>  >  > 

איש הפלדה

מוקדש לאלירן

בטח ראיתם את איש הפלדה מתישהו. אולי אתם לא ממש זוכרים את המראה שלו אבל אתם יודעים שפגשתם אותו. קשה מאוד לשכוח מישהו שעשוי כולו מפלדה. בהתחלה כל העניין היה לי מאוד מוזר, בכל מקום שהלכתי אנשים דיברו עליו כעל סמל סקס ואני הרגשתי שונה. תקראו לזה סטייה, אבל אני אישית מעדיף גוף אנושי. להיות שבוי בגוף שכולו פלדה היה כל כך מפחיד בשבילי. לבסוף, כשפגשתי אותו פנים אל פנים, כל דעותיי השתנו.

זה היה במסיבה הגדולה של שבוע הגאווה. הנוכחות שלו הייתה כל כך חזקה ובעלת עוצמה שכמעט נפלתי כשראיתי אותו. תווי הפנים הגבריות והכוחניות שלו היו מעוצבות בצורה מושלמת. העובדה שהן היו מפלדה כמעט ולא הורגשה. מצד שני הגוף שלו הגדיר מחדש את המושג שרירי ברזל. במשך כל הערב הייתי מהופנט ועקבתי אחריו בהתרגשות לא מובנת. ניר שם לב בשלב מסוים אבל לא אמר דבר. מגיל צעיר הוא ידע לקלוט אותי יותר טוב מכולם.

רק כשהיינו בדרך חזרה הוא העלה את הנושא. אני כמובן הכחשתי במרץ. ''נו באמת'', הייתה התגובה שלו, ''הסתכלת עליו כאילו הוא היה לפחות תומר''. השם הזה החזיר אותי בבת אחת למציאות. תומר היה האהבה הראשונה והיחידה שלי בחיים. לצערי התמימות שלי והאהבה שלי אליו הסתירו ממני את הבגידות האינסופיות שלו. זה נגמר בשברון לב. הדמעות שהזלתי עליו יכלו למלא אוקינוס שלם. באותו יום נשבעתי שלעולם לא אתאהב יותר, שלעולם לא אתקרב שוב למישהו בצורה שתוכל למוטט אותי שוב, שלעולם לא אבכה רק בגלל מישהו.

בשבועות שלאחר מכן לחצתי על ניר שנצא לכל המסיבות הנחשבות בעיר. ידעתי שאיש הפלדה יהיה שם. הוא אכן היה, תמיד מוקף בעדר המעריצים שלו שרק מנסים להכניס אותו למיטה. זו הייתה כת שלמה של אנשים שרק רצו את איש הפלדה ברקורד המיני שלהם. בכל הזדמנות שהייתה לי זלזלתי בהם ועל הגישה הנואשת שלהם, אבל האמת שעמוק בלב קצת קינאתי.

בסוף הוא תפס אותי מסתכל. ניר אמר שזה היה צפוי אחרי שבהיתי בו בעיני עגל במשך שעות. הוא ניגש אלי עם הביטחון העצמי חסר הגבולות שלו ושאל אותי אם אני רוצה לרקוד. האינסטינקט הראשוני שלי היה לזרוק את עצמי עליו, אבל אז ראיתי את המעריצים שלו מסתכלים והבנתי שאני לא רוצה להיות כמוהם. אני לא אתן לו להרגיש נעלה ומלכותי מולי. העמדתי פני מתלבט למספר שניות וקמתי. הוא רקד בחופשיות שלא הכרתי אבל עמדתי בקצב. הרגשתי כאילו אני מתחרה בו ולאט לאט פרצתי את כל הגבולות שהיו לי. ניר היה בהלם כשהוא תפס את החולצה שלי שנזרקה עליו. ''אתה רוקד יפה'', הוא לחש בהתפעלות ואני חייכתי. ''גם אתה'', השבתי ומיד הוספתי בציניות מרושעת, ''אבל לא יזיק לך לשמן קצת את הצירים''. הוא צחק והמשכנו לרקוד.

לא שכבנו באותו לילה, לא רציתי שזה יגמר כל כך מהר. לא רציתי שהוא יהיה רק אייטם עובר באוסף המיני שלי. בפעמים הבאות שנפגשנו כבר היה ברור שנרקוד יחד, הוא לא התכחש לאנרגיות המטורפות שעברו בינינו. כשהייתי איתו ידעתי שכל הזרקורים מופנים אלי, אבל זה לא הפריע לי להתפרע. אולי זה אפילו דרבן אותי במקצת. ניר אמר שאני נותן לו לשחק בי כרצונו. הוא אמנם צדק, אבל הבנתי למה הוא אמר זאת, ידעתי שהוא מקנא בשינוי שחל בי, הבנתי שהוא מרגיש שאני מנער מעלי את ההרגשה הנבוכה והביישנית ומשאיר אותו כלוא בתוכה לבד. כמובן שזה לא הפריע לי לגרור אותו לכל מסיבה שמצאתי. אני חושב שהוא גם למד להיפתח קצת.

בינתיים היחסים שלי עם איש הפלדה רק התחממו. כבר נפגשנו מחוץ למועדונים ודיברנו די הרבה, בעיקר עלי. תמיד כשאלתי אותו על העבר שלו הוא התחמק באלגנטיות. הוא גם סרב לדבר על היותו שונה משאר האנשים ועל הפלדה שהרכיבה אותו, למרות ששאלתי אותו מיליוני פעמים. בסופו של דבר היינו רק ידידים טובים באופן רשמי, אבל אני כבר הרגשתי הרבה מעבר, הכל איתו היה כל כך מיוחד. זה היה יותר מדהים מכל דבר שאי פעם הכרתי. כשאני חושב על זה, אפילו עם תומר לא הרגשתי ככה. רוב הזמן הצלחתי להתאפק ולא להראות לו את זה, אבל כשרקדנו הרשתי לעצמי להצמיד אותו אלי וללטף את גוף הפלדה שלו בחושניות.

אני לא יודע למה לא רציתי לספר לו איך אני מרגיש. בהתחלה ניר אמר שזה בגלל שפחדתי שכל מה שבניתי איתו יהרס ברגע שיקטלג אותי כעוד מעריץ, אחר כך הוא כבר אמר שאני מרגיש שפספסתי את הרכבת ושאנחנו עמוק מדי בשלב הידידות. משהו בהסברים שלו נשמע לי הגיוני, אבל ידעתי שזה לא זה, משהו חזק יותר בלם אותי. בכל פגישה שלנו נשבעתי לעצמי שהפעם אני מספר לו, אבל זה מעולם לא קרה.

ככל שהזמן עבר ידעתי כבר שנגזר עלי להיות ידידו לנצח, ובלי ששמתי לב עברה לה שנה. מסיבת שבוע הגאווה הגיעה שוב והזכירה לי שדבר לא השתנה, עדיין דרכתי באותו מקום, מפחד לנסות להתקדם ולא יודע למה. כמובן שקבענו לצאת יחד למסיבת הגאווה שבעצם חגגה שנה להיכרותנו.

המועדון היה בקומה האחרונה של מגדל גבוה ועוצב בסגנון ניו יורקי טיפוסי. המיוחד היה שהיה בו גג שהשקיף על כל תל אביב. מהרגע שהגענו שמתי לב שהוא מתנהג מאוד מוזר, בפעם הראשונה הכריזמה הקבועה שהוא הקרין לסביבה לא הורגשה, אפילו ניר שם לב והעיר לי על כך. משהו הטריד אותו. ככל שהמסיבה התקרבה לשעות הלילה המאוחרות השינוי היה בולט יותר, כאילו שהוא נשאר מאחור, דורך במקום. כאילו משהו חזק בולם אותו. בסופו של דבר הוא אמר שהוא חייב לדבר איתי. הייתי מופתע. הוא מעולם לא יזם שיחה רצינית איתי. הרגשתי את מגע יד הפלדה הקרה שלו אוחזת בידי ומושכת אותי לכיוון הגג.

''אני מקשיב'', אמרתי ברוך מהול בסקרנות כשהגענו. ''אני צריך לספר לך משהו'', הוא אמר לבסוף, מתמקד בנקודה רחוקה ממני. שתקתי ובלי הכנה מוקדמת זה הגיע והשאיר אותי בפה פעור. ''אני אוהב אותך''. המוח שלי התחיל לעבוד במהירות, אבל הרגשתי שכל יכולת המחשבה נלקחה ממני לפתע. ''מה?'', גמגמתי לבסוף, ''ממתי?''. הוא שתק. היה ברור לי שזה לא מה שהוא רצה לשמוע. הוא השפיל ראשו ואז ניסה שוב. ''אני רוצה לדעת איך אתה מרגיש'', הוא אמר בקול שניסה להיות סמכותי ונשבר באמצע.

ידעתי שזו הייתה ההזדמנות שלי, כל גופי צעק לי לנשק אותו, אבל משהו בלם אותי. אותו משהו שבלם אותי מלספר לו את האמת. הפחד שלי, שהיה סמוי כל הזמן הזה, הלך והתבהר ומסך הערפל שהסתיר אותו החל להתפוגג. פתאום הבנתי שבעצם ידעתי כל הזמן שהוא אוהב אותי ומזה פחדתי. פחדתי להיכנס לקשר שוב. פחדתי להרגיש נאהב שוב ואז להיפגע. פחדתי מאותה הרגשה מקוללת שהכל בסדר שמתנפצת ברגע אומלל אחד. פחדתי להרגיש.

''אני מצטער'', אמרתי בקול שהתאמץ לא להישמע חנוק, ''אני לא מרגיש ככה אליך, למען האמת אני מעדיף שלא נתראה יותר''. הוא עצם את עיניו בכאב כמעט מוחשי. כאילו שאלפי סכינים נתקעו בו ברגע אחד. הסתכלתי עליו במבט שותק ואז ראיתי את זה, דמעה ראשונה התגלגלה על לחיו וצבע הפלדה שעליה נשטף במקצת וחשף משהו בוהק. שפשפתי את עיניי בתדהמה למספר שניות, מנסה להבין מה קורה ואז זה הכה בי. הפלדה שעליו לא הייתה אמיתית, היא הייתה כיסוי מזויף של צבע או איפור.

הדמעות המשיכו לזלוג מעיניו ומחקו יותר ויותר את הפלדה המדומה, מתחת בצבצו להם פנים אחרות, פני זכוכית. פני זכוכית מלאכיות ועדינות. לא הייתי מסוגל לצפות בזה יותר, הרגשתי צורך עז לברוח משם. נשכתי את שפתיי והסתובבתי לכיוון המדרגות. בעוד אני צועד במהירות לכיוון המדרגות שמעתי פיצוץ עז שהגיע מאחורי. לא הסתובבתי. שברי זכוכיות התפזרו לכל עבר אבל אני לא עצרתי לרגע אלא התחלתי לרוץ.

ירדתי בריצה את כל המדרגות לכיוון המועדון, דורך בגסות על חלקי זכוכית קטנים ללא רחם. המועדון לפתע נראה לי צפוף ומחניק. רציתי ללכת. עיני תרו אחרי ניר ואחרי כמה שניות איתרתי אותו מנמנם בפינה. ''בוא'', אמרתי לו, ''הולכים''. הוא התעורר באיטיות ואז הזדקף בבת אחת ונתן בי מבט מבוהל. ''מה קרה?'', שאלתי אותו והוא הצביע עלי בפחד מנסה למלמל משהו. לא היתה לי סבלנות אליו אז הושטתי את ידי כדי להקים אותו והבנתי מה הרתיע אותו. זו הייתה היד שלי. היא הייתה עשויה פלדה. הושטתי את ידי השנייה וראיתי שגם היא במצב דומה. מבט מהיר הבהיר לי שבעצם כל גופי נעשה פלדה. משום מה לא התרגשתי מהשינוי הפתאומי, אלא להפך, ממש לא היה אכפת לי. שום דבר לא היה אכפת לי יותר.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...