>  >  > 

פחד טרום טיסה

''יותר מהר!'', והוא מיהר.
''אהההה... כן.. תפתח ת'פה!'', והוא פתח.
''אני... אהההה... גומר!!'', והוא בלע.

כשהוא חזר מהמקלחת אני כבר הספקתי ללבוש מכנסיים והתחלתי לחפש את חולצתי.
''לאיפה החולצה הזו נעלמה?'', שאלתי בכעס.
''תבדוק על השולחן, נראה לי שזרקת אותה עליו כשנכנסנו לחדר''. הוא צדק. ''תגיד'', הוא אמר, ''השבוע אתה חוזר לאפטר מתישהו לפני חמישי?''
''לא נראה לי. בכל זאת זה השבוע האחרון לפני החפש''ש וזה לא שאני ממש צריך את האפטר. אני אתן למישהו אחר לצאת'', עניתי.
''אבל בסופשבוע יהיה לך זמן, נכון?'', הוא שאל מיד.
''בטוח נצליח למצוא לפחות שעתיים שלוש''.
''אחלה, מעולה'', הוא ענה תוך הנהון ראשו כאשר התחלנו לצעוד לעבר דלת דירתו. פתאום הוא הוסיף ''אבל ביום שישי בערב אני לא כל-כך יכול, אבל תתקשר, נראה מה לגבי יום שבת''.
''בסדר'', עניתי, כשהוא פתח את דלת דירתו.
''אז'', התמהמתי, ושוב כמו פעמים רבות בעבר נעמדנו אחד מול השני, רוצים ולא רוצים, נאחזים בחוזקה למסכה האדישה שמסתירה את האמת שמאחוריה, רק מביטים אחד בעיני השני.
''אז.... לילה טוב'', אמרתי לבסוף, לאחר ששוב פעם שכנעתי את עצמי שהוא ממש לא מסתתר מאחורי מסכה אלא זה הוא, באמת הוא, והוא לא רוצה שום נשיקה סוערת ללילה אלא רק נשיקה סוערת לזיון. יצאתי, ירדתי במדרגות והלכתי לכיוון הרכב.

אלון ואני מכירים כבר חצי שנה. נפגשנו בצ'אט. שנינו חיפשנו קשר שהתפתח מהר מאוד ליזיזות. אנחנו נפגשים, בדרך כלל בדירתו, מדברים על הכל ומזדיינים לקינוח. ככה פשוט. הוא בחור יפה. סטודנט בן 24, חטוב, 1.80 עם אחלה כתפיים (אני ממש מת על הכתפיים שלו) והוא מאוד בארון. נכנס לעסק בגיל יחסית מאוחר ועדיין יוצא מדי פעם עם נשים שמסדרים לו או שמתחילות איתו. לי אין בעיה עם זה, גם אני בארון וגם אני הייתי במצב שלו. חוץ מזה הוא אחלה בן אדם שכיף לדבר איתו.

בהתחלה, אחרי המפגשים הראשונים, בער בי הרצון שנהיה קצת יותר מזה, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא לא יעמוד בזה ולא יהיה לאן להיתפתח (כי הרי אי אפשר להיפגש מחוץ לבית, הוא די מפחד שמישהו יראה אותו עם גבר). והסקס? הסקס היה מעולה. כבר ידענו מה כל אחד אוהב, איפה וכמה פעמים. היינו נפגשים בסופי שבוע או באפטרים כשהייתי חוזר מהצבא וכשהוא לא היה בתקופת מבחנים.

למדתי להנות מהמצב ובאמת שנהנתי, חוץ מזה גם הבנתי שקשר מחייב ממש לא מתאים לי בגלל שעוד לפני חצי שנה התחלתי לתכנן את הטיול שלי למזרח ואפילו אתמול קניתי כרטיס ויש לי תרמיל ו... שיט! שכחתי לספר לאלון שקניתי כרטיס. את האמת, לא ממש סיפרתי לו שהקטע הזה של טיסה למזרח זה רציני ולא סתם חלום רחוק. טוב שכחתי, קורה, לא? או שאולי בכוונה לא סיפרתי לו? אני ממש לא יודע. יכול להיות שאני מפחד להודיע לו שעוד שבועיים וחצי, יומיים אחרי שאני משתחרר, אני כבר עולה על מטוס למזרח לפחות ל-9 חודשים ואולי פשוט שכחתי. לא יודע. בכל אופן אני אספר לו בשבוע הבא.

ביום חמישי, באוטובוס בדרך לת''א, התקשרתי אליו.
''היי, מה קורה גבר?'', הוא שאל בהתלהבות שקצת העירה אותי משאריות השינה שאפפו אותי מהנסיעה הארוכה, ''איפה אתה?''.
''אני עוד 5 דקות יורד ברכבת צפון'', השבתי.
''וואלה, אולי תקפוץ אלי, אתה יודע שאני אוהב לראות אותך עם מדים ונשק'', הוא אמר חצי צוחק חצי ברצינות.
''מצטער לאכזב אותך, אבל כבר אין נשק. כבר עשיתי טופס טיולים, אבל אני בשמחה אבוא''.
''טוב'', הוא ענה בקול כאילו מאוכזב, ''תבוא עם מדים''.

השנאה שלי למדי הצבא הסתדרה היטב עם חרמנותו של אלון באותו ערב, שכן מהר מאוד הם עשו הכרות מעמיקה עם המרצפות של דירתו של אלון ואני והוא חזרנו להכיר את מיטתו. בין המזמוזים היינו מחליפים שאלות נימוס כמו 'איך עבר השבוע?', 'איך היה הבוחן?' או 'איך הייתה הפרדה מהבסיס?'. רציתי מאוד להשחיל פתאום את 'אה, דרך אגב, אני טס עוד שבוע וחצי' אבל העדפתי לחכות לafterfuck.

שעה וחצי מאוחר יותר הסדרנו קצת את קצב הנשימה שלנו כשאנו שכובים זה לצד זה. הוא הסתובב אלי, הצמיד לי נשיקה, קם ושאל ''אולי בא לך פיצה?''. על פניו הייתה הבעה כאילו זה הרעיון הגדול ביותר שהוא הציע אי פעם. ואני, לא יודע אם זה בגלל שלא בא לי פיצה או בגלל הורמונים מסוימים שמשתחררים בגוף במהלך סקס, פשוט פלטתי בלי להבין מה אני אומר ''אני טס ביום ראשון הבא לבנקוק, כבר יש לי כרטיס''. החיוך הקטן שהיה על פניו נעלם במהירות והבעת פניו מהר מאוד השתנתה ל-what the fuck??, אבל תוך שלוש שניות, בצורה פתאומית, הוא ניער את ראשו ואמר ''אחלה, מגניב מתי קנית כרטיס?''. ''אהה, השבוע, הזמנתי דרך הטלפון'', שיקרתי. ''וואי, אחלה, איפה אתה מתכנן להיות? אתה חייב לטייל בלאוס, הבנתי שזה מדהים! רגע, מה עם הפיצה? אני מזמין, בסדר?''. ''אוקיי'', השבתי כשהוא כבר היה בדרכו לטלפון ואני צעדתי למקלחת.

כשהפיצה הגיעה כבר היינו בדיון מעמיק על הפועל תל-אביב והניצחונות שלה באירופה והטיסה שלי לא הוזכרה כלל חוץ מפעם אחת שאלון עקץ אותי שאני אפסיד את כל המשחקים הבאים ובטח הם יזכו בגביע ואני לא אדע כי אני בדיוק אהיה תקוע באיזה כפר קמבודי. חוץ מזה הוא לא הראה סימנים כאילו הידיעה זעזעה אותו וגם לא סימני הדחקה, הוא פשוט הבין את זה כמו שזה - צריך למצוא יזיז חדש. ואני בסתר לבי קצת הצטערתי, אך מיד שכחתי ושמחתי שאנחנו מדברים בכיף ולא מתווכחים וכועסים כמו שהיה קורה עם היינו קצת יותר מחויבים.

הפיצה חוסלה במהירות וקבענו שניפגש ביום רביעי ונעשה מן חגיגה קטנה לכבוד נסיעתי. הימים עברו מהר והיו עמוסים, מקניות אחרונות של ציוד, סידור, ביטוח רפואי וסידורי כספים ועד לפרידה ממשפחה וחברים מתקופות שונות. יום רביעי הגיע ואני הגעתי אל מתחת לדירתו שם הוא חיכה לי. בשיחתנו באותו יום אלון אמר שהוא הכין תוכנית מיוחדת לאותו הלילה לכבוד טיסתי.

''לאן הולכים? ומה יש בשקית שאתה מחזיק?'', שאלתי.
''חכה תראה, פשוט תן לי להוביל. נו אז לא סיפרת לי מה המסלול שלך, באיזה מדינות תבקר?''
ואני, שכבר הייתי מוצף במידע ובתכנונים על המזרח פשוט התחלתי לפרט ולספר את כל התכנון וכל המקומות שאני רוצה לראות. ככה הלכנו שנינו ברחוב בערך איזה 10 דקות כשהוא כל הזמן שואל עוד שאלות על הטיול כמו ''עם מי אתה נוסע?'', ''כמה כסף יש לך?'' וכדומה. ואז, כשהייתי באמצע משפט, פתאום הוא הפנה את מבטו ממני ואמר ''אוקיי זהו זה''.

אני הייתי ממש שקוע בדיבורים ובכלל לא שמתי לב לאן הגענו. הפנתי את מבטי ולא כל-כך הבנתי למה הוא מתכוון. ''זהו זה מה?'', שאלתי בפליאה. ''ביאליק פינת אדלסון, כיכר ביאליק'', הוא אמר. כאליו זו התשובה לכל בעיות היקום. כשהוא הבין שעדיין לא ירדתי לסוף דעתו הוא הוסיף ''כאן פעם ראשונה נפגשנו. זוכר? קבעתי איתך פה...'', ''כי לא רצית שאני אדע איפה אתה גר'', קטעתי אותו. ''נכון'', הוא אישר עם חיוך מבויש על פניו, ''אבל אז כשראיתי איזה חתיך וחמוד אתה הלכנו לדירה... זוכר?''. ''כן, אני זוכר'', אמרתי בעוד אני פתאום מתחיל להתבלבל וממש לא להבין את האווירה. האם הוא מנסה להיות רומנטי? לא, הוא סתם חמוד ורצה לעשות משהו טיפה מיוחד יותר לפני המנה העיקרית.

''אז עכשיו הולכים לדירה אני מבין'', אמרתי והסתובבתי להתחיל ללכת חזרה.
''ת'אמת יש לי מתנה בשבילך, לכבוד הטיסה''.
''מה?'', אמרתי בהפתעה גמורה והסתובבתי אליו.
''הנה, זה בשבילך'', הוא אמר והושיט לי את המתנה העטופה שהייתה בשקית.
''וואו, תודה, באמת שלא היית צריך'', השבתי ולקחתי את מה שנראה היה כמו ספר.
''זה בשביל שיהיה לך מה לקרוא על החוף שם ו... גם תודה על החצי שנה הזאת'', אלון אמר ואני הרמתי את מבטי מהספר אל עיניו. בראש רצו לי כל מיני מחשבות, מתנגשות אחת בשניה. 'הוא רוצה אותך כחבר, תשאל אותו' אומר קול אחד, 'מה פתאום, אל תהיה תמים, זו מתנת פרידה, כולו ספר מסכן', ענה קול שני. ואני, אני התעלמתי מכל הקולות ועניתי בשקט, תוך כדי שאני מקרב את ראשי לראשו, ''תודה''.
''לא, לא פה, עוד עוברים פה אנשים'', הוא אמר פתאום בשקט והסיט את ראשו ממסלול שפתי.

עצמתי את העיניים בחוזקה. איזה מפגר אני, שוב פעם עבדתי על עצמי. הוא לא רוצה את זה ולא נעים לו לפגוע בי, למה אני לא מצליח להבין את זה? עכשיו אני הולך לשכב איתו בפעם האחרונה ואני אהנה מזה.

''בוא, בוא לדירה'', הוא אמר והתחלנו ללכת. כשסיימנו כבר נהיה קצת מאוחר ובבוקר למחרת הייתי צריך להתייצב בבקו''ם לשחרור, לכן לא המשכתי לשכב אלא התנקתי קצת והתחלתי להתלבש כשאלון שוכב על המיטה ומביט בי.
''מצטער שאני ממהר אבל מחר אני ב-8 כבר בבקו''ם'', התנצלתי.
''לא נורא, זה לא כאילו הפעם האחרונה שנתראה'', הוא אמר כשהוא קם ויצא לשירותים, ואני לא ממש הקשבתי כשהייתי עסוק בכיפתור החולצה שלי.
''אז תהנה מחר בשחרור ויותר תהנה בטיול'', הוא איחל לי כשעמדנו שוב פעם מול הדלת.
''תודה, אני אהנה''.
''תעשה שם באמת חיים, ותשמור על עצמך'', הוא הוסיף.
''תשמור גם אתה על עצמך פה, ובהצלחה בלימודים''.
''כן, תודה'', הוא ענה.
''אז ביי'', אמרתי והושטתי לו יד.
''מה זו היד הזו? תביא חיבוק גבר'', ולפני שהבנתי מה הוא אמר, כבר היינו מחובקים.
''ביי גבר'', אמרתי תוך כדי שאני תופח על גבו והוא על גבי.

חיכיתי כמה שניות ועזבתי. כשהוא הבחין בזה הוא עזב גם. יצאתי מהדירה וצעדתי לעבר המדרגות כשאני לא מביט לאחור. ''אל תטוס'', פתאום נשמע קולו של אלון ברחבי חדר המדרגות. אחרי שהבנתי שלא דמיינתי את מה ששמעתי הסתובבתי והבטתי באלון.

''מה?'', שאלתי בפליאה.
''אמרתי אל תטו...'', הוא ענה בשקט כשקטעתי אותו.
''שמעתי מה אמרת'', הרמתי את קולי לעברו. ההיגיון שלי יצא להפסקה פתאומית כשלפתע הרגשתי כעס רב שעולה מתוכי. אלון קצת נבהל מטון הדיבור שלי. ''רק לא הבנתי מה אמרת'', המשכתי וקולי ממש הפך לצעקה. ''למה בדיוק שאני לא אטוס, מה אתה יודע שאני לא יודע? יש מגיפה מסוכנת לא ידועה בנפאל?''.
אלון היה די מבולבל ורק מלמל ''לא, לא אבל אולי.. רק חשבתי''.
''שמה? חשבת שמה?'' צעקתי לעברו.
''אולי תרצה להישאר פה בארץ, איתי. אני רוצה שתשאר פה איתי'', אלון אמר בשקט ועיניו הבריקו. הבטתי עליו, אף פעם לא ראיתי את פניו ככה, עצובות, כמעט מתחננות. אבל הכעס שלי לא פחת, להפך.
''בשביל מה? בשביל מה להישאר פה? בשבילך? אפילו ברחוב חשוך בעשר בלילה אתה מפחד לגעת בי. מהתחלה החלטנו שזה רק זיונים, ותאמין לי שבתאילנד יש מספיק זיונים בשבילי!''.

שנינו השתתקנו. הוא השפיל את עיניו, נוכח לכך שאני צודק ומופתע מתגובתי. מאוד רציתי ללכת משם אבל רגליי פשוט לא נתנו לי. הם לא הסכימו שכך נפרד. אז נתתי לרגלי את רצונם ולחשתי ''מצטער, זה לא היה במקום. תשמור על עצמך. ביי''.

הסתובבתי וירדתי מהר במדרגות. כשיצאתי מהבניין חיכיתי קצת לראות אם הוא ירד אחרי. לא רציתי לדבר איתו אבל לא ממש חשבתי באותו רגע. אבל הוא לא ירד ולי לא נשאר הרבה מה לעשות חוץ מללכת. במוצאי שבת, למחרת בלילה, אני כבר אשב במטוס.

נפגשתי פעם אחרונה עם חברים קרובים בבית-קפה תל-אביבי, קבלתי קצת מתנות ובעיקר נפרדתי להרבה זמן מאנשים קרובים. השעה כבר חצות וחצי כשנכנסתי לרחוב שלי. אני מתקרב לכניסה לחניה של הבית כשאני לפתע מבחין בדמות אדם היושבת על המדרכה שליד ביתי. אמנם כשאני כותב את זה כאן לכם זה ברור לכם שזהו אלון אבל לי זו הייתה הפתעה גמורה. לא רק שלא חשבתי שאראה אותו שוב אלא גם שמעולם הוא לא היה בביתי כך שדי לא הבנתי מה מעשיו כאן.

עצרתי עם המכונית והחניתי ברחוב.
''איך הגעת לכאן?'', שאלתי אותו עוד לפני שהוא הספיק להוציא הגה מפיו.
''לקחתי אוטו של חבר'', הוא אמר, הפנה את מבטו והצביע על אחת המכוניות שהחנו ברחוב.
''התכוונתי איך ידעת איפה אני גר?''
''אה, לא כל-כך קשה למצוא את הכתובת, אתם הסורקמנים היחידים ברעננה. אל תדאג אני לא אגלה להורים שלך עליך'', הוא אמר בחיוך תוך כדי גיחוך קל. שקט ודממה נמתחה ביננו.
''לא יכולתי להרשות לעצמי שנפרד כמו שנפרדנו'', הוא שבר את השקט, ''אז באתי לומר שלום כמו שצריך''. הסתכלתי עליו. כל מה שראיתי זה את אותו אלון נחמד וחתיך שתמיד הכרתי, עם החיוך הכאילו מתבייש שלו, ושמחתי שהוא פה, בא להיפרד כמו שצריך.
''תהנה שם, תעשה חיים ותזהר, אוקיי?''
''בסדר'', עניתי לו, ''אני אשתדל'', הוספתי כששנינו הבטנו אחד בעיני השני.

לאחר עוד רגע של שקט הוא אמר ''טוב, תן חיבוק'' והושיט את ידיו. התקדמתי אליו והתחבקנו. כשעזבתי אותו ידיו עדיין החזיקו את כתפי, כך שעדיין הייתי מולו.
''תודה על חצי שנה מדהימה'', הוא אמר בשקט וחייך.
''כנ''ל'', עניתי לו ולא הרגשתי איך פניו צוללות אל עבר פני ואיך שפתינו (ולשוננו) נפגשות. כך, באמצע הרחוב, אלון נישק אותי. ולמרות שזה היה רחוב שקט ברעננה ואחרי חצות, זה עדיין הפתיע אותי, זה עדיין היה משהו מיוחד, כשמדובר באלון.
ובעוד אנו ממשיכים בחילופי הנוזלים מחשבותי מפליגות לחלום בו אני נשאר ואלון ואני יחד, והוא השתנה, ואנחנו יוצאים יחד ונהנים, ואנחנו בפאב ואני...אני... מביט סביב ומחפש אנשים שאני מכיר, כדי להסתתר... שפתינו נפרדו.

על פניו של אלון הופיע חיוך קטן שהשתנה במהרה כאשר הוא פתח את עיניו וראה את הבעת הבהלה שעל פני. ''מה קרה?'', הוא שאל והפנה את מבטו לצדדים. ''ההורים שלך? הם בטח לא ראו'', הוא ניסה להרגיע אותי. אני לא הגבתי, רק הסתובבתי צעדתי שני צעדים והסתובבתי אליו שוב.
''זה לא רק אתה, אולי זה בכלל לא אתה, זה אני'', אמרתי ואלון ממש לא הבין על מה אני מדבר.
''זה לא רק אתה מפחד, זה לא רק אתה לא מוכן לצאת, להתגלות. לא הייתי צריך לצעוק עליך ביום רביעי. גם אני, גם אני מפחד לצאת. אני לא מוכן, אני פחדן, פשוט פחדן'', אמרתי כשטון קולי התחלף לכעס עצמי.
''זה בסדר, מותר לך, אל תקח את זה קשה'', אלון ניסה לנחם ללא הצלחה ואני המשכתי.
''חצי שנה אני מעוצבן עליך כי אתה לא רוצה שזה יהפוך להיות רציני, בעוד האמת שאני זה שלא רוצה. אפילו פעם אחת לא שאלתי אותך מה אתה רוצה, פשוט הנחתי כי זה קל יותר, אבל אני זה שלא הייתי מוכן'', אלון שתק והתבונן עלי.
''לעזאזל, אני אפילו לא רוצה לטייל בלאוס או תאילנד, אני פשוט רוצה להיות רחוק איפה שאני לא אפחד להיות אני. אני לא טס, אני בורח'', אמרתי ושתקתי.
''זה בסדר, מותר לך. אתה יכול לברוח קצת, אתה עדיין צעיר, לא חייבים להתמודד עכשיו עם מה שאפשר גם אחר-כך'', אלון הגיב לאחר כמה שניות של שקט.
''אבל אני באמת רוצה את זה, אותנו'', אמרתי.
''אל תדאג. אם זה נכון, זה לא יברח'', ועד כמה שקשה להאמין בזה, ולמרות שזה נשמע כמו הבטחה שברור שלא תתקיים, בכל זאת הרגשתי הקלה כאילו אני לא מוותר על כלום, וחיוך של סיפוק עלה על פני.

''להתראות אלון'', אמרתי לו והתחלתי לצעוד לעבר ביתי כשאני עובר לצידו.
''קח את זה, תפתח את זה במטוס, בסדר?'', הוא אמר והושיט לי מעטפה קטנה. לקחתי אותה ממנו.
''בסדר'', עניתי. שנינו הסתובבנו והלכנו איש איש לכיוונו.

במטוס, לאחר ההמראה, פתחתי את המעטפה ובה היה פתק קטן שבו אלון כתב:

'איך ליהנות במטוס:'
'תתרווח לאחור', והתרווחתי לאחור.
'תעצום ת'עניים', ועצמתי ת'עניים
'ותחשוב על כל הכיף שאתה הולך לעשות', ואני חשבתי על אלון...

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...