>  >  > 

שארית חיי - פרק א'

סגרתי את דלת התא בחבטה והתיישבתי על הספסל באמצע החדר, פושטת את רגלי קדימה. הלילה החלטתי להוסיף עוד משקולת לכל מכשיר שעבדתי עליו, ועכשיו הרגשתי את כל שרירי רועדים מהמאמץ. הרגשתי מצוין.

כשעברתי לדירה החדשה אחד הדברים הראשונים שחיפשתי היה חדר כושר קרוב. כבר שנים אני מקפידה להתאמן באופן יום יומי, הדת הפרטית שלי. חדר הכושר החדש שהתחלתי להתאמן בו בשבוע עבר היה חלק מרשת ''מועדוני בריאות'' יאפית למדי, ולמרות שלא אהבתי את האווירה המצועצעת ואת העובדה שכל המדריכים והמדריכות שהסתובבו שם נראו כמו גרסא ישראלית לקן וברבי, בעלי הרשת דאגו שהמכשירים החדשים ביותר יהיו לרשות המתאמנים, ולי זה הספיק. לא הגעתי לשם כדי לכייף כמו הרבה מתאמנים, באתי לעבוד.
חצי שעה אחר כך כבר הייתי בדירה שלי. במקום לבזבז זמן ולרוץ בחדר כושר עצמו העדפתי לרוץ מהדירה למכון וחזרה. הסטריליות של ריצה במקום על מסלול פלסטיק מול קיר או טלוויזיה נראתה לי כמו חילול קודש.

תוך כדי עליה לדירה, מתנשמת ומתנשפת, נזכרתי ששכחתי את המפתחות במלתחה. חבטתי בדלת בעצבים והסתובבתי, מדלגת בקפיצות על המדרגות ויצאתי שוב לדרך. התרגלתי להיות בבית ומול הטלוויזיה אחרי מקלחת, ועכשיו כל התכניות השתבשו. הכעס הגביר את מהירות ריצתי, ואלמלא גל הרמזורים האדומים שעצר אותי בכל מעבר חצייה שני הייתי רצה את המרחק בחצי מהזמן.

הפקיד בכניסה הרים את ראשו ממסך המחשב, הביט בי בסקרנות וחייך. נופפתי לו לשלום ונכנסתי לחדר ההלבשה. המפתח היה בדיוק איפה שהשארתי אותו, בקצה המדף העליון מול העיניים שלי. נאנחתי וטרקתי שוב את הדלת. אני שונאת כשזה קורה לי.
הסתובבתי במהירות וכמעט נפלתי כשמישהי נכנסה בי בעוצמה.

''אוי סליחה!''

נאנחתי שוב. הנחתי יד על הקיר לידי כדי להתייצב ופניתי כדי להסתכל עליה. שיער בהיר מסורק לאחור, פנים סמוקות וחיוך נבוך. מגבת גדולה עטפה את גופה. ודאי חזרה מהמקלחת, חשבתי בהיסח הדעת.
''אני מצטערת'' אמרה שוב והניחה את ידה על כתפי. הבטתי על האצבעות שנגעו בי בבהלה, ומיד הן הורמו.
''הכל בסדר?'' שאלה אותי, מביטה בי במבט מסוקרן.
''כן, הכל בסדר, פשוט'' לקחתי אויר, ''פשוט הפתעת אותי''.
''את מתאמנת כאן הרבה?'' שאלה אותי והתיישבה על הספסל שבין הארונות.
''לא, בדיוק התחלתי, וזו גם לא השעה שאני כאן בדרך כלל'', הסתובבתי ללכת.
''אז מה את עושה כאן?'' הסתובבתי לאחור, מרגישה רוגז קל.
''שכחתי את המפתח לדירה שלי''.
''את גרה כאן באזור?'' היא הוציאה מגבת מאחד הארונות והתחילה לנגב את שערה.
''אני...'' היססתי לרגע. לא יכלתי להחליט אם השאלות שלה הרגיזו אותי בגלל החטטנות שנדמה היה לי שהייתה שם, או בגלל שרציתי כבר להגיע הביתה, או כי לא הבנתי מה המטרה שלהן. ''בערך''.
''מה זה בערך קרוב?'' המגבת הונחה על הספסל, ואחרי רגע הצטרפה אליה המגבת הגדולה יותר.
''זה...'' התחלתי לענות והשתתקתי כשהיא נעמדה מול הארונית. בלי להיות ממש מסוגלת לשלוט בהן, עיני עברו על גבה החלק, ירדו למטה ומיד חזרו למעלה, תחושת אשמה שוטפת אותי. ''בערך חצי שעה מכאן''.
''אז איך שכחת את המפתח? אין לך אותו על הצרור של האוטו?'' לחרדתי היא הסתובבה לעברי, ואני זכיתי לראות זוג שדיים שהוסתרו חלקית על ידי החולצה שהחזיקה בידה. הרגשתי את לחיי בוערות וקיוויתי שמעבר למה שאני מרגישה לא רואים כלום כלפי חוץ.
''אני רצה בחזרה לדירה אחרי האימון''.
''את באמת נראית ספורטאית כזו'' היא הנהנה ולבשה את החולצה, לא טורחת עם חזיה.
''גם את ספורטאית'' הצבעתי על החולצה שלה, שמחה שכבר לא עמדה חשופה לפני. היא הנמיכה את מבטה להדפס הצבעוני שזעק 'טריאתלון חיפה' והרימה את עיניה שוב, חיוך מבויש על פניה.
''לא התחריתי כבר די הרבה זמן. אני עדי''. שניה עברה לפני שקלטתי שהיא פתאום עמדה קרוב אלי וידה מושטת לעברי.
''מיכל''. לחצנו ידיים ואני ניסיתי להתעלם מהעובדה שהיא עמדה חצי ערומה מולי.

''את ממהרת הביתה?'' שאלה אותי, עדיין אוחזת בכפי.
''אני רוצה להתקלח. אני אחרי אימון, ורצתי הלוך ושוב ואני בטח מסריחה מזיעה''. עדי שאפה אויר וכיווצה את אפה בתנועה מוגזמת של הרחה.
''לא, דווקא את מריחה בסדר גמור. חשבתי שאולי נשתה קפה או משהו ביחד?''
משכתי את אצבעותיי מאחיזתה, והלכתי חזרה אל הארונית שלי, מחפשת דרך להעסיק את עצמי.
''אני לא שותה קפה''.
''תה? קולה?'' היא הסתובבה לתא והוציאה זוג תחתונים. כשהיא התכופפה ללבוש אותם נשכתי שפתיים והכרחתי את עצמי להביט לכל מקום מלבד לאן שרציתי.
''דיאט קולה. אבל זה עולה המון בבתי קפה וחבל על הכסף''. אם לא הייתי יודעת שזה יראה מגוחך לחלוטין הייתי חובטת לעצמי בתסכול על הראש. הזמן שעבר מאז הפעם האחרונה שהייתי בסיטואציה דומה השפיע כנראה על היכולת שלי לשתף פעולה, יכולת שמראש הייתה מוגבלת למדי, אם להיות כנה.
''אני מציקה לך?''
''מה? לא, מה פתאום''. שתקתי בזמן שהיא לבשה מכנס קצר והעבירה דיאודורנט בזריזות על בתי השחי שלה.
'יופי אהבלית. הבחורה מנסה להתחיל איתך, אולי תשתפי קצת פעולה במקום לחשוב על התכניות בטלוויזיה שתפסידי?'

''את רוצה לבוא אלי?''

שוב באיחור של שניה קלטתי שאני זו ששאלה את השאלה.

''אני אשמח'' הסתובבה אלי וחייכה חיוך רחב וכובש, שביני לבין עצמי הודיתי שהיה חמוד למדי. ''אם את לא מפחדת לנסוע על אופנועים אני יכולה לתת לך טרמפ במקום שתרוצי'' קטעה את מחשבותיי.
''יש לך שתי קסדות?''
''תמיד''.
''אוקי''.
''את לא מפחדת? מרבית האנשים לא מוכנים לנסוע מאחור''.
משכתי בכתפי. ''עוד לא הרגת את עצמך, אז כנראה שאת לא נהגת גרועה. חוץ מזה אין לי כוח לרוץ שוב, ללכת ייקח יותר מדי זמן ואין לי סבלנות לאוטובוס''.
''כמה טוב לדעת שאני הבחירה הכי פחות רעה''.
''ואני אוהבת אופנועים''.
''זה כבר נשמע יותר טוב''.

עשר דקות אחר כך עמדנו בכניסה לדירה שלי. בעניין רב הבחנתי שכפות הידיים שלי רועדות, סימן בטוח למתח. אחרי שני ניסיונות הצלחתי להכניס את המפתח לדלת, מקווה שהיא לא שמה לב לרעידות הבלתי נשלטות.
''את גרה לבד?'' שאלה אותי בטון נונשלנטי.
''כן. את יכולה להניח את הקסדה כאן''. הנחתי את הקסדה שהחזקתי בידי על השולחן בכניסה לדירה.
''רוצה סיור?''
''אני אשמח'' עדי חייכה אלי שוב, ושוב חשבתי כמה החיוך שלה נחמד, וכמה יהיה נחמד לראות אותו שוב.
עברנו חדר חדר. כשנכנסנו לחדר השני, ששאר בני האדם קוראים לו חדר עבודה, מיהרתי לסגור את מסך הלפטופ. לא רציתי שתראה את הכותרת הגדולה שהתנוססה בראש עמוד הוורד - ''הספר החדש''.
''איזה מחשב מצוין'' עדי התקרבה לשולחן ובחנה את הלפטופ מכל צדדיו. על השולחן לצידו, בסדר מושלם, הייתה מדפסת, סורק, כמה ספרים והרבה ניירות.
''אפשר לשאול במה את עובדת?''
''סליחה?''
''במה את עובדת?''
''אני לא עובדת. כלומר, אני כן עובדת, רק לא כרגע'', מיהרתי לתקן את עצמי.
''בהיי טק?''
''דווקא לא. למה?''
''יש לך את כל הצעצועים האלו'' היא הניפה את ידה לכיוונו הכללי של השולחן.
''עבדתי בתקשורת וחוץ מזה לפני שנתיים נפתח לי חיסכון והייתי קצת מוצפת כסף, והתפרעתי עם הקניות'' מה שהיה נכון, גם אם לא מפורט דיו. אף פעם לא הרגשתי נוח לספר מיד שלפני שנה כתבתי ספר, אוסף סיפורים קצרים למעשה, שהיה הצלחה לא רעה, בממדים הישראליים, ומאז אני יושבת על התחת ומחכה שיבוא לי רעיון לספר הבא.

כשפתחתי את הדלת לחדר השינה הרגשתי נבוכה שוב, בלי שום סיבה הגיונית. היא הביטה מסביב במבט מסוקרן.
''יש לך המון נרות בחדר השינה. החשמל קופץ לעיתים קרובות?'' לכסנתי מבט לכיוונה לראות אם היא צוחקת עלי או רצינית. החיוך שריצד בקצה שפתיה רמז משהו.
''לא לעיתים קרובות מספיק''. היא הסתובבה לעברי ונשענה על המשקוף בכניסה לחדר. המשכתי לעמוד מולה.
''יש לך דירה ממש נחמדה''.
''תודה רבה. היא לא שלי באמת, של דוד מאמריקה''.
''את רצינית?''
''כן. זה היה של ההורים שלו והם נפטרו, והוא נותן לי לגור פה בחינם''.
''וואו. זה חוסך לך המון כסף''.
''כן. אני עדיין משלמת ארנונה ובלגנים, אבל זה עדיין לא מגיע לרמה של שכר דירה''.

עמדנו זו מול זו בשתיקה פתאומית. עדי חייכה חיוך רך ואני הרגשתי את בטני מתהפכת בתחושה מוכרת של 'אוטוטו זה קורה'. היא דחפה את עצמה מהמשקוף לעברי ואני בלעתי רוק בתנועה לא רצונית, פי יבש לפתע.

יללות של כלב פלחו את הלילה. קפצתי בבהלה, לא יודעת אם לשמוח או לקלל את התזמון.
''מעניין מאיפה זה מגיע?'' עדי תהתה בקול. היללות הלכו והתחזקו.
''הוא נשמע ממש סובל''. היא הנהנה בהסכמה. עברתי בין החלונות בבית עד שהגעתי לחלון הקטן במטבח. נעמדתי על קצות האצבעות והצצתי למטה – ושניה אחר כך הרגשתי את הדם עולה לראשי במהירות כזו שמלבד לראות אדום ולזנק לכיוון הדלת לא הרגשתי כלום. חטפתי את המקל שהעברתי בין ראש המטאטא לראש המגב ורצתי.

''מה קרה? מיכל!'' שמעתי את עדי קוראת אחרי אבל לא עניתי ולא נעצרתי לרגע, גומעת את המדרגות בקפיצות מהירות. מאחורי שמעתי צעדים על המדרגות וידעתי שהיא בעקבותיי. הרגשתי את הזעם מפמפם בעורקי, מדרבן אותי הלאה. תוך כמה שניות הגעתי לחצר האחורית, ממנה הגיעו היללות המיוסרות של הכלב.
כשפניתי מסביב לבניין ראיתי את שני הנערים בהם הבחנתי עדיין עומדים מעל גור הכלבים. אחד מהם החזיק סכין ביד, והשני החזיק את הכלב, מנסה לסגור את פיו ולעצור את היללות.
שניהם לבשו בגדים שחורים, ועל חולצתו של אחד מהם ראיתי סמל משולש שהקפיא את דמי.

תוך כדי ריצה הנפתי את המקל.
''הי!'' קראתי בקול. הנער שהחזיק את הגור שיחרר אותו בבהלה והכלב ניסה לברוח בצליעה. הנער עם הסכין הספיק עוד להניף אותה לכיווני, ושניה אחר כך צרחת הכאב שלו מילאה את אויר הלילה. הוא אחז בפרק היד שקיוויתי ששברתי במכת המקל שהנחתתי עליו והביט בי בזעם. חברו קילל אותי נמרצות והתקרב אלי בתנועה מאיימת. לא חיכיתי לראות מה ינסה לעשות ובמכה מכוונת היטב בין רגליו עצרתי את התקדמותו.
''חתיכת זונה!'' הוא סינן בין שפתיו, כפות ידיו חופנות את האזור הפגוע. בבעיטה מסובבת פגעתי בכתפו, גורמת לו לאבד שיווי משקל וליפול. מזווית העין הבחנתי בנער שהחזיק את הסכין מתקרב לעברי. בעיטה נוספת ופגיעה כואבת של כף רגלי בחזהו גרמה לו להצטרף לחברו על רצפת החצר. נעמדתי מעל שניהם והמקל מוחזק בידי. בשביעות רצון ציינתי לעצמי שמלבד התנשמות והתנשפות קלה לא הרגשתי שהתאמצתי.
''אתם חושבים שאתם גיבורים גדולים?'' צעקתי עליהם, מרגישה את הדם הולם בראשי.
''מיכל?'' שמעתי את קולה המהוסס של עדי מאחורי. מבלי להזיז את מבטי משני הנערים ביקשתי ממנה למצוא את הגור שניסה לברוח.
''תענו לי!'' צעקתי שוב, מניפה את המקל בתנועה מאיימת. שניהם התכווצו בפחד. חייכתי בהנאה.
''תעופו מכאן לפני שאני אעשה לכם בדיוק מה שעשיתם לכלב. אם אני אראה אתכם עוד פעם אחת כאן אני אקרע אתכם בכאלו מכות שלא תדעו מאיפה לגרד את עצמכם''.
הם המשיכו לשכב ולהביט בי במבט המום.
''מה את חושבת שאת גבר?'' אחד מהם פלט לעברי, מתחיל להתרומם באיטיות.
''אני הרבה יותר גרועה מגבר, ואם לא תעופו מכאן תוך חמש שניות אני אראה לך למה נשים הרבה יותר אכזריות מגברים''.
''אבל זה הכלב שלי'' התעקש הנער שהחזיק את הסכין, דיבורו לובש טון היסטרי.
''כבר לא''. הוא פתח את פיו אבל לי נמאס. הנפתי את המקל ותוך חמש שניות הם באמת התרוממו ונמלטו, מאיימים לתפוס אותי ולזיין לי את הצורה.

עצמתי עיניים לרגע, משתלטת על הכעס.
''זה היה מרשים'', עדי מלמלה תוך כדי שירדה על ברכיה מול כמה שיחים, מנסה לשדל את הגור שיצא ממקום מחבואו. לא היה קשה לאתר אותו – הוא המשיך ליילל כל אותו זמן.
עמדתי מאחוריה וחיכיתי. היא הושיטה את כף ידה ונתנה לו לרחרח אותה. אחרי חצי דקה הוא השתכנע ונתן לה למשוך אותו החוצה בעדינות. עדי ניסתה להרים את הגור והוא צרח.
''אוי ואבוי מיכל, תראי'' היא הצביעה אבל לא הייתי צריכה שתראה לי. רגלו האחורית של הכלב הייתה בזוית מוזרה, נפיחות גדולה וגרוטסקית בולטת מעל השוק.
''אני חושבת שהם שברו לו את הרגל''. הרגשתי את הכעס מתעורר בי שוב.
''הייתי צריכה לשבור לו עוד עצמות בגוף''.
''מה זה היה בדיוק? קראטה?'' עדי המשיכה ללטף את הגור תוך שהיא מביטה בי בסקרנות.
''כן, האמת. אני לא אמורה להשתמש בזה סתם...'' הרגשתי נבוכה פתאום.
''זה לא היה סתם'' היא מיהרה להבטיח לי. ''מה נעשה איתו?''
''אני לא יודעת. לא חשבתי על מה לעשות אחרי שאני אציל אותו. זה הוא בכלל?'' הצצתי לאזור הרלוונטי. ''איתה. מה אני אעשה איתה''.
''אני חושבת שכדאי שניקח אותה לווטרינר''.
''מה עכשיו?'' נבהלתי פתאום. ''כבר די מאוחר''.
''אז מה את מציעה לעשות במקום?'' שאלה אותי בנימה מרוגזת משהו.
''אה.. ניקח אותה לוטרינר. אני עדיין מסריחה מזיעה''.
''אמרתי לך שאת לא'' עדי חייכה אלי. היא הרימה שוב את הגורה המייבבת, לוחשת לה מילים בטון מרגיע.
''היא לא מבינה אותך, את יודעת'' אמרתי לה תוך כדי שעלינו לדירה.
''זה לא חשוב, זה הטון והחום שלי שמרגיעים אותה'' ענתה לי בטון של מישהי שידעה על מה היא מדברת. ''את מבינה אותי, נכון?'' היא לחשה לגורה שבידיה. זו לא הגיבה והמשיכה לשכב, אוזניה וזנבה מושפלים.

כשנכנסנו לדירה עדי התיישבה בזהירות על הכורסא הגדולה בסלון ואני פתחתי ספר טלפונים וחיפשתי מרפאה וטרינרית תורנית. בשיחת טלפון זריזה וידאתי שאפשר להגיע.
''אני חושבת שעדיף שניסע באוטו שלי ולא על האופנוע'', זרקתי לכיוונה תוך כדי שהנחתי את השפופרת במקומה.
''למה? אני יכולה להחזיק אותה ולנהוג ביד אחת''. הסתובבתי בחדות, נאום תוכחה מוכן. חיוך חצוף עצר את המילים לפני שהספקתי להגיד משהו, והרגשתי חיוך מטופש מתפשט על פני. ''את רוצה לזוז?''

את פנינו קיבל בחור צעיר. מלבד כמה שאלות ומבט אחד מרוצה כשעדי סיפרה לו איך הצלתי את הכלבה מהתעללות הוא טיפל בגורה בשתיקה.

''למי הגורה שייכת?'' שאל אותנו כשהחל למלא כרטסת טיפול לגורה.
''לה'' עדי הצביעה עלי. הבטתי בה בבהלה. ''זה מה שאמרת לא?'' היא התגוננה.
''כן, היא שייכת לי'' עניתי לו, זורקת מבט מוכיח לכיוונה. היא חייכה חיוך מנצח.
''יש לה שם?''
''לא''.
''אולי כדאי שתחשבי על אחד'' עדי התערבה שוב בשיחה.
''אני אשתדל''.
שילמתי לו על הטיפול ויצאנו משם, ואני תהיתי איך במקום להיות מול הטלוויזיה עם כוס דיאט קולה מצאתי את עצמי מסתובבת בתל אביב באמצע הלילה, ואיך פתאום נהייתי בעלים של גורה קטנה עם רגל שבורה וצלע סדוקה.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2019 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...