>  >  > 

הוא לא האמין

הוא לא האמין שאני מסוגל לעשות את זה. הוא פשוט לא האמין. לא הוא ולא אף אחד אחר שאמרתי לו את זה. כולם היו בטוחים שזו עוד אחת מהפעמים שאני פולט את המשפט הזה מתוך מצב רוח דכאוני. אבל הפעם הייתי רציני. רק אני ידעתי שהפעם אני רציני. הפעם זה לא סתם דכאון. לא היה טעם להמשיך יותר. הוא לא האמין לי.

לא עשיתי את זה מתוך נקמה, לא בשביל ''להראות לו'' ולא בשביל שום דבר אחר. עשיתי את זה בשבילי, עשיתי את זה כי הרגשתי שאני לא יכול להמשיך ככה יותר. הכאב אכל אותי מבפנים, הכאב השחית כל חלקה טובה שעוד נשארה לי בגוף. ידעתי שלהמשיך ככה אני לא יכול, ביסורים. הייתי חייב לעשות את זה. ניסיתי להזהיר את כולם לפני זה, אבל אף אחד לא האמין לי. הוא לא האמין לי.


קראו לו גיא. נפגשנו באחד מהצ'אטים. ''היי, מה נשמע? מאיפה? מה מחפש? איך נראה? יש תמונה?''. אתם יודעים, סט השאלות הרגיל שמתחיל כל שיחה. אחרי שהנתונים של כל אחד התאימו לצד השני עברנו הלאה. דיברנו על נושאים ברומו של עולם. באמת היה נחמד. מיד הרגשתי שלמרות הפתיחה הבנאלית והרגילה של השיחה, עומד מולי מישהו אחר. הוא לא כמו כולם.

עברנו לטלפון ודיברנו במשך כמה ימים. דיברנו הרבה. אהבתי את הקול שלו. בכל פעם שראיתי את השם שלו מתנוסס על גבי צג הפלאפון שלי הייתי בעננים. 4 ימים לא הפסקתי להסתובב עם חיוך מרוח על הפרצוף. הוא היה אחר מכל מי שפגשתי עד היום, ידעתי את זה בבירור.

אחרי ארבעת הימים האלה נפגשנו בבית קפה קטן ושקט בתל-אביב. הכימיה בינינו המשיכה גם במציאות, היה ערב נפלא. ישבנו שם כמעט שעתיים, לא יכולים להפסיק לדבר. הרגשתי כאילו אני מכיר אותו שנים, כאילו הוא החצי השני שלי. ההרגשה הייתה חדשה לי, לא הבנתי מה קורה פה, הרי אני מכיר את הבן אדם בסך הכל ארבעה ימים.

שילמנו, השארנו טיפ מכובד ויצאנו. הסתובבנו קצת ברחובות תל-אביב, הלכנו והלכנו והלכנו, לא מפסיקים לדבר. כל אחד מספר על עצמו, על המשפחה, על החברים, על העבר, שופכים מידע בכמויות עצומות. מדברים ומקשיבים. היה פשוט כיף. הגענו לטיילת, ירדנו לחול והלכנו על שפת הים. בחוץ חושך, הירח הכמעט מלא מאיר את המים והחוף ריק מאנשים בגלל מזג האויר הקריר. ממשיכים ללכת, ממשיכים לדבר. לפעמים אחד מאיתנו מאבד את שיווי המשקל בגלל החול ואנחנו מתנגשים אחד בשני, כתף לכתף.

לא יכולתי יותר. הייתי צריך להרגיש אותו. לקחתי את היד שלו בשלי. הוא לא הבין לרגע מה קורה, אבל אחרי כמה שניות הסתכל עלי, העיניים שלו נוצצות לאור הירח וחיוך ענק נפרש על פניו. אם היינו יחפים באותו רגע אז הסצינה הייתה מושלמת, כאילו נלקחה מתוך איזה סרט רומנטי-קיטשי. לא רציתי שהערב יסתיים, לא רציתי לחזור הביתה לחיי האפרוריים-מונוטונים. רציתי להישאר ככה תמיד, הולך איתו על החול, יד ביד.

אבל זה היה צריך להיגמר מתישהו. ליוויתי אותו לתחנת האוטובוס ולפני שהספקנו בכלל להיפרד האוטובוס הגיע והוא היה חייב לעלות. התחלתי ללכת הביתה ברגל, הבית אמנם רחוק, אבל לא היה אכפת לי. באמצע הדרך צלצול בפלאפון. זה הוא.

''האוטובוס הגיע מהר מדי ולא הספקתי להיפרד ממך כמו שצריך'', הוא אמר.
''כן, זה גם מה שעבר לי בראש''.
''בכל מקרה, ממש נהניתי הערב ואני אשמח לראות אותך שוב''.
שמעתי אותו מחייך.

מכאן החיים שלי הפכו להיות טובים מיום ליום. עוד פגישה ועוד אחת ועוד אחת. הכימיה בינינו רק התחזקה. שנינו הבנו שזה זה. מצאנו את החצי השני שלנו. הבאתי אותו לארוחת ערב כדי שיכיר את המשפחה שלי, הוא עשה איתי את אותו הדבר, כולם ידעו שאנחנו זוג. אחרי 8 חודשים עברנו לגור יחד, זה היה מתבקש. האהבה בינינו רק התחזקה מיום ליום. הוא אותי, אני אותו. אף פעם לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה.

התעוררנו כל בוקר אחד בזרועותיו של השני. לפעמים הייתי קם באמצע הלילה, רואה אותו שוכב לידי, רואה כמה הוא רגוע. הייתי נותן לו נשיקה על המצח וחוזר לישון. היינו מאוהבים. הייתי האיש הכי שמח בעולם. הרגשתי ששום דבר לא חשוב יותר בחיים חוץ מהרגע הזה שאנחנו שוכבים ביחד במיטה, מחובקים.

שנתיים וחצי עברו. כולם תמיד אומרים שעם הזמן האהבה דועכת וזוגות ''מתרגלים'' למצב ולכן נשארים ביחד. חיכיתי שזה יקרה, אבל זה לא הגיע. אהבנו בדיוק כמו בהתחלה ואולי אפילו יותר. בבוקר אני יוצא לעבודה, הוא ללימודים ושנינו חוזרים אחה''צ, מעבירים את הערב ביחד וקמים למחרת לאותו סדר יום. נכון, הייתה שיגרה, אבל היא לא הפריעה לי. הייתי עם הגבר שאני אוהב. הרגשתי שנועדתי להיות איתו. נשמע קיטש, אבל זה באמת היה כך.

ואז זה הגיע. אותו יום ששינה את מהלך החיים שלי. העשירי בדצמבר. יצאתי לעבודה באותה שעה שבה אני יוצא כל יום. הוא יצא ללימודים. באמצע יום העבודה, בסביבות 11:00 בבוקר, הרגשתי לא טוב והחלטתי שאני חוזר הביתה. לקחתי את התיק, הודעתי לבוס ונסעתי.

הבית היה פתוח. הנחתי את התיק בכניסה, כרגיל, הורדתי את הז'קט ותליתי אותו במקום שלו. הלכתי לכיוון החדר כדי להוריד בגדים. בדרך לחדר שמעתי רעשים מוזרים. הייתי בטוח שגיא שם, בטח רואה טלוויזיה. גיא באמת היה שם, אבל הטלוויזיה לא הייתה דלוקה. היה שם עוד מישהו.

הרגשתי שעולמי חרב עלי. הרגשתי איך אני נופל במספר שניות מנקודת השיא בחיים שלי לנקודת השפל הכי תחתונה. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי את הדמעות עולות לכיוון העיניים שלי. התעשתתי עוד לפני גיא, שהיה בהלם, הסתובבתי ויצאתי מהבית בהליכה מהירה, לוקח את התיק והז'קט איתי. רץ במדרגות למטה, זורק את התיק והז'קט לאוטו, נכנס פנימה, מתניע ונוסע. לא הסתכלתי לרגע אחורה. לא היה לי מה לחפש שם. מאחורה. נהגתי כמה דקות, מנסה להבין מה קורה פה, מה קורה איתי, לא הבנתי.

החניתי את האוטו ברחוב צדדי, השארתי שם את הכל - התיק, הפלאפון, הכל. התחלתי ללכת, בחוץ כבר התחיל להחשיך. הגעתי לטיילת, ירדתי לחוף, הורדתי נעליים וגרביים והתיישבתי קרוב למים, לא רחוק מהמקום בו אני וגיא הלכנו בפגישה הראשונה שלנו, לפני קצת יותר משלוש שנים. התחלתי לבכות. בכיתי ובכיתי ובכיתי. לא יכולתי לעצור את זה. לא ידעתי על מה אני בוכה, אבל לא יכולתי להפסיק. בכיתי כמו ילד. ישבתי שם במשך שעות, מביט בגלים דרך הדמעות. ממשיך לבכות.

לא ידעתי מה אני עושה עכשיו. לאן אני הולך. השעה הייתה כמעט 3 בבוקר. לא התכוונתי לחזור הביתה. לא עכשיו. חזרתי לאוטו, מנסה להירגע מהשעות האחרונות. באוטו חיכה לי הפלאפון. 94 שיחות שלא נענו ו-19 הודעות בתא הקולי. לא ידעתי שהפלאפון בכלל יודע להציג מספרים כאלה. כל השיחות וההודעות על אותו שם. אותו שם שעד לפני כמה שעות גרם לי כל כך הרבה אושר בכל פעם שהוא הופיע על המסך. אותו שם. לא הייתה לי שום כוונה לשמוע את ההודעות. לא עכשיו.

נסעתי להורים. כולם בבית ישנו. יש לי מפתח. פתחתי את הדלת, זרקתי את התיק בכניסה ונשכבתי על הספה בסלון, שוב מתחיל לבכות, לא מבין מה יקרה עכשיו. נרדמתי. בבוקר אמא שלי העירה אותי, קצת מבוהלת, לא מבינה מה אני עושה על הספה בבית. שתקתי, לא רציתי לדבר על זה, לא רציתי להתחיל לבכות שוב. נמאס לי לבכות. אמרתי לה שתעזוב את זה עכשיו, קרה משהו ואני לא רוצה לדבר עליו. היא עזבה. היא מכירה אותי מספיק טוב בשביל לדעת מתי להכריח אותי לדבר ומתי לא.

צלצלתי לעבודה ואמרתי שאני חולה. לא יכולתי לעבוד באותו יום. וגם לא ביום שאחרי וגם לא ביום שאחרי. לא הדלקתי את הפלאפון לרגע. לא רציתי לדעת מי חיפש אותי. גיא התקשר לבית של ההורים שלי כמה וכמה פעמים. ידעתי שבשלב מסוים הוא יעשה את זה ולכן נמנעתי מלענות לטלפונים. אמרתי לאמא שלי שאם הוא מתקשר לא להעביר לי אותו. אמא שלי הבינה מה קרה גם בלי שאספר לה. היא גם הבינה את המצב הנפשי שלי באותו רגע. היא ידעה שגיא היה הסיבה שבגללה אני חי. הוא היה האור בחיים האפרוריים שלי. שלוש השנים האחרונות היו הטובות שהיו לי מאז שאני זוכר את עצמי. כל כך אהבתי אותו.

ביום הרביעי בבית הורי החלטתי שאי אפשר להמשיך ככה. הגיע הערב, ידעתי שגיא בבית. לקחתי את עצמי ונסעתי. אמא שלי הציעה לקחת אותי לשם אבל לא רציתי, הייתי צריך להיות לבד. לא ידעתי מה אני הולך להגיד, מה אני הולך לעשות, ידעתי שזה יגיע לבד כשאני אהיה שם.

עליתי במדרגות, ניצבתי מול הדלת הכל כך מוכרת לי, זאת שפתחתי כל בוקר וכל ערב בשנתיים וחצי האחרונות, ופתאום היא לא הייתה לי כל כך מוכרת. דפקתי בדלת. לא הבנתי בעצמי למה אני עושה את זה, הרי זה גם הבית שלי.

שמעתי צעדים. גיא פתח את הדלת. הוא היה מופתע, הוא לא ציפה לי. פתאום ראיתי את הבן אדם שאני כל כך אוהב, זה שגורם לי לכל כך הרבה אושר. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו חזק חזק. כמעט ומחצתי אותו. התחלתי שוב לבכות. ''אני אוהב אותך גיא. אני כל כך אוהב אותך'', הצלחתי למלמל מתוך הדמעות, עדיין מחבק אותו הכי חזק שאני יכול. לא יכולתי לעזוב אותו. פשוט לא יכולתי. הרגשתי שאם אני עוזב אותו עכשיו אני לא אוכל להחזיק אותו יותר אף פעם. עמדנו ככה דקות ארוכות. הוא לא דיבר. כנראה לא ידע מה להגיד. אני לא הפסקתי לבכות.

ואז עלתה לי לראש אותה תמונה מלפני ארבעה ימים, אותה תמונה שראיתי כשפתחתי את דלת החדר שלנו. לא יכולתי להמשיך לגעת בו. עזבתי אותו בבת אחת, הוא לא הבין מה קרה. לא הסתכלתי עליו אפילו. התיישבתי בסלון, מסתכל על הרצפה. גיא התיישב לידי. כמה דקות ארוכות של שתיקה. קיוויתי שהוא יגיד משהו, למרות שידעתי שלא משנה מה הוא יגיד, זה לא ישנה את מה שאני מרגיש. אני בעצם אפילו לא יודע מה אני מרגיש. לא ידעתי גם מה להגיד, אבל בכל זאת התחלתי לדבר. המילים פשוט יצאו מעצמן.

''גיא, אתה יודע שאתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אתה יודע שהחיים שלי מתחלקים לתקופה שלפני שנפגשנו ולתקופה שאחריה. לא האמנתי שזה קורה לי. לא האמנתי שמצאתי אהבה כמו זאת שמספרים עליה בסרטים ובאגדות. היו בקרים שקמתי והייתי בטוח שאני עדיין חולם, אבל כשראיתי אותך לידי וכשנגעתי בך הבנתי שזה הכל אמיתי''.

''אבל'', גיא נכנס לי לאמצע הדברים.
''שקט, אני עכשיו מדבר''. גיא השתתק בחזרה. המשכתי.

''אתה הסיבה לחיים שלי, ואני לא מגזים. אני יודע שאתה אוהב אותי. אני לא יודע מה גרם לך לעשות את מה שעשית לפני 4 ימים, אני לא יודע אם זאת הייתה הפעם הראשונה או לא, וזה גם לא חשוב כרגע. בגדת באמון שנתתי בך ולכן אני לא יכול להמשיך להיות איתך. וזה לא משנה כמה תתנצל. אני לא רוצה לשמוע התנצלויות. כבר סלחתי לך. אני לא יכול לא לסלוח למישהו שאני כל כך אוהב. סלחתי לך עוד באותו רגע שפתחתי את הדלת של חדר השינה. אבל לשכוח אני לא יכול, אני לא אוכל אף פעם. אני לא אוכל יותר לשכב במיטה שלי אחרי שראיתי אותך שם עם מישהו אחר. אני לא אוכל לגעת בך יותר כי מיד אני אזכר שמישהו אחר נגע בך. התמונה שלך איתו נצרבה לי בזכרון והיא לא תצא משם בזמן הקרוב. אני יודע כמה אתה אוהב אותי, אני יודע ששלוש השנים האחרונות לא היו שקר אחד גדול ואתה יודע כמה אני אוהב אותך. אבל מפה אני לא יכול להמשיך. לא איתך. אני מצטער גיא''.

לא האמנתי על עצמי שהצלחתי לדבר כל כך הרבה בלי לעצור ובלי לבכות באמצע. אחרי כמה שניות של שקט היה זה הפעם גיא שחיבק אותי. חזק חזק, כמו שרק הוא יודע. הפעם גם הוא התחיל לבכות. וגם אני, כרגיל. ''אני אוהב אותך. אל תעזוב אותי, בבקשה'', גיא אמר מבעד לדמעות, אבל לא הייתי צריך לענות לו בשביל שהוא ידע מה התשובה. הוא הכיר אותי מספיק טוב.

המשכנו לבכות מחובקים. אף אחד לא רצה לעזוב. שנינו ידענו שזאת כנראה הפעם האחרונה שאנחנו מתחבקים, שאנחנו בכלל נוגעים אחד בשני. שנינו רצינו למשוך את הרגע הזה כמה שיותר. כמו לפני שלוש שנים על החוף, כשהלכנו יד ביד בפגישה הראשונה שלנו.

נישקתי אותו. הייתי חייב. הרגשתי כמה הוא אוהב אותי. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי ''גיא, זה הדבר הכי קשה שעשיתי בימי חיי, אבל אני חייב לעשות את זה. אתה יודע שאני חייב. בגלל זה אתה גם לא מנסה לשכנע אותי אחרת. האמת שאני גם לא יודע איזה טעם יש לחיים שלי בלעדיך''. ''די, אל תגיד את זה'', גיא הצליח להגיד כמה מילים מבעד לדמעות ולסערת הרגשות שאחזה בו. ''אני כן אומר את זה. אתה יודע כמה אני אוהב אותך. להתראות גיא''. נתתי לו עוד נשיקה, שהייתה אמורה להיות קצרה אבל התארכה מעבר למתוכנן, קמתי ויצאתי מהבית שלי. גיא נשאר לשבת שם.

חזרתי להורים. אמא שלי חיכתה לי בסלון, מהמבט שלי היא הבינה מה עשיתי. התיישבתי לידה ובכיתי. איבדתי את הדבר הכי חשוב לי בחיים. אמא שלי לא דיברה, רק הסתכלה עלי בהבנה. היא לא הייתה צריכה לדבר. קמתי ועליתי לחדר שלי, שעמד ריק מאז שעברתי לגור עם גיא, והפך להיות שוב החדר שלי החל מלפני ארבעה ימים.

הסתגרתי שם במשך יותר משבוע וחצי. מדי פעם יוצא כדי לאכול, להתקלח, אבל לא יותר. מהעבודה התקשרו כנראה לגיא והוא נתן להם את הטלפון בבית של ההורים שלי ואמא שלי דיברה איתם. לא יודע מה היא אמרה להם, לא היה אכפת לי.

הדלקתי את הטלפון הסלולרי. ידעתי ששיחות מגיא אני לא אקבל. ידעתי גם שאצטרך לחזור לבית ההוא כדי לקחת משם דברים. יש לי שם דברים. הרבה מהם. דיברתי עם חברים טובים. בכיתי לכולם בטלפון. אמרתי לכולם שאין לי טעם לחיות. כולם אמרו לי להפסיק לדבר ככה. גם אמא שלי. הם לא האמינו לי.

לא יכולתי להתמודד עם הכאב, הוא היה חזק מדי. מעולם לא הרגשתי ככה. ידעתי שאני לא אצליח להתגבר על זה, הזמן לא ירפא את הכאב, הוא רק ישכיח וכשאני אזכר הוא יכה שוב. היה לי ברור שאני לא אשכח אותו כל כך מהר. לא יכולתי להמשיך לחיות ככה.

היו יומיים בהם הסתגרתי בחדר. לא יצאתי אפילו לרגע. אמא שלי התחילה לדאוג. היא ניגשה בערב לחדר הסגור ודפקה בדלת. אין תשובה. שוב ושוב ושוב. לא עניתי. היא פתחה את הדלת והצרחה שלה נשמעה בכל השכונה. שכבתי שם על המיטה בתוך שלולית של דם וסכין מטבח חדה, מגואלת בדם, על הרצפה. כבר לא היה מה לעשות. ההלוויה נקבעה למחרת ב-13:00 בצהריים. על השולחן הקטן שהיה בחדר השארתי מעטפה ועליה היה כתוב ''לאמא. נא לקרוא מעל הקבר''.

אמא שלי לא פתחה את המעטפה עד להלוויה. היא החזיקה אותה אצלה קרוב קרוב במשך 12 שעות עד להלוויה. היא בכתה, כל הזמן בכתה. המעטפה נרטבה לגמרי. גיא הגיע להלוויה, היה ברור לי שהוא יגיע. הכניסו אותי לאדמה, זרקו מעלי קצת חול וכולם נעמדו מסביב. כולם לבושים בשחור ובוכים. גיא עמד קצת מאחורה. גם הוא וגם אני ידענו שהוא ישאר ליד הקבר אחרי שכולם ילכו. הוא לא צריך להתקרב עכשיו.

אמא פתחה את המעטפה, השקיטה את כולם וקראה.

''משפחה, חברים, חברים לעבודה ואנשים שאני לא מכיר.

אני מבקש מכם. אל תבכו. גם ככה קשה לי, אל תבכו. אני בכיתי מספיק בשבילכם.
אתם ודאי לא מבינים למה עשיתי את מה שעשיתי. מי שלא צריך לדעת לא ידע ומי שצריך לדעת כבר יודע. אני מבקש שלא תבכו.
הכאב הוא מה שהרג אותי. לא יכולתי לחיות איתו יותר. הוא אכל אותי מבפנים. לא יכולתי להמשיך. ידעתי שזה גם לא ישתפר בעתיד. אולי עדיף ככה, שאני איננו. פחות כואב לי.

אמא, אבא, גיא. אני מבקש, אל תבכו. בבקשה אל תבכו. אני מתנצל שהבאתי אתכם למצב כזה בו אתם צריכים לקבור אותי, מתנצל שלא תראו אותי יותר, אבל לא הייתה לי ברירה. בבקשה אל תבכו. אני מתחנן. אתם לא יודעים כמה בכיתי בימים האחרונים, אני לא רוצה שגם אתם תעברו את זה.

אני אוהב אתכם. את כולכם, ובעיקר אותך גיא, אתה יודע את זה. אני מצטער. אני לא רוצה שתרגיש אשם. זה לא באשמתך. זה אני. זה אני שחלש מדי מכדי להתמודד עם כאב שכזה, זה אני שהחלטתי פשוט לברוח במקום להתמודד. אני מצטער. אני אוהב אותך.

אני אוהב את כולכם. בבקשה אל תבכו.

להתראות''.

שקט השתרר בין האנשים, כאילו כולם שמעו בקולי והפסיקו לבכות. אמא המשיכה לקרוא את החלק הבא של המכתב, אבל בלב.

''אמא, את החלק הבא קראי לעצמך.

אני אוהב אותך. את האמא הכי טובה בעולם. תמיד איחלתי לחברים שלי הורים כמו שלי יש. תגידי את זה גם לאבא.

אני לא רוצה שתאשימו את גיא במה שקרה. בשום פנים ואופן. אני יודע שאהבתם אותו כמו שאני אהבתי אותו. כל המצב הזה הוא לא באשמתו, זה רק אני. אני רוצה שתגרמו לו להרגיש שהוא לא אשם. הוא הדבר הכי חשוב לי בעולם. אני רוצה שתתייחסו אליו כאילו הוא הבן שלכם. זאת הצוואה שלי. תאהבו אותו כמו שאהבתם אותי וכמו שאני אהבתי אותו. תבטיחי לי.

ותזכירי לו שאני אוהב אותו. למרות שהוא כבר יודע.

ותפסיקי לבכות כבר''.

אמא שלי חייכה ולחשה ''אני מבטיחה''. היא קיפלה את המכתב, הכניסה אותו בחזרה למעטפה ודחפה אותו לכיס.

האנשים התפזרו ורק גיא נשאר לבד מול ערמת החול הטרייה. הוא התיישב על הרצפה, לקח קצת חול מהערימה בידו, סגר עליו את אגרופו, עצם עיניים ואמר ''אני אוהב אותך.. תמיד אהבתי ואני תמיד אוהב. אני מצטער''. גיא פתח את האגרוף והחול התפזר ברוח. הוא המשיך לשבת שם יותר משעה, בוכה ומנסה לא להאשים את עצמו, כמו שביקשתי. הוא יודע שאין פה אשמים.

גיא קם, התנער מהחול והתחיל ללכת לכיוון היציאה מבית הקברות. ביציאה, על ספסל שעמד בצד ישבה אמא שלי. גיא התקרב אליה, היא קמה אליו וחיבקה אותו. שניהם הבינו אחד את השני בלי מילים, כאילו הוא היה אני. הם נפרדו מהחיבוק, אמא שלי לקחה את ידו של גיא ואמרה באהבה ''בוא, אני אקח אותך הביתה''.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...