>  >  > 

שרון - א'

צלצול בדלת. 'השעה אחת בלילה', אמרתי לעצמי, 'מי יגיע בשעה כזו?'. פתחתי את הדלת, ולא האמנתי למראה עיניי - שרון עומד ברחבת הכניסה, מסריח מאלכוהול, לובש מכנסי עור שחורים צמודים שהבליטו את התחת השרירי והחבילה הענקית אשר לא השאירה הרבה מקום לדמיון. הוא לבש גופייה שחורה צמודה, שללא ספק הראתה את שרירי החזה והבטן. הידיים הענקיות שלו נראו נפולות.

''מה קרה?'', שאלתי. ''תמיר עזב אותי'', אמר בקול עצוב ומדוכא. ''אל תדאג, הכל יהיה בסדר. הזמן מרפא את הפצעים'', אמרתי. דיברנו עד 5 בבוקר, ואז הוא היה חייב לעזוב בגלל עבודתו.

''תראה, אם יש לך מפתח נוסף לדירה שלך אני אבוא לנקות אותה היום'', אמרתי. ''אחלה, תודה, אני ממש מעריך את זה'', אמר, ונתן לי את המפתח. למחרת הגעתי אל דירת הפנטהאוז של שרון. הכל היה מבולגן. ספרים זרוקים על הרצפה, וקופסאות פיצה בערמות על השיש במטבח. 'ואוו, הבית של שרון לא נראה רע יותר', חשבתי בלבי.

שרון חזר ב-12. ''היי, אני יוצא לקניות, צריך משהו?'', שאל. ''לא ממש, תודה'', אמרתי.

לאחר שעתיים שרון חזר. הבית כבר היה מסודר ומאורגן. ''היי, איך הצלחת לארגן את המקום?'', שאל. ''בזהירות'', עניתי.

''תשמע אני נורא מעריך את זה. אף אחד לא עזר לי ככה'', אמר. ''אף אחד לא היה מאוהב בך כמוני'', הגבתי. ''תסביר לי למה גם אחרי שזרקתי אותך אתה עדיין מוכן לעזור לי?'', שאל.

''כי אני יודע שאני אוהב אותך עוד הרבה זמן, אתה אהבת חיי, ואני לא מוכן לוותר עלייך'', אמרתי בקול עצוב.

''יודע למה תמיר עזב אותי?'', שאל שרון. ''כי הוא אמר שאני עדיין מאוהב בך, ולפי דעתי הוא צודק'', הוא אמר והפנה את גופי אליו. שרון התחיל לנשק אותי. הסתכלתי בעיניו, ונישקתי אותו צרפתית כמו שבחיים שלי לא נישקתי אף אחד אחר (והיו הרבה!). התחלתי להוריד את חולצתו, והתחלתי מנשק את פלג גופו העליון, מנשק ומוריד את מכנסיו ותחתוניו.

הוא הביא לי קונדום. ''שאתה תשים?'', שאל. ''לא צריך'', אמרתי בחושניות, בעודי מתקרב אל מפשעתו. התחלתי ללקק את הזין שלו והוא נאנח והשתנק, כמעט בוכה, מתענוג.

''אני גומר'', רעד וגנח בקולי קולות. למרות שהזהיר, רק הגברתי את קצב המציצה, מכניס את כל איברו לתוך גרוני. הוא כולו רעד והזיע זיעה נעימה וגברית, מגרה כזו.

''עוד לא סיימתי איתך, יש לי עוד הרבה דברים שיענגו אותך יותר מהמציצה הזו'', אמרתי ונשקתי בגופו. ''זה יהיה קשה'', חייך. קפצתי עליו והתחלתי לקשור אותו למיטה הענקית, כשהוא צועק ובועט. השתקתי אותו, כשאני מתיישב על הזין שלו גונח ונאנח, אומר אין סוף פעמים אהבה. נתתי לו את ההרגשה שהוא היחיד, מה שבאמת הרגשתי.

בבוקר שלאחר הלילה הסוער הזה היינו גמורים לגמרי מעשיית האהבה. עד ארבע וחצי הוא גמר, דחף, דפק אותי, קילל אותי מהנאה, קיבל מציצות מדהימות. ליקקתי לו את התחת כשהוא צורח, הוא מצץ לי וינק את איברי וכולי הייתי בעננים. השפרצתי על הפנים שלו איזה שלוש פעמים... והכל באהבה, בעדינות, אבל עדיין בכוח; משהו שאפשר להוציא רק באהבה.

בבוקר כשקמתי הארוחה הייתה מוכנה על השולחן, חוץ משרון היה במטבח. ''שרון? שרון?'', קראתי בשמו. ''כן'', הגיב. ''איפה אתה?'' שאלתי. ''בלב שלך'', אמר.

''ו…?'', החזרתי. ''בסלון, שוכב על השטיח''.

''איזה חמוד אתה!'', חייכתי חיוך של ילד מפגר בן שלוש. ''איזה?'', שאל. ''הכי שאפשר!'', חיבקתי אותו כל כך חזק שהוא עצמו ביקש שאפסיק. ''בוא לשולחן'', אמר.

ביום שישי, כשאכלנו אצל הוריי, הוא לחש לי את אהבתו, וכשנישקתי אותו האחיין הקטן שלי, אורן, הסתובב בכיסאו באי נוחות כלשהי. אחותי שירה הרגיעה אותו בלחשה ''חמוד, כל אחד בוחר את מי לאהוב בדרכו שלו. רועי בחר להיות עם שרון, גבר, וזאת בחירתו. תכבד זאת כמו שהוא מכבד אותך''. שרון הביט וחייך אל אורן, ואורן מצדו חייך חיוך נפלא וחמוד.

שרון ליטף את גבי ואמר: ''בא לך לרדת לג'ורג'?''. ''כן'', הגבתי, ''נרד מחר כי אני מתכנן משהו אחרי היום'', המשכתי. ''או, מעניין מה זה?''.

הלילה שעבר לאחר רק הרבה זמן עינויים היה מוד, מאוד, מאוד מיני וסקסי.

ירדנו לשתות קפה, ובמעלית דחפתי אותו אל הקיר ונישקתי אותו. ''אתה יודע כמה אני אוהב אותך?'', שאלתי. ''לא, כמה?'', ענה.

''כמו את הנשימה שלי, כמו את נשמתי שלי, כמו את הורד הלבן על הדולפין שהגיע מאלוהים (הדולפין שמגיע אל החוף הוא סמל לאהבתנו)'', אמרתי.

''אני מרגיש חרא'', אמר. ''למה?'', שאלתי. ''כי אני לא יודע איך לאהוב אותך'', אמר. ''אתה דופק אותי'', הגבתי.

''אבל בשבילי זה לא מספיק, ואתה יודע את זה'', אמר כשמבטו תקוע ברצפה. ''אתה מושלם בשבילי וזה מה שאני צריך ממך, אני אוהב אותך ולא אף אחד אחר, תקלוט את זה!'', ליטפתי את פניו ברכות מדהימה.

הוא תפס את האצבע האמצעית ובלע אותה. ''אתה חם, הא?'', שאלתי. ''לוהט עלייך'', השיב.

הגענו לקומה שלנו והוא התחיל להפשיט אותי. חולצה, מכנסיים, נעליים, גרביים ואת הבוקסר הצמודים.

''אה… אתה מדהים אתה יודע את זה?'', שאלתי.

''אתה יותר, ואל תמשיך אותי, אדוני''.

''משחקי כוח, הא?''

''חכה, אתה לא ראית כלום, אדוני!'', השיב בצורה הכי מגרה שאפשר.

הוא קשר אותי למיטה ולקח שוקולד למריחה על הגוף (כדאי לנסות! נראה לי) והתחיל למרוח אותי על כל הגוף. ידיים, רגליים, חזה, בטן, הזין, האשכים, התחת. זה דרש מובן תזוזות מיוחדות מצדי וגם קשירה מיוחדת שקושרת אותי לתקרה. הוא ליקק הכל! והתיישב עליי.

''אה… זה מעולה! חמוד, זה מעולה! אתה יכול להישאר שם לנצח?'', גנחתי.

''אני כל כך טוב?'', נאנח. ''כן…'', השבתי בגניחה. ''אתה הכי שבעולם!'', המשכתי.

''את מי אתה אוהב?'', שאל בזמן שאני דופק/נדפק. ''אותך, לנצח'', גנחתי. ''תוכל להישאר שם לנצח?'' שאלתי, טיפות זיעה החלו לעטוף את גופי.

''לא, אך אוכל להישאר לידך לנצח!'', התנשף. רעדתי כולי, העזתי, קיללתי, אהבתי.

הבוקר הפציע ואני נשארתי לבדי במיטה, מחבק את הכרית. גליתי פתק; ''חמוד, לא רציתי להעיר אותך. יש לי משפט מוקדם, מלאך, אני אגיע ב-3 וחצי הביתה. מצטער. אוהב לנצח. שרון שלך.'' המכתב ריגש אותי ודמעה ירדה מעיני.

הוא חזר הביתה. ''מה קורה, מתוק?'', שאל. ''לא טוב, אפילו רע'', עניתי בעצב, ישוב על הספה. ''מה קרה?'', שאל מודאג והתיישב על ידי.

''סבא שלי מת!'' בכיתי על כתפו. ''למה לא התקשרת אליי מיד?'', שאל ברוך. כי לא רציתי להפריע'', השבתי בשקט.

''אתה לא מפריע, אתה בן-זוגי, אתה חלק ממני, לעולם ולתמיד'', הסתכל לתוך עיניי. ''אתה בא?'', שאל כשלקח אותי אל המיטה. ''אני לא רוצה עכשיו מין'', אמרתי עצוב.

''מישהו אמר משהו בקשר למין? כל מה שאני רוצה זה ללטף אותך ולנחם אותך. בוא, בוא אליי'', אמר בחיוך מבויש.

''אני בא'', אמרתי בחיוך מאולץ.

באותו יום שרון הקדיש לי את כל זמנו ורגשותיו. הוא ניתק את הטלפון והנייד שלו, חיבק, ליטף, נישק ועשה ככל שביכולתו כדי לשפר את הרגשתי. הוא הצליח לעזור לי להירגע פנימית, ורק לאהוב ולהעריך אותו יותר.

יום ההלוויה הגיע. בהלוויה היה מספר מצומצם של אנשים, בני משפחה וחברים. במהלך ההלוויה לא יכולתי לסבול את המאמץ והכאב, וברחתי אל השירותים. שרון ראה אותי ורץ אחרי. נכנסנו אל השירותים.

''למה ברחת?'', שאל והפריד את כפות ידי מפרצופי. ''קשה לי'', מיררתי בבכי.

''אני איתך לכל הדרך! אמרתי לך את זה!'', שרון הושיב אותי על שיש השירותים. ''אני אוהב אותך ואיתך בכל הרגעים בטובים, כשנהנים, וגם ברעים, כשרע ולא בא על כלום. אני איתך, לנצח!'', אמר בעודו מחפש את העיניים שלי, אשר הסתכלו על הדלת.

חיבקתי אותו ונישקתי אותו, נשיקה קטנה ואחריה גדולה שנמשכה הרבה זמן. לשוני התפתלה בתענוג בלשונו שלו, רועד מפחד ובלבול, בלבול של מה להרגיש. חזרתי אל ההלוויה.

חזרנו לבית.

''אני מצטער שקשה לך אבל חייבים להמשיך. אתה רוצה זמן לבד?'', שאל וליטף אותי. ''לא, לא אני אמשיך, אני מתגבר מהר'', השבתי.

''אוקי, אם אתה אומר'', חייך אליי וחיבק אותי.

''אני הולך לבדוק את הדואר'', אמרתי, מנסה להתחמק מעשיית האהבה ליום אחד, סקס לא היה לי בראש באותו היום.

''שרון'', קראתי. ''כן'', מיהר להגיע אליי, כנראה שדאג מצעקתי החלושה. ''פיטרו אותי'', אמרתי, ושרון נצמד אליי, מחבק חזק חזק. הרגשתי שהוא חלק ממני ולעולם לא יעזוב.

''היום הזה קשה לי מדי, אני הולך לישון'', הכרזתי בכעס. ''אוהב אותך, חמוד, ואל תחשוב אחרת!'', משך את ידי ולא הצלחתי להמשיך.

''אני יודע, רק חבל שאתה לא יודע כמה אני אוהב אותך''.

''אני יודע, אתה מזכיר לי את זה כל הזמן, וגם בנוסף מזקיר לי את ה…'', אמר. ''לך לישון, אתה צריך הרבה שינה'', המשיך.



המשך יבוא.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...