>  >  > 

לפני שמשהו ישבר

כל ילדותי רציתי לרוץ אתך בחולות. בשדה, בחולות, זה ממש לא משנה עכשיו. אתה היית בשבילי כמו אחי התאום, או שמא…לא בדיוק אח תאום. רצנו ליד הבתים שלנו עד מאוד מאוחר, עד שהשמש נשקה לגבעות הצהובות, ועד שהיינו חסרי נשימה, עייפים ומלוכלכים.

לפעמים רציתי לעצור אותך, ולהכריח אותך לנשום את אויר הערב הצח, האוויר שהזכיר לי ארוחות משפחתיות, חולצות לבנות בחגים ואת השמש הכתומה משתקפת בעינייך. אולי היינו קטנים, אבל דיברנו הרבה על עצמנו ועל אנשים אחרים שאיתנו, ואיך נהיה כשנהיה גדולים, אנשים יותר מצוינים עם חיים יותר טובים. כבר אז הבנת שהחיים שלך יכלו להיות ברמה אחת למעלה. אני רציתי שתישאר איתי תמיד, ושום דבר חוץ מזה לא היה חשוב לי.

היינו בלתי ניתנים להפרדה. בבית הספר ישבנו ביחד וסולקנו מהכיתה ביחד. המשפחות שלנו היו חברות הכי טובות, והאמהות שלנו בעצמן גדלו יחד. בגלל כל זה השמיים נפלו עליי, כשאמך הודיעה לנו שאתם עוזבים לאנגליה. במוחי ניסיתי להאמין שאנגליה הייתה במרחק מונית או אוטובוס, אבל ידעתי שזה לא כך. הייתי כל כך המום שרצתי לגבעה שמאחורי הבית שלך, נשכבתי על הדשא, ידי כנגד עיניי ובכיתי.

כשהשמש החלה לקבל את גוון הזיכרון הכתום שהיה לי תמיד אתה הופעת, קצת עצוב והרבה מבולבל, ורצית לנסות לנחם אותי. אולי זה לא כל כך נורא, אמרת. ילד בן 12 מנסה לנחם ילד בן 12. אולי עוד נחזור, אתה תראה, וחוץ מזה, המרחק לא חשוב, תמיד נישאר חברים. לא רציתי להסתכל עליך בכלל. היית כמו סכין בתוך לבי, וקולך רק גרם לדמעותיי לזרום מהר יותר. כמו שני מבוגרים נראינו. זה היה מצחיק. כמו שני מאהבים מבוגרים לפני פרידה לתקופת חיים.

נשכבת על הדשא לידי, ובלי שאשים לב ידך נכנסה לתוך שיערי וניסתה לנחם אותי ברוך. ההססנות שבידך הייתה אותה הססנות שבמוחי. אבל אתה, אמיץ מתמיד, השארת את ידך בתוך שיערי, ואמרת שלא אדאג, שעוד תחזור.

וכך זכרתי אותך, חסר אונים ומבולבל, למשך הרבה שנים.

לאחר שסיימתי צבא תכננתי לנסוע לאנגליה. אני לא יודע כמה מהחלטתי נבעה מהרצון העז לראות אותך, או מהעובדה שמעולם לא שכחתי אותך. כל ימי נעוריי עברו בנורמליות מסויגת של מסיבות כיתה ובחורות יפות שתמיד רצו בי ואני מעולם לא רציתי בהן. הזהות העצמית שלי הייתה קיימת רק כשהייתי עם נבחרת השחייה שלנו. כששחיתי, והרגשתי את המים באוזניים ומתחת לבית השחי, ידעתי שתמיד יהיה מקום שאליו אוכל לברוח, מקום שאהיה בו אמיתי.

הרגשתי כאילו שנולדתי במים, והייתי השחיין הכי טוב בקבוצה. אולי בגלל זה אף אחד לא חשד שאני, בעין אחת מביטה לצדדים, מסתכל על שאר השחיינים. אהבתי כל כך את הגוף שלהם, ואת הדרך שבה בטנם החלקה זהרה במים בזמן שהם שחו. כל דבר יפה שהיה בהם, בטנם, גופם, שיערם הרטוב ועיניהם הנוצצות בשמש, הזכיר לי אותך. אתה רואה, מעולם לא הפסקתי לחשוב עלייך. כאילו הטבעת עליי קעקוע למשך כל חיי ולא הייתי מסוגל להתנער ממך.

בצבא הייתי מ''פ בצנחנים, וראיתי זוועות שהפכו אותי לאדם אחר. קשה היה לי להסתכל על העולם שהכרתי כילד ולראות בו את אותו היופי. השמש נראתה לי שחורה, העולם אפל. רציתי לברוח ולשכוח, והייתי מתעורר בלילה בצעקות עזות, ואמי, שלא ידעה איך להתמודד איתי ומה עשו לבן שלה, הייתה מחבקת אותי, מנגבת את הזיעה הקרה מגופי ובוכה יחד איתי. אולי הייתי אחד מהמ''פ היחידים בצבא שנשלחו לקב''ן.

האיש היה נחמד מאוד, וניסה להחדיר בי תחושת פרספקטיבה רחבה יותר לחיים. הוא רצה שאני אעשה את הצעד ההכרחי ואצא מן הצבא לעולם הגדול ולא אמשיך לסבול. הוא קרא לי ''נפש רגישה מדי'', וזה היה ברור שהיה איכפת לו ממני יותר ממה שהיה איכפת לו מהמערכת. שתזדיין המערכת, הוא אמר לי. באמת. הייתי כל כך קרוב לספר לו עלייך, מגדלור כנגד האופל שלי, אבל כמובן שהשכל שלי התגבר עליי.

מהצבא לא הייתי מוכן לצאת. מלא בתחושת אחריות מטומטמת שאיכשהו נכנסה למוחי ולא רצתה לעזוב אותי, המשכתי להילחם עד השחרור שלי. הייתי בן 25. יצאתי מהצבא ללא חברים, ללא חברה, מלא בבדידות ומחשבות על מוות. הבנתי עד כמה החיים שלי חשובים לי ועד כמה אני רוצה כל כך הרבה, וכמה הייתי מוכן לזרוק את עצמי לים הגדול של ההתנסות ולצאת החוצה מהמדינה הזו, לקבל פרספקטיבה רחבה על החיים, כמו שהפסיכולוג שלי אמר. לכן החלטתי לנסוע לאנגליה.

המחשבה שאתה אמור להימצא שם הייתה קבורה עמוק בתת מודע שלי, ואולי זאת הייתה בדיוק הסיבה שבגללה אנגליה הייתה המדינה הראשונה שעליה חשבתי. בדרך לשדה התעופה קצת מהחולמנות הגדולה שליוותה את ילדותי נכנסה בי שוב, והייתי מלא ציפייה. אנגליה הייתה כמו חלום. רציתי הכל, וניסיתי לבלוע את כל מה שהיה לה להציע. נסעתי לסקוטלנד וישנתי בסטונהנג', מלא חלומות ותחושת גדולה. הייתי באירלנד ושתיתי עד שלא יכלתי לזכור את עצמי יותר.

המחשבה שאני כבר לא אישיות, ללא שם וזהות, מצאה חן בעיניי עד כדי כאב. חזרתי לאנגליה ושכרתי דירה בלונדון. מצאתי עבודה בשכר קטן מאוד, אבל הייתי מאושר. הייתי יושב בדירה שלי מול החלון, מביט בגשם הנופל, תוהה מה קורה עם כל אחד מהאנשים שהכרתי בצבא. נזכרתי בכולם, אחד-אחד. ידעתי שאני מרגיש יותר טוב מהם.

כחצי שנה לאחר שהגעתי לאנגליה, קול קטן בתוך ראשי הפיל אסימון דמיוני, והבנתי שאתה באנגליה. שוב רצה לנגד עיניי כל ילדותי אתך, ונתמלאתי כמיהה עצומה לפגוש אותך שוב פעם.

לקח לי עוד חודש לאזור את האומץ ולברר את כתובתך. וזה היה כל כך פשוט, שם בספר הטלפון, שמך ושם אמך היו רשומים, שחור על גבי לבן, כמו גזר דין של אדם שהדחיק את כל חייו. במרחק חצי שעה נסיעה ממני, פה בלונדון. בלי להסס, מפני שידעתי שההיסוס יביא אותי לסגור את ספר הטלפונים ולא לחשוב עלייך יותר לעולם, לקחתי את מעילי ויצאתי מדירתי.

ניצב מול דלתך, בודק לפחות 10 פעמים את הכתובת הנכונה, צלצלתי בדלת. אמך פתחה את הדלת. מלאת שיערות שיבה צבועות בשחור אופנתי, היא הביטה בי בפליאה.

הצגתי לה את עצמי כאילו שאני חושף עצב פגוע לגרזן אכזר. עיניה התמלאו בדמעות, והיא חיבקה אותי חזק חזק עד שאפילו אני, האמיץ והלוחם, הרגשתי כאילו שעצמותיי נמחצות. היא הכניסה אותי לביתך וסיפרה לי על עצמה ועליך, בזמן שהכינה לי תה וסנדוויצ'ים. היא תחקרה אותי על כל מה שעבר עליי ב-13 שנים האחרונות, ושוב ושוב יצאו המילים מפיה. איך גדלת, איזה יפה נהיית.

אני כולי אריזת לחץ מבעבעת, רציתי לדעת מה אתך, איפה אתה. היא סיפרה לי שאתה לומד משפטים, שאתה צריך לחזור הביתה עוד חצי שעה. כל שנות הציפייה והחלומות עליך התכווצו לחצי שעה של נסיעתך במכונית הביתה. מושגים גדולים של לטיפות משמעותיות בשיער קיבלו פתאום כוונה יומיומית פשוטה. לא יכלתי להאמין. לא יכלתי לקום אפילו. רציתי לשאול את אמך אם שכחת אותי, אבל הבנתי שאני לא מסוגל, שקולי יסגיר את כל רגשותיי כמו מבול של קרח על ליבה.

כששמעתי את צלצול הפעמון בדלת לבי החל לפעום כל כך חזק, שחשבתי שאתעלף. כעבור כמה שניות, שבהם אמך קמה, ניגשה לדלת ופתחה אותה, ניצבת לפניי. הדבר הראשון שאליו שמתי לב הוא שנראית כמו הגדלה של עצמך הקטן, בן ה-12. אותה תסרוקת שנופלת על העיניים, אותן עיניים תמימות וגדולות שנופלות עליי, והכל כמו שטף מים חמים בגופי מתמזג עם הציפייה הגדולה וההלם שבלראות אותך ולא השתנית בכלל. תהיתי לרגע אם אני נראיתי שונה. נעמדתי.

הבטת בי ובאמך בהבעה שואלת, מנסה להבין, ואז, כעבור בקושי 5 שניות, ההבנה נחתה גם עלייך. ידעת וזכרת אותי. אני חושב שבדיוק כמוני, רגלייך היו נטועות כעצי סקויה על הרצפה ולא יכלת לזוז.

אני פשוט לא מאמין, היה הדבר הראשון שאמרת. ניגשת אליי וחיבקת אותי בחיבוק חם ואוהב. אני פשוט לא מאמין, מלמלת שוב, ואני עדיין בהלם, לא יכלתי להוציא מילה מפי. מה אתה עושה פה? שאלת. לאחר שהות ארוכה שבה אספתי את כוחותיי, עניתי שאני מטייל אחרי הצבא וכל זה. בעברית מקולקלת ועדינה שאלת איך גיליתי איפה אתם גרים. תמיד היית כל כך טכני. מה זה משנה עכשיו. ספר הטלפונים, מלמלתי. אז שאלת איך אני עדיין זוכר אותך. הבטתי בך המון זמן עד שאמך אמרה שכל כך טוב לראות אותי שוב פעם, כאילו ניסתה לשים מחיצה בין מה שרציתי למה שבאמת היה.

כל שאר הערב היה מעורפל. ישבתי אתך ועם אמך בסלון. דיברנו על החיים שלי ועל החיים שלך. דברים שטותיים כמו חוויות תיכון ריקות, ההסתגלות לארץ חדשה, השחייה שלי והצבא שלי והריחוק שלך. כשאני חושב על זה עכשיו, אלו לא היו דברים שטותיים בכלל, אלא אבני היסוד של חיינו, אבל באותו ערב רציתי לדבר על דבר אחר, שכל נושא שסטה מרצוני היה טפל.

בסביבות עשר,אמך הודיעה בחגיגיות שהיא הולכת לישון, ושאני מוזמן לישון אצלכם באותו הלילה. אמרתי לה שאני אחשוב על זה, ביודעי שלא אוכל אפילו לחשוב על לעזוב אותך בשעות הקרובות וגם לא ברחוקות. משהו מהחייל שבי ראה אותך ככיבוש הכי חשוב במלחמה על האושר בחיי.

כשהיינו לבד שתקנו, ושתיקה כהודיה, לפחות בשבילי. לא השתנית, לחשתי. אתה הבטת בי ואמרת שדווקא השתניתי והרבה. שאלתי אותך במה, ואמרת שאני פתאום נראה כמו איזה גבר, והזיכרון האחרון שיש לך ממני זה בתור ילד בן 12, עם דמעות בלתי פוסקות בעיניים. היית כזה ילד רגיש ושקט, אמרת, ומה פתאום נהפכת לי למ''פ בצנחנים?

עניתי שאני לא ממש יודע איך, ושלא לא כל כך שמתי לב לזה. שאלת אותי אם הייתי אי פעם מאוהב. השאלה הייתה לא במקום קצת, לא קשורה למה שדיברנו, ולמרות זאת היא הייתה כל משאלותיי. רק פעם אחת, אמרתי. מה אתך? חקרתי. רק פעם אחת, ענית לי, רק כדי לעצבן ולהחזיר לי על הסירוב שלי למסור פרטים. איך זה שזכרת אותי, שאלת. אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות שלי. אמרתי שמעולם לא שכחתי, שהיית בשבילי כל הילדות שלי, ולא יכלתי לשכוח את הילדות.

אתה זוכר את השקיעות ואת החולות, ואיך שאהבת את הערב כי הוא הזכיר לך ארוחות משפחתיות? בתדהמה עניתי שכן, אני זוכר הכל. כל כך טוב לראות אותך, אמרת. כנ''ל, ושתקתי. אתה נראה טוב, אמרת. אתה נראה אותו דבר, ושתקתי.

היד שלך, אותה אחת שאז מזמן ליטפה את שיערי בגבעה שמאחורי הבית שלך, אותה אחת, בתנועה איטית ומהוססת, ליטפה עכשיו את שיערי המתולתל. עצמתי את עיניי ולבי איים להתפוצץ בקרבי. כשהרגשתי את נשימת פיך ליד אזני, לחשת אם אני זוכר שליטפת אותי. עניתי שכן, ואז נישקת אותי. עמוק ולאט עם מלא אהבה, והבטן שלי כאבה מין כאב מתוק של התגשמות החלומות הכי סודיים והכי עצומים שיכולים להיות לבן אדם.

בבת אחת, השחייה והבנים, הבנות והצבא, הערבים והקב''ן, המפקד שלי, הטיולים השנתיים לאילת, הכל הביא אותי אלייך, לאהבה שלך באנגליה. הייתי שלם, וחלק גדול מהחיים שלי נטרק. הרגשתי כאילו שנפתחה בפניי דלת חדשה. כשהתרחקת ממני, השחזור של סצינת הילדות הכואבת של חיי הטביעה בי את חותמה, ודמעותיי זרמו.

אני לא הולך עכשיו כמו אז, אמרת. אני לא מאמין שזה היה לך קשה כל כך, אמרת. רציתי לחבק ולא יכלתי לזוז. הבנתי עד כמה אני אוהב אותך רק ביום שעזבנו, אמרת. הבנתי שהיית החבר הכי טוב שלי אבל גם יותר, לחשת לי בהיסוס שגבל בפחד. אולי לא יכלתי להסביר את עצמי אז, אבל היום אני יכול, ותמיד חשבתי שאמצא אותך ואסביר לך כמה קשה היה לי לעזוב אותך, וכמה שהיית קטן כך היית נפלא, אתה עם השקיעות שלך ועם הרעיונות שלך על אויר וערב ועל המים שאהבת ועל בנים ועל בנות וכמה שקשה לעזוב ושלא צריך לעזוב כשאוהבים.

בשלב הזה כבר נישקתי אותך בעצמי. הבנתי הכל, אמרת. כל מה שהרגשתי, כל מה שהיה אסור לי להרגיש. אהבתי אותך אז כמו ילד קטן ואני חושב שאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך כמו ילד קטן, כי זה כל מה שהיה לי ממך, וכל חיי חיכיתי לרגע הזה שתבוא ותשנה לי את התפיסה הזאת, שאוכל לאהוב אותך עכשיו כמו ילד גדול, כמו גבר, אמרת.

אתה יודע, אמרתי לך, לא באמת ציפיתי שתגיב כך. חשבתי שלא כל כך תזכור. חייכת אליי בתמימות. אני לא שוכח כלום, לחשת לי.

ומאותו הערב שום דבר כבר לא כאב לי. לא הפרידה, לא הבדידות, לא הטרור ולא המים מתחת לבית השחי והצלעות ובידיים ובאוזניים. שחיתי למעלה למעלה ממצולות הים, ראשי נאבק לאוויר, אבל עיניי פקוחות פקוחות כאילו ראיתי את האור.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...