>  >  > 

זריחה


סיפור זה השתתף בתחרות הסיפורים ''התחלות חדשות'' ערב ראש השנה תשס''ג


אני עומד כעת על שפת הים. מתבונן בשקיעה, ערב היום המאושר בחיי. בצורה סימבולית מובהקת השקיעה מייצגת סוף תקופה, עידן שלי שבא אל קצו. מחר, מחר אני נושא לבעל את אהוב לבי.

מחר עם הזריחה, בטקס שעתיק כמו הזמן, אנו נתאחד בברית נצח. אני מתבונן בצבעים העדינים שהשמש מפזרת על פני שבעת הרקיעים. הצבעים ההולכים ומתכהים לקראת בואו של מלכם לשעות הקרובות, הלילה, מספרים את סיפור חיי.

כמו תמיד, ההתחלה צבעונית ויפה, בוהקת, מבטיחה, מלטפת ורכה כמו מגע יד אם אוהבת. הם ממשיכים להיות יפים, צבעוניים, גוניהם משתנים, מתחבאים וצצים שוב, במשחק שמח ועליז המזכיר את מעשי הקונדס ותעלולי הילדות. ואז הם מתארכים, צלליהם גדלים ומתארכים בתהליך שמזכיר את ההתבגרות הכואבת והמבלבלת שלי, את ההבנה שלעולם לא אהיה כמו כולם, שאני שונה. שהאהבה שלי תתממש, אך לא בתוך ''עמי'', בתוך משפחתי וקרובי. אני אצטרך לברוח, להתחבא, ממש כמו השמש השוקעת לשינתה הקבועה, שולחת קרניים אחרונות של ילדות מאושרת, ונעלמת. מתחבאת. פוחדת מהלילה, בדיוק כמוני.

ואז, אט אט, הלילה תופס שליטה. הדרו המלכותי השחור, המזכיר לי את שמלת החושך שהייתה המלנכוליה שלי, עוטף אותי, ואני נזכר בתקופה האפלה בחיי. אני זוכר את תקופת הבריחות, ההתחבאויות, הפחד מהגילוי, את הכלא. אני זוכר את האהבות הראשונות שחוויתי, כולם עטופות במעטה החושך והסוד, מסרבות ופוחדות להיחשף.

אני זוכר את הצורך הערפדי בחושך, בשקט, בשינה ללא סוף. אני זוכר את הרצון להיעלם, לא להתמודד. אני זוכר את הבקשות האילמות, את התפילות, התחינות, הסליחות וההבטחות לא-ל אכזר (?), זקן (?), עייף ולא אנושי (?) שאינו מבין אותי (?) . ששונא אותי (?) . שמתעב אותי (?). אני זוכר את הגישושים המהוססים אל אנשים כמוני, השותפים לגורלי ''האכזר'' והמוזר. הבכי, ההבנה ומציאת האהבה ביחד. אני זוכר את הכוכבים הראשונים שהפציעו ואת הירח הראשון, שהזכיר לי שיש אור בעולם הזה, ויש אל אחר. או אותו אל, שפשוט לא הובן כראוי.

הוא היה גבוה, יפה, שרירי וחטוב, שערו השטאי, ועיניו הירוקות מפיצות חום, אור, אהבה. אפו הנשרי ועצמות לחייו הגבוהות, משכו את תשומת לבי. חתימת הזקן שעל פניו העידה שהוא לא ילד.

* * * * *


כמה אירוני. נפגשנו בחתונה של אחת מבנות דודי. הוא היה ה''כופר'', ה''חילוני'' של המשפחה של החתן, ובא לחתונה מתוך רצון לכבד את אמו. כנראה שיש א-ל בשמים. הוא הנחה אותו אלי.

נמשכנו אחד לשני כמו מגנט. לא עברו רגעים, וכבר היינו שקועים בשיחה. ההורים שלנו החליפו מבטים. מה ל''כופר'' ולבן שלנו? אבל הורי החליטו לוותר. סוף סוף מישהו גרם לילד שלהם לשוחח, להתעורר לחיים, ואפילו... לחייך. לאחר תקופה ארוכה של עצבות, ילדם היה מאושר, ולו לרגעים ספורים. אז הם הניחו לנו. כמה אני מודה להורי על אותם רגעים ספורים של חסד.

דיברנו שעות. מאותו יום נהיינו חברים בלב ובנפש. אני גרמתי לו ''לחזור בתשובה'' מעט והוא לימד אותי דברים אחרים... סודות של אהבה, של מין, של תאוות הבשרים. גם שוחחנו. דיברנו על אלוהים, על תפקידנו בעולם, ומדוע נבחרנו אנו, ל''נסיון'' האכזר הזה - לאהוב את בני מיננו. בהמשך, הוא לקח אותי לכל מיני מקומות שבהם פגשתי אנשים אחרים כמוני. אבודים, כמהים לאהבה, מבולבלים. ואז זה הכה בי. אני לא היחיד. אור ההבנה נגה במוחי\ ולבסוף השלמתי עם קיומי ''העלוב''.

לאחר זמן מה הוא הגיע אלי הביתה, כולו נסער ועצוב. מה קרה? שאלתי. הוא אמר לי כי ''הם יודעים''. מי? ההורים, המשפחה. הם סילקו אותי מהבית. הם... הם... יושבים עלי שבעה! ''לא ייתכן!'', נזעקתי. הרי הם מודרנים! לא חשוכים ופרימיטביים! שמעתי דברים כאלה מבני משפחתי החרדים, אבל גם הם אומרים שזה מוגזם! שזה לא שייך היום! הוא בכה. אני עוזב. אני נוסע לחו''ל. איני יכול להישאר. בכינו אחד בזרועות השני. לבסוף הוא קם והלך. יותר לא שמעתי ממנו. אני מאמין שהוא היה מלאך ושאלוהים לקח אותו חזרה, אבל מי יודע.

* * * * *


לילה. הכוכבים כבר ממזמן מנצנצים, והירח שט בים החושך. אני יושב על החוף ומעביר את השעות האחרונות לפני השעה החשובה מכל. אני מתפלל, מודה ושוכב על החול החם בשפת הים. שיא הליל והחושך מתחיל... אני מרגיש את כל השדים והרוחות יוצאים לטיול לילי קצר...

* * * * *


לאחר כמה ימים של אבל יצאתי למקום הקבוע שלנו. לגן הפרטי שלנו. אחר כך הלכתי לחוף. דיברתי עם האלוהים שלי. ואז פגשתי מישהו. זה היה סטוץ ללילה אחד, אבל כנראה שמישהו זיהה אותי ודיווח להורים. הם נזעקו. רעשו. צעקו. התחננו. בכו. ואני ישבתי, אדיש, רגוע, לא להאמין. הודיתי בעובדות. הסברתי להם הכל. ואז קמתי, ארזתי את הדברים ועזבתי. אבי סירב אפילו להסתכל עלי, אימי, היקרה ללבי כל כך, נופפה לי לשלום על הדלת, ממררת בבכי. לא הסתכלתי לאחור, אבל בלבי שמרתי את התמונה האחרונה הזו. אימי, למרות הכל, נשארה עמי.

* * * * *


עמוד השחר כבר עולה. הצבעים מתחילים להרים את ראשם בגאון בשנית. אני יושב על החול החם, השעות חולפות, הזריחה מתקרבת. אני שומע קולות אהובים מתקרבים, צוחקים, בידיהם כל מיני דברים. זה מביא פרחים, זו מביאה שער יפה, זה מביא כיסאות. אני מסתכל לעברם, מרים את מבטי ומחכה. עוד מעט הכל יתחיל, עידן חדש בחיי..

* * * * *


עברתי לגור בקיבוץ. עבדתי בו ובעיר הסמוכה. הלכתי לבארים. ישבתי בכל מיני בתי קפה. ריקנות עצומה החלה לפעפע בי. אהובי הראשון איננו, משפחתי מסרבת לדבר איתי או לענות על מכתבי, למרות שאימי מגניבה לי פתקים מידי פעם של ''אני אוהבת אותך. הלוואי שיכולת לחזור'' - תרתי משמע, בתשובה והביתה. אך איני יכול. בכדי להתחיל את חיי אני חייב לקבור את עברי. לזכור אותו בחיבה ובנוסטלגיות, אך הוא לא יוכל להימשך. אני צריך להתחיל את חיי.

הימים עוברים ולבסוף אני מחליט ללכת לטיול ''חוף אל חוף''. אני משוטט בחופי הארץ, קורא, מתבטל, רץ, מתעמל, ויום אחד אני נכנס לספרייה ענקית ופוגש אותו. אני נדהם. הוא הגבר היפה ביותר שראיתי בחיי, שיערו שחור, הוא גבוה ממני במקצת, שרירי, חטוב, עיניו כחולות, מחליפות צבעים בהתאם למצב רוחו. רק פרט קטן שגוי בו: הוא חובש כיפה.

הוא מסתכל לעברי, מזהה את נעיצת המבט שלי בחן לא רגיל, קורץ לי ומתיישב בקצה הספרייה. אני עוקב אחריו, אנו מדברים ופתאום אני מוצא אדם חדש. אדם ששלם עם אלוהיו ושלם עם מיניותו. הוא אינו מנסה למצוא את ''נטיHתו המינית'' כי אין כזו. כל אדם באשר הוא אדם זכאי לאהבה, למימושה, בין אם הוא גבר, אישה או כל דבר אחר (איש שהוא אישה?! אישה שהיא איש??).

דיברנו שעות. הוא ידע המון. פילוסופיה, מדע, אומנות. אדם מושלם. כמעט. הוא היה מתרגז לפעמים. על הבורות של האנשים. על חוסר הסובלנות. ואז עיניו היפות היו מנצנצות בזעם מסוכן ולשונו הכתה לכל עבר. כמה אהבתי אותו אז! ואז הגיעה הפעם הראשונה. שכבנו. זה היה נפלא. האהבה מוצתה עד תום. הרגשתי אותו בתוכי והוא אותי בתוכו. התאחדנו. הפסקנו להיות יחידים והפכנו אחד. כמו האל. ללא גבולות. ואז חזרנו לעצמנו. ושוב. ושוב. והיום...

* * * * *


מישהו הציב את השער ועיטר אותו בפרחים. סמל הגאווה נפקד. אני איני מאמין בו. אני לא צריך להתבייש ולכן גם אין צורך להתגאות. אני הנני מה שאני. ללא בושה או גאווה. לא צריך להבליט, להקצין. אם אדם הוא טבעי אין לו צורך בסימנים חיצוניים, נכון?

אהובי מגיע. כולו לובש חג. לבושו לבן, טהור, פשוט. הוא מסתכל עלי, לראשו חבושה כיפה לבנה גדולה. אני מתרומם. שערי הארוך גולש מעל כתפי ואני אוחז בידו. אנו עומדים מול השער המקושט, וה''רבנית'' שלנו, סתם חברה טובה, נשואה (לגבר! ויש לה ילדים) עורכת לנו טקס פשוט, טהור. היא מבררת עם אנחנו אוהבים אחד את השני ומעונינים להתחיל את חיינו מחדש אחד עם השני. חיים של אמון, של אהבה, של פשטות.

היא מסיימת את הטקס במילים הפולחניות ''כשם שהשמש שוקעת כל לילה וזורחת כל יום, מי יתן ותחיו זמן רב ותחזו בזריחתם של שמשות רבות, ביחד, אוהבים ונאמנים, וכאשר תעריב השמש עליכם תדעו, שמחר תהיה זריחה חדשה ויום חדש יפציע''.

היא לוקחת את ידי ומניחה אותה על ראשו ואת ידי השנייה היא מניחה על לוח לבו ולהפך. אנו מברכים אחד את השני בברכות פרטיות, חמות סודיות. ולבסוף, אנו פוסעים אל ביתנו החדש, המלא סיבות לחגוג, הזדמנויות חדשות, התחלות חדשות.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...