>  >  > 

נורדאו פינת חשמונאים


סיפור זה השתתף בתחרות הסיפורים ''התחלות חדשות'' ערב ראש השנה תשס''ג


אמא תמיד התריעה בפני, אך אני התייחסתי לאזהרות בקור רוח. ובשבוע שעבר, כשפתאום הנבואה התאמתה, בניגוד לכל מה שציפיתי, הדבר הראשון שהבטחתי לעצמי זה לא לספר לאמא, שלא תסנן 'אמרתי לך' ניצחוני. אבל קשה לי לחיות עם הידיעה הזאת, קשה לי לחיות איתה לבד. קשה לי להיות הבן אדם היחיד בעולם שיודע איפה בדיוק עובר הגבול בין לדעת לאהוב ללא קץ וללא תנאי לבין לדעת לאהוב ללא קץ וללא תנאי את עצמך. ואת עצמך בלבד.

הגבול עובר ליד חיפה, ליתר דיוק בין רחוב נורדאו לחשמונאים, ואני מכיר יותר מדי אנשים שחלפו שם בתמימות, ולא יודעים שעכשיו הם נרקיסיסטים. אני סובר ומניח שבקרוב יגלו, אבל אז יאשימו את מערכת החינוך, או לפחות כל בן אדם אחר חוץ מאת עצמם. כשבעצם כל מה שהם צריכים לעשות זה רק לחלוף עוד פעם בין רחוב נורדאו לחשמונאים.

תחילה עוד הייתי שולח מכתבים עלומים ומתריע בפני השבים על רוע הגזרה. הייתי אורב מאחורי מכוניות חונות, ימים ולילות, ומחכה שהמתנרקססים הטריים יבואו להיפטר מהקללה.

שלחתי עשרה מכתבים, מתוכם רק אחד נענה והגיע לגבול. אני יודע שכל היתר קיבלו את המכתבים, אבל אני גם יודע שעכשיו, כנרקיסיסטים, הרבה יותר טוב להם. אפילו פניתי לעריית חיפה, בבקשה נרגשת התחננתי שיסגרו את צמד הרחובות לאלתר, אבל כתשובה רק קיבלתי אשרה לדחות את תשלום הארנונה.

מאז הפסקתי לדאוג לאחרים. זה לא שרגש ההתנדבות כבה לחלוטין, פשוט משהו אחר התחיל לבעור בתוכי, גם אני עברתי בטעות בין רחוב נורדאו לחשמונאים. כמובן שמיד תיקנתי את עצמי וחציתי את הגבול שוב, אלא שאז דרכתי בטעות בצד השני וחוזר חלילה. מרוב חציות גבול איבדתי את חוט המחשבה. שכחתי לאיזה צד עברתי בפעם האחרונה.

החיים בחוסר הידיעה משחיתים אותי. אני מביט בעצמי במראה, בוחן את גופי ומחייך. האם החיוך שלי תמים? נבזי? האם אני אוהב את עצמי כי טוב לי או כי אני מרגיש טוב יותר מכל אחד אחר?

אני יושב על המיטה בחדרי. בידי כרית. אני מכווץ אותה הכי חזק שרק אפשר. כל כך חזק עד שהאצבעות שלי כואבות. הכרית יודעת שאני מכווץ אותה כשאני מתוח. השעה עוד לא בוקר אבל האור העדין פותח לי את העפעפיים. אני לא יכול להתנגד.
לידי שוכב גל. הוא הכי יפה בלילה, אבל עוד יותר יפה בבוקר. האור עוד הותיר את עפעפיו כבויים. אני זונח את הכרית ומחליק את ידי לאורך לחיו. נעצר בשפתיו. עוצם את עיני, ומחליק בעדינות יתרה עם אצבעותיי. הוא נאנח קלות, מגלה סימני ערות, כורך את ידו סביבי. אנחנו חוזרים לישון.

פגשתי את גל לראשונה לפני שבועיים. אם לקרוא לזה כך. ישבתי עם ידידה בבית קפה, הוא עם ידיד. שולחן מול שולחן. הוא הניח את רגליו על הכיסא, שילב סביבן את ידיו ובכל פעם מבטינו הצטלבו. אני מוכן להישבע שניהלנו שיחות שלמות בלי להחליף מילה. היינו בזרם התודעה אחד של השני והמצמוצים שלנו היו כמאוששים את הסברות, כל מצמוץ השתווה למילה 'כן'.

שאלתי אותו אם הוא בן 17, הוא מצמץ. שאלתי אותו אם אני מוצא חן בעיניו, הוא מצמץ. שאלתי אותו אם לפגוש אותו ליד השירותים, ממש עוד כמה דקות, הוא מצמץ. שנינו מצמצנו אחד לשני ללא הרף, מתקשים להסתיר את גילוי החיבה. באותו הלילה הלכתי לישון עם מספר הטלפון שלו.

התעוררנו. אני דומם על המיטה. גל ניצב מול מראת הגוף הארוכה הדבוקה לצדה האחורי של הדלת. לגופו תחתונים ירוקות. האור צובע אותו בצבעי שמן. 6 בלטות מפרידות בינינו. אבל פתאום, הבוקר, כשהוא זקוף מול המראה ואני מקופל על המיטה, אני מרגיש רחוק הרבה יותר. אני מושיט יד ולא מגיע. אני רוצה אותו לידי.
הוא מביט במראה ומחייך אל עצמו. אני רוצה שיחייך אלי.

שנינו מביטים בחזהו החטוב ובטיפת זיעה המפלסת דרכה אל בטנו המוצקה. אני זוכר את עצמי מתעורר באמצע לילה חם, מנגב מעלי את טיפות הזיעה האחרונות שעדיין לא נדבקו לעורי ושואל את עצמי האם גם גל מזיע עכשיו. האם גם הוא מריח את הריח הזה, ריח של זיעה באמצע הלילה, ריח כל כך משכר. הייתי מדמיין את הטיפות זולגות לאורך בטנו, כפי שדמעות זולגות לאורך הפנים. הייתי רואה אותן מתעקלות, משנות כיוון, רגע לפני שהגיעו לפופיק. אני זוכר שדמיינתי לעצמי אותו צוחק, שצמרמורת עברה לאורך גבו.
הפטמות שלו התקשו.

גל מסתובב אלי. הוא משפשף את עיניו בתהומיות, הבעת פניו חשוכה אך תמימה. הוא מתיישב על המיטה, צמוד אלי, נאנח. הוא מעביר את ציפורניו לאורך גבי. אני לא מצליח להחליט אם זה דוקר או מגרד או אולי שניהם, אני רק יודע שזה נעים. שזה מטריף אותי. אני מביט בו מהופנט, האם אני מאוהב?

אני שואל ''גל, אתה אוהב אותי?''. הוא ממצמץ. אני מחייך. אלא שאז הוא פולט 'לא' חרישי.
הוא לא מדבר, אבל אני יודע מה הוא חושב. אני תמיד יודע מה הוא חושב. הפעם זה מעליב.

אני נזכר במבטים שלו. אני יודע שהוא בוגד בי. לדמות שבמראה הוא מחייך הרבה יותר, על הדמות שבמראה הוא מסתכל יותר ממני. אני כובל אלי את כף ידו ואוחז בה בחוזקה, מכווץ אותה עד שאצבעותי כואבות. לא מרפה. אולי להתאהב זה לא לאהוב אף אחד מלבד זה שגורם לך לאהוב את עצמך?

אני נשען אחורה ומניח את ראשי על הכרית. אני רוצה אותו. אני יודע שלעבור בין רחובות כבר לא יפתור אף בעייה. אני מביט בו, גומע כמה שיותר ויודע שיום אחד עוד נהייה ביחד. יום רחוק אולי, אבל יום.
ואז נשכור לנו דירה קטנה, חדר אחד זה מספיק, אולי גם מטבח, דירה קטנה בנורדאו פינת חשמונאים.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...