>  >  > 

עידו שלי

רק לפני חודש היית סתם עוד מישהו. צעיר (מדי), חמוד, מישהו שאומרים לו בוקר טוב, ללכת איתו לארוחת צהרים חפוזה ולא יותר. ואז כשנפצעתי בתאונה בדרך למשרד, פתאום הופעת שם, במיון ונשארת עד שנרדמתי ובערב חזרת עם סנדוויץ' מ''ארז'' כמו שאני אוהב ושלפת ג'וינט וגרמת לי לדדות למרפסת ולעשן ולחייך בפעם הראשונה מאז הבוקר שנראה פתאום שהיה לפני שנה.

וכך גם מחרת, בכל כמה שעות סחטת ממני חיוך ועזרת לי נורא, ועוד יום של פינוק ופתאום התחלתי להרגיש טוב. עם שתי צלעות שבורות ואף סדוק ואני מחייך ורגוע ולא מדוכא. וכולם אומרים לי ובינם לבין עצמם ''נגמר בנס'' - ואני מרגיש שנס שזה קרה.

לעולם לא אשכח את הלילה ההוא אחרי שבועיים כמעט של גישושים ובדיקה, שני אנשים שרוצים נורא, אתה עמוק מאוד בארון, חסר נסיון ואני מפחד לטעות ולהיפגע, ושאלת אותי בסוף, בשקט וכאילו אתה שואל אם בא לי לשתות, אם יש עניין ומאותו רגע לא יכולתי לזכור מה היה לפני שהייתי אתך.
היה לי ברור שאתה עדיין לא מוכן לצאת מהארון, ידעתי והסכמתי מראש לזה שהכל יישאר אצלי בדירה, ולאף אחד אסור לדעת או לחשוד. ואני, טיפש יהיר שכמותי, הסכמתי לתנאי, שנינו יודעים שהייתי מסכים לכל דבר רק כדי להיות אתך.

ידעתי שיש לזה מחיר, אבל לא רציתי לוותר עליך- אני עדיין לא רוצה. אבל אני לא יכול שלא להגיד לך, המחיר של זה נורא.
השעות שאנחנו לא ביחד ולי אסור להתקשר כי אתה מבלה עם שרון החבר הכי טוב שלך (וסטרייט אדוק מעדות ההומופובים כמובן), בעבודה, שכשאני רואה אותך עובר ואני משתדל להיות כמו קודם כמו לפני הסערה. עבורי הן שעות של דיכאון שחור. פחד משתק מחלחל אלי, שוטף את כולי, אני מרגיש ריק וכואב לי נורא.

ובערב או בלילה כשאתה מצליח להתנער מהעולם הגלוי ואנחנו גונבים כמה שעות של אהבה, ותוך כדי כל נגיעה כל ליטוף, נשיקה, מבט כל רעד שחולף בגופי ובגופך כל פעם שאנחנו מביטים בשעון ורואים שהזמן שלנו נגמר, אני נקרע מכאב ומרגיש איך הצעקה נבנית בתוכי. אותה צעקה שמלווה אותי מהרגע שהלכת ועד הפעם הבאה שאתה בא.

הכי גרוע שאני חושש שאני מאבד את עצמי והופך למישהו אחר שמתנהג נורא, מישהו שאני לא סובל וחשבתי שלא נמצא בתוכי יותר. אני מצטער אהובי, אני מצטער שאין לי מנוחה. שהפכתי להיות דיכאוני, שאני כבר לא משעשע אותך שיש לי ברוב המקרים מצב רוח רע.

אתה בטח זוכר איך בהתחלה היו לי חששות מהגיל שלך, בן 24 ואני בעשר שנים מבוגר ממך. זוכר את השיחה ההיא שבה שאלתי אותך מה בכלל אתה מחפש איתי, זוכר איך החלטנו להתמודד עם הכל ולנצח. אני זוכר טוב שאמרת לי שנתמודד ובגלל שאנחנו ביחד אנחנו חזקים מהכל איך שיכנעת אותי שהאהבה שלנו בלתי ניתנת לעצירה ואם ננסה אז נסבול לחינם.

ויותר מהכל אני מפחד לאבד אותך. עידו, אני מת מפחד שאולי אנחנו מפסידים. אני מפחד שתפסיק לאהוב אותי, שבגלל שקשה - תקום ותברח.
חשוב לי שתדע כמה אני אוהב אותך, מילים הן כלי מוגבל כל-כך כדי לתאר את גלי האהבה שמתנפצים בתוכי בכל פעם שאני חושב עליך (בערך 23 שעות ביממה). גלים גבוהים חזקים ומלאי עוצמה מטלטלים אותי ומרעידים את נימי נשמתי.

והערב, כששמעתי אותך בטלפון, נאבק בכוח להשתחרר אבל עוד לא יכול. ודיברתי אליך ''קצר'', בריחוק ובקור, זה היה מפחד וממצוק. זה היה רק משבר וזה יעבור ומחר יום חדש ואחר-כך עוד יום ואני לא נשבר, אז גם לך אסור.

אז תישן לך בשקט הלילה, אל תדאג ואל תחשוש אני מבטיח לך את מה שהבטחת לי - אני לא מוותר ולא מתכוון ללכת לשום מקום.


אוהב,
אמיר

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...