>  >  > 

תחילתי


סיפור זה השתתף בתחרות הסיפורים ''התחלות חדשות'' ערב ראש השנה תשס''ג וזכה במקום השלישי


היה כל-כך קר. ישבתי בחדר, מכורבל בתוך עצמי, עטוף שכבות של בגדים. שמעתי את הרוח שורקת בחוץ, סוחבת עמה שאריות אשפה, וכל דבר שנפל או נשכח בחוץ. החורף היה בשיאו.
מבעד לחלון נשקפה דמותו האכזרית של החורף האוחז בשכונתי העלובה. כל-כך שנאתי את המקום הזה אז. הבטתי בבתים האפורים כל-כך, החושפים חלקי בשר מתחת לשכבות הקיר המתפוררות. דלתות הכניסה הנטרקות, כאילו לא עומדות בלחץ המופעל עליהן. הן גם ישנות. ישנות מדי.
ובפנים היה קר. לא קור כזה שחודר מבחוץ, כיוון שעל אף שהחלון היה סגור ושהתנור פעל בחדר, ולמרות כמות הבגדים שלבשתי, עדיין רעדתי מקור. שמתי עוד צעיף סביב הפנים והרגשתי חנוק כל-כך.

הרוח בחוץ שכחה, והזמן עמד מלכת. החשכה גברה, והרגשתי את העצב זוחל אל תוך גופי, מדגדג לי בקצות האצבעות, עובר בתוך האיברים הפנימיים שלי, מרעיד את מיתרי הקול, גורם לי לצמרמורת בלתי רצונית, ומגיח לבסוף בצורת דמעה אחת, עגולה ומלוחה, מעיני. ניגבתי את הדמעה במהירות. אסור לי לבכות עכשיו, אמרתי לעצמי ולא ידעתי למה. אבל זה לא עזר, העצב הזה המשיך לשהות בתוכי ולא הראה סימני תזוזה. וידעתי אז שמשהו חייב להשתנות, שלא יכול להיות שהחורף הזה ימשך לנצח, ידעתי שבעוד כמה חודשים לכל היותר, השמש תבליח מבעד לעננים, שהאפור יהפוך לכחול, שהרחוב ישרוץ ילדים רכובים על אופניים, משחקים רצים וצועקים. ידעתי שאני חייב להיות חזק. ידעתי הכל. אבל לא העזתי להגיד את זה בקול רם. ורק לבשתי עוד שכבה. אולי המעיל יצליח לחמם אותי עוד קצת.

ניסיתי לקום מן הכסא והרגשתי כבדות כזו, שאולי נבעה מכך שלבשתי כל-כך הרבה בגדים. ניסיתי לספור את השכבות, לבשתי כמה גופיות קצרות ואחת ארוכה, חולצה, וסוודר אחד עבה, ומעל הכל מעיל צעיף וכובע צמר... ובכל זאת לא הצלחתי להרגיש את קצות האצבעות. ואולי גם לא היה לי אכפת. ובאמת למה שארצה להרגיש את קצות האצבעות, כאשר אני לא מצליח להרגיש את האמת. הכל היה קפוא שם בפנים. המחנק היה כבד מנשוא, ונאלצתי להתיישב שוב, מביט בתקרה ביאוש. אני לא אחזיק מעמד עד הקיץ, חשבתי לעצמי. כל-כך הרבה זמן, עם כל-כך הרבה בגדים, כמה אדם יכול להחזיק כך?

ובתוך כל הקור הזה ותחושת חוסר האונים נרדמתי.

בתחילה לא הייתי בטוח שזה אתה. כבר כמה שבועות שאתה מגיח לשברירי חלום. אני מנסה להחזיק אותך לעוד כמה דקות, אבל אתה נעלם מיד, או שאני מתעורר. כך או כך, לא יכולתי לראות אותך בבירור, לא הצלחתי לתהות על קנקנך, אבל העובדה היא שאתה שם, וממשיך להגיע לילה אחר לילה. והנה שוב אני רואה את הדמות המוכרת אך החמקמקה שלך, ומצפה לשלב שבו הכל יסתיים, אולם להפתעתי הרבה, הפעם הזאת נמשכה מעבר למצופה, ובמקום להתרחק כהרגלך, דווקא התקרבת לאט, והבטת בי.

עצרתי את נשימתי כי פחדתי שתעלם שוב אם רק אזוז. מסביב שרר שקט מוזר והכל כאילו קפא יחד איתי באותו הרגע. גם אתה נעמדת במקום למשך מספר דקות, אך בסופו של דבר התחלת להתקדם לכיווני. צעד אחר צעד, עד שממש יכולתי להבחין בתווי פניך. ולמרות שהיית יחסית רחוק עדיין, יכולתי להרגיש אותך. היתה לך מן עוצמה כזו בלתי מוסברת, עוצמה שמעולם לא חוויתי. אולם הדבר ששבה את לבי יותר מכל היה החיוך שלך. הוא היה אמיתי, כזה שבא מהלב, ובעיקר שלו.
חייכת אלי, ואני התאמצתי לחייך חזרה, והבנתי שהלילה תישאר, בחלום.

הבטתי סביב לראות איפה אני נמצא, זה היה ברחבה הגדולה של השכונה, אני עמדתי בצד, ואילו אתה עמדת ממש במרכז, על קיר האבן הנמוך. מסביב הכה החורף במלוא עוצמתו, הגשם ניתך עליך. הרוח הכתה בפניך, ואתה המשכת לעמוד שם, ולחייך. אולם המוזר מכל היה, שלא לבשת בגדים. לגופך היו רק מכנסיים קצרים, וכל גופך חשוף. לא הבנתי איך לא קר לך, ואיך אתה עדיין מחייך, ומדוע לכל הרוחות אתה עומד במרכז השכונה, נוטף מים, וערום כמעט לגמרי?
רציתי לשאול אותך את כל השאלות האלה, אולם הקדמת אותי.
''לא קר לי.'' אמרת בקול רם.
''לא?'' שאלתי בפליאה.
''לא.'' ענית.
ואז כדי להקניט את החורף עוד יותר, פרשת את ידיך לצדדים , כאילו מנסה לתפוס את טיפות הגשם הקטנות. הרמת את ראשך והבטת אל השמיים הזועפים. ואז החזרת את מבטך אלי.
עדיין לא הבנתי.
''ואיך לא קר לך, אם אתה לא לובש כלום?'' הקשתי.
חייכת שוב.

''בהתחלה זה באמת היה מוזר.'' אמרת.
''אבל התרגלתי. ואחרי שהתרגלתי, התחלתי ליהנות מזה.''
ליהנות? שאלתי את עצמי. מילא להתרגל, אבל איך אפשר???
''אתה יודע,'' קטעת את מחשבותיי, ''גיליתי שהחום...''
''בא מבפנים.'' השלמתי אותך, ולא הבנתי כיצד ידעתי מה רצית לומר, ואתה רק צחקת בקול רם, תוך שאתה חושף זוג גומות חן.
ואז נעלמת.
אני נשארתי לעמוד שם עוד זמן מה, ופתאום לא הייתי עצוב יותר.
איכשהו ידעתי שתחזור, ואני כבר לא לבד.

וכשהתעוררתי, הרגשתי משהו מוזר. נעמדתי בבת אחת, היתה לי הרגשה כזו משונה... זה היה ללא ספק חיוך. קמתי עם חיוך.
הבטתי החוצה, כלום לא השתנה בחוץ. אך אני ידעתי מה עלי לעשות.
התחלתי להוריד את הבגדים.
תחילה לאט. קודם את הצעיף, אחר-כך את הכובע, אחריו את המעיל.
זה היה קצת מפחיד, אם להודות על האמת. אבל כוח בלתי מוסבר הניע אותי להמשיך.
המוזר מכל היה, שככל שהמשכתי להוריד את הבגדים, לא היה לי יותר קר כי אם ההפך המוחלט, הרגשתי חום עז המתפשט בכל חלקי גופי. ובפעם הראשונה בחיי יכולתי לנשום. לנשום באמת, בלי תחושת מחנק.

רצתי החוצה, משאיר אחרי ערמות בגדים בכל מקום, כנחש המשיל את עורו, ונעמדתי במרכז השכונה, על קיר האבן הקטן, כשלגופי רק מכנסים קצרים. פרשתי את ידי לצדדים, ממש כמוך, וחייכתי חיוך גדול.

הגשם הכה בי, הרוח ניסתה לסחוב אותי עמה, הברקים סנוורו את עיני והרעמים החרישו את אוזניי. אך כל זה לא היה לי אכפת כלל וכלל.
הסתכלתי סביב, מנסה לנצור את הרגע בלבי. כי זהו רגע תחילתי.
רק אז נוכחתי לדעת שאני לא זקוק לערמות של בגדים, אשר נתפרו ביד זרה, כדי להתחמם. ובפעם הראשונה בחיי הצלחתי סוף כל סוף לנשום, בלי תחושת המחנק שליוותה אותי עד אז.

הדרך לא הסתיימה באותו היום. החורף המשיך עוד ימים ארוכים, ואף החמיר. עברתי סערות קשות, ולא תמיד עמד לי החום הפנימי שלי לעזרתי. אולם מה שהחזיק אותי היתה הידיעה שלא משנה מה יקרה, הקיץ שוב יגיע. ואתה עמו.


מוקדש לאהוב לבי, שמחמם את חיי.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...