי את הנשיקה הרכה ביותר, החמה ביותר שיכולתי אי פעם לקבל. לא יכולתי להגיב באיזושהי צורה אחרת, הייתי כבר שתוי לחלוטין מכמות האלכוהול ששתיתי ולא ידעתי מה לעשות. הלכתי לצד מבלי שקלינט ישים לב, חיבקתי את אבי והתחלתי לצחוק עם דמעות שמחה קלות. 

עבדתי בשמחה, הלילה המשיך ומבלי לשים לב הקרקע החלה להישמט מתחת לרגלי, קלינט היה במסע הרס עצמי זמני באותו לילה, מסעות שהצטרפתי אליהם ללא התנגדות. סמים החלו לחדור להרמוניה, כמויות השמפניה שנמזגו לגרוננו הצליחו לעשות את שלהם והמגש עם המשקאות החל להתנדנד, עייפות נחתה עלינו, אך אל דאגה, חברתנו הטובה ''טינה'' הגיעה לעזרה. אותה אבקה לבנה שצרבה ושרפה נימים בנחירנו בדרכה להשתלט על תאי המוח והעצב. מעתה אני כבר לא עייף אלא חד וערני. עכשיו אני בעולם אחר לגמרי. המשכנו עם כמה גרמים של קוק שקניתי מהבאר-בק, יתרון של עבודה בצ'לסי, תמיד יהיו סמים אם תצטרך.

סיימנו לעבוד בשש בבוקר והלכנו לעוד בר, לחגוג בעצמנו מבלי לשרת אנשים, הוא רצה שנלך על ווילימסבורג ברידג' ונראה את הזריחה, במקום הלכנו אליו הביתה להמשיך ולהסניף עוד ועוד אבקות ורגשות סינטטים אל כל האיברים והתאים בגוף.

חברים הגיעו לבית שלו, השותפה שלו הייתה שם, כולם החליטו לבלות את היום של השנה החדשה איתו ואיתי. סבלתי מכל רגע, הרגשתי איך טינה והקוק חורטים בתאי ההיגיון ומשכתבים אותם כל רגע מחדש ללא הפסקה, הופכים את המוח שלי לתיבת תהודה של אלפי שברירי מחשבות שרצו מהר יותר ממהירות האור ונשמעו חזק יותר מכול רמקול שאי פעם שמעתי.
אחרי שסיימנו עם כל השקיות והאבקות הלכנו להתקלח ביחד.

''אני רוצה לעשות סקס אתך, אני רוצה לעשות יותר מסקס אתך''.
''ברגע זה אני לא מסוגל לעשות כלום''.

משהו שונה היה פתאום בפניו, הוא הסתכל עלי בצורה אחרת לא ברורה, לא יכולתי לפענח את מה שאמרו פניו, טינה עבדה והשתלטה על המוח שלי, התחלנו להחליף מבטים חדים ומוזרים מלאי עוצמה, חוסר הבנה ובעיקר הרבה פחד.
לא הבנתי מה עובר עלי.

קלינט ידע ולא ידע מה עובר עלי, הוא הרי הרגיש את אותו דבר. אחרי שהצלחתי להדוף את כולם מעלינו יצאנו לטיול קצרצר לדאלי לקנות סיגריות ומשהו לשתות, הגראס שעישנו ולמעלה משלושים שעות ללא שינה החלו למוטט את גופינו.
הוא הושיט לי את הסיגריות שלו.

''סיגריה?''
''לא, זה בסדר, יש לי גם''.
''אבל שלי כבר כאן, אתה אפילו עוד לא פתחת את שלך''.
''זה בסדר, אני רוצה לעשן את שלי''.
המבט שלי היה כל כך קשה וחד.

איך שברת לי את החלום קלינט? אני הייתי בטוח שאנחנו נבלה לילה אמיתי ויום מדהים, למה הרסת את זה? למה הרסת את הכול בכוונה? למה אתה בורח שוב?
לא שאלתי אותו את השאלות הללו, לא יכולתי. לא רציתי להסכים עם הקול שקונן בי מהשניה הראשונה שנפגשנו, שאמר לי שהסיכוי שלנו להיות ביחד הוא אפסי ושהוא לא בשבילי. הוא יהיה בשבילי, אני אעבוד קשה, אני אחכה לו, הוא יהיה שלי, לעזאזל. היתה בינינו שתיקה רועמת כל הדרך, לא דיברנו ולא הסתכלנו אחד על השני אבל הרגשנו, הרגשנו את אותה תחושה מוזרה של מעין בעירה גדולה ששרפה את שנינו מבלי להיכוות.

''אולי עדיף שנקפוץ אליך עוד מעט?''
''כן, זה נשמע לי רעיון טוב, אני גם אשן קצת עכשיו אצלך''.
''אוקיי, אני אתקלח ואסתדר ואתה פשוט תלך לישון''.

הצלחתי לישון, טינה נכנעה לגוף, העייפות הצליחה להכניע אנרגיה סינתטית של יותר משלושה גרמים של אבקה לבנה שנשאבה בפחות משעתיים לתוך כל עצב ועצב. במונית בחזרה הביתה התחלנו לדבר.

''אני חושב שאם המושג 'אנחנו' עדיין חשוב לך אז אנחנו צריכים לרדת מהכמויות הגדולות של הסמים שאנחנו עושים, אתה לא צריך כל כך הרבה סמים כשאתה איתי, תפסיק לברוח''.
''אני לא בורח, ואני לא יודע מה זה אנחנו יותר, או אם אני רוצה את זה''.
''מה אתה כן רוצה? אולי פשוט תגיד לי''.
''אני לא יודע''.
''אז הגיע הזמן שתדע, כי מעורב כאן עוד אדם עם ההחלטות שלך, תגיד לי מה שאתה רוצה לפני שיהיה מאוחר מדי''.
''כן, מאוחר מידי...''
המשפט האחרון שלו הכה אותי מעט אחרי שהכה אותו, מה אם זה כבר עכשיו מאוחר מידי.
''אני לא רוצה שנעשה סקס יותר''.

משהו חדש ומוזר עבר לי בגוף. לא, זה לא היה עצב, משהו לא נשבר, זה לא היה טירוף אלא פשוט רגש לא ברור שהחל ללטף ולעטוף אותי מכול כיוון אפשרי ומכל רובד בנשמתי. עדיין לא הייתה תחושה, הרגש עדיין לא נבט, אבל הוא היה שם, מחכה בשקט, בדממה.

המונית עצרה, ירדנו בבית שלי, הלכנו לחצר האחורית לעשן סיגריה והמשכנו בפרידה הלא ברורה.

''אל תכעס עלי, אני מנסה לעשות את זה ואני פשוט לא מצליח, אני לא יודע איך להיות חבר, אני מנסה ואני לא אוהב את זה, זה נותן לי להרגיש רע. ואתה, אתה כל כך טוב אלי, אף אחד לא דאג לי כמו שאתה דואג לי. אתה החבר המושלם והכי חשוב לי שתהיה מאושר, אני מתחיל לפגוע בך, אני לא רוצה לעשות את זה, מגיע לך את הכי טוב בעולם, רק אל תשנא אותי''.
''אני לעולם לא אשנא אותך, במשך כמעט חודשיים היית המחשבה השמחה שלי, אתה עדיין המחשבה השמחה שלי, לא יגיע היום שבו לא אומר לך שלום, לא יגיע הרגע שבו אני לא אחזיר לך שיחת טלפון ולא יבוא הזמן הזה שאני אתעלם ממך. אני פשוט עצוב''.
''אל תהיה עצוב, אני עדיין מאוד אוהב אותך, עדיין נהיה חברים, אני לא מת ולא עזבתי את העולם''.
''כן, אבל עזבת את שלי''.

הוא החל לבכות, עמדנו שנינו ובכינו, מחבקים אחד את השני, ממאנים להאמין שזהו, זה נגמר.
אני עדיין עומד שם ומחבק אותו, עומד ובוכה, הכאב עדיין לא החל, קלינט הרי עדיין לידי, רחוק ככל שיהיה. ליוויתי אותו לתחנת הרכבת ובדרך התחרטתי וחזרתי לביתי. בקור של תחילת ינואר, ברחובות ללא עלים בניו יורק הקפואה התחלתי ללכת ולבכות כנגד הרוח, זה כל מה שיכולתי לעשות, העצב והאבלות שלטו בי כליל ועשו בגופי ונשמתי כל מה שחפצו לעשות בהם. הנוכחות הסינתטית בנפש שלי ובתאי ההיגיון לא תרמה לשחור שהחל לפצוע את גופי ומיד חזרה גם הערנות, כאילו הגוף רצה להעניש אותי על ההתעללות הנבזית שלי בו. לא יכולתי לישון, רציתי כל כך וזה לא קרה.

ישבתי בחדר לבד והתחלתי לבכות, רק שיר אחד ניגן בראשי, אותו שיר שדקלמתי לנסיך שלי כשנפרדנו, המילים היחידות שעשו קצת הגיון וסדר במערבולת המחשבות והרגשות.


There’ll be no string to bind you hands
But if my love can’t bind you heart
And there’s no need to take a stand
.It was I who chose to start
There’s no need to take me home 
.I am old enough to face to dawn
Just call me angel of the morning, angel
Just touch my cheeks before you leave me baby
Just call me angel of the morning
.And slowly walk away from me



זה נגמר, אנחנו כבר לא ביחד, מעולם לא הרגשתי כל כך לבד, כל חברי הנפש שלי לא היו לידי, הם כולם היו מרחק של אלפי מילין ממני, ואלו שכן היו כאן לא יכלו להבין אותי כי לא נתתי לאף אחד מהם להיכנס לחיי בתקופה שהייתי אתו. לא רציתי לחלוק שום תחושה עם הילד שלי.

לא טוב להרגיש עצוב ושבור בעיר קרה כל כך כמו ניו יורק, לבד עם השחור ללא חיבוק. העצב החל לחדור כמו מחלה קשה, מעולם לא חשתי כל כך הרבה כאב בבת אחת. קלינט עזב אותי, הוא לא רצה לקבל את האהבה שלי, הוא לא יכל.

לטירוף לא היה כעת מנוח, המחשבות על ריח גופו לא הפסיקו לרוץ בתאים שנותרו לי במוח. הנה הוא בא, העצב, חבר ורע לא רצוי שבא ולא רוצה ללכת.

שוב מתנגנים ברקע אותם צלילים רגישים ונוגים שרוקדים במחול כאב בחלל החשוך. כל מה שנשאר לי היה לבכות בטלפון. הוא בכה על כתפה של החברה הטובה ביותר שלו ואני בכיתי אל קולות שהיו שני עשר אלף קילומטרים ממני, מנסה בכול כוחי לקבל חיבוק וירטואלי דרך המכשיר הדיגיטלי.

הלכתי לישון. קמתי בבוקר ללא כאב וחשבתי לעצמי שהנה זה עבר, אני כבר לא על קריסטל, אני שפוי, הכאב היה סינתטי ולא יותר מזה. התבדיתי כמה דקות אחרי, כמו כל מחלה גם כאן הכאב נותן לך כמה דקות מתוקות של חסד לפני שהוא תוקף שוב. הפעם הוא תקף אחרת, כאב מעורב בתחושת הדאון של אחרי סמים, הבור רק הלך והפך ליותר עמוק.

חשתי בחיי הרבה מאוד סוגי עצב, לכולם היה מכנה משותף אחד, ידעתי שזה יעבור. העצב הזה היה שונה, במעמקי המודע שלי ידעתי שגם הוא יעבור, אך בתת המודע הבנתי שהכאב הזה לא יעבור אלא אם כן אני אקבל את מה שעזב אותי, אהבה.

שבועות מעטים אחרי אני מבין שקלינט לא היה אהבת חיי, הוא גם לא היה האהבה הראשונה שלי. קלינט היה ההתאהבות הראשונה שלי. לפניו היו כמה שניסו, היה אפילו אחד שהאמין בגורל המשותף של שנינו, אבל באף אחד מהם לא היה את הטירוף של קלינט.

שמונה שנים, ארבע מדינות שונות וגברים רבים מאוד עברו בחיי מאז תחילת המסע שלי בדרכי לאהבה. היו גברים משמעותיים בחיי, היה המון רגש, המון שמחה והמון בדידות וכאב, אך היה רק קלינט אחד. קלינט היה האדם היחיד בחיי שריגש אותי עד דמעות מתחושות סיפוק שמילאו את כל לבי, עד לתחושות כאב ששרטו שריטות דקות וחדות בעצבי נשמתי.

אהבה היא האנרגיה היחידה שיכולה להוביל את חיי, מעולם לא היה לי רגש כה חד, חזק ודחוס בגופי, רגש כה חזק עדי כדי שרק הוא והוא לבד יכול להיות מקור כל תחושה.

אנחנו עדיין מתראים ועדיין מדברים אחד עם השני, הרגש החל לדעוך והטירוף הפך ללהבה חלשה שממאנת לכבות. אני אזכור את קלינט תמיד, הוא הפך להיות אחד האנשים המשמעותיים ביותר בחיי, עדיין, למרות הכל ואחרי הכל. צליל שמו תמיד יעלה חיוך על שפתי ואת בבואת עיניו במוחי.

קלינט היה האדם שלימד אותי שחוט דנטלי הוא דבר מאוד חשוב בהיגיינת הפה. בשעות הארוכות שהיינו מבלים באמבטיה אחרי מחולות תשוקה, הייתי יושב על מכסה האסלה עם מסיכה על הפנים שהוא רקח במיוחד בשביל הפצע הגדול שיצא לי באף ומקבל הרצאות על חשיבותו של החוט הדנטלי.

מכל הרגעים העמוקים ומלאי התשוקה תמיד אזכור את זמן האמבטיה שבילינו ביחד, עירומים עם מסיכות על פנינו, מנקים את שינינו ביחד עם החוט הדנטלי. קלינט, מאיר והירח.

לסוזי.

ניו יורק, חורף 2002.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...