>  >  > 

אשליות

אני הרגשתי שהצלחתי להשיג מה שכל החיים רציתי. חברה יפה מוכשרת, ואפילו חכמה. הקשר עם מירית היה הכל בשבילי, היא הייתה האוויר שאני נושם, האוכל שאני אוכל, המחשבות שאני חושב, ובמיוחד הרגשות שאני מרגיש.

אבל תמיד ידעתי שלא אותי היא באמת אוהבת, אני יכול להיות רק הידיד הכי טוב שלה, ולא שהיא אמרה לי את זה… זה פשוט קרה ככה. אני הכרתי אותה יותר מדי טוב (ובכלל לא במובן המיני), וכבר לא יכולנו להיות חברים כי הייתי בשבילה כמו חברה. אמרתי לה תמיד שאנחנו יכולים להיות חברים, ומה זה משנה אם אני מכיר אותה כל כך טוב? (כי בדיוק התחילה הסדרה ''ג'ק וג'יל'', וזה נראה הגיוני ששני ידידים טובים יהפכו לחברים ממש טובים).

המצב בשבילה היה טוב, יש מישהו שדואג לה, אבל אצלי… התרחקתי מכל העולם, במיוחד מבנים. אני לא יודע ממש למה, אבל אני מרגיש שבנים הם בני זוג הרבה יותר קשים לשיחה. אף פעם לא מצאתי איתם נושא משותף, וחוץ מזה הייתי מאוד מופנם ומפוחד, ולא חשבתי שאיזשהו בן בשכבה ירצה לדבר איתי. אז נכון, הגדלתי את מעגל החברות שלי ל… המון חברות, אבל לא הייתי בקשר עם בנים כלל וכלל. לא רציתי שזה מה שיקרה. רציתי שיהיו לי חברים בנים, אבל פחדתי מהם. מה לעשות, מה שההורים מקנים לך כשאתה קטן אתה לא יכול להיפטר מזה.

היא באמת רצתה את שמעון. רוב השיחות הראשונות שלנו היו על כמה הוא מכוער, ושהוא סתם יותר מדי גבוה, ושהצחוק שלו מביא לה בחילה… אבל אני, שבדיוק סיימתי את השיעור השני שלי בפסיכולוגיה בסיסית (בכיתה י), חשבתי לעצמי שהיא באמת אוהבת אותו, ורק חושבת שהיא לא תוכל להשיג אותו אף פעם.

אז במקום המקור היא התפשרה על הזיוף, גיא. גיא היה העתק מושלם של שמעון (מי יודע, אם אבא של שמעון לא חטא בניאוף, אבל זה כבר לסיפור אחר). אותו הגובה, הצחוק, הגוף, והיופי…

אני, במקום להגיד לה שאני זה שאוהב אותה באמת, רוצה אותה וחושק בה, בירכתי אותה על החבר החדש.

באותה התקופה לא אכלתי, לא חשבתי, לא ישנתי, לא הרגשתי. וההרגשה הזו הפכה להיות כואבת יותר כשהיא אמרה לי שהיא מוכנה לעשות את זה איתו.
אני אמרתי שלא תעשה את זה… (מה, היא לא רואה טלוויזיה?). הוא יזרוק אותה, וירוץ לספר לחבר'ה איזה זיון טוב היא הייתה… והיא תישאר בוכה. היא כמובן לא הקשיבה לי כל כך. חוץ מזה שהיה לו קטן, ובפעם הראשונה לא עמד לו, הוא גם לא היה זיון משהו… וכמובן אחרי שבועיים הוא זרק אותה.

אני הלכתי לנחם אותה, ועכשיו כשאני חושב על זה, הייתי צריך לנצל את רגע החולשה. לתקוף את ליבה המיוסר ולגרום לה להתאהב בי. אבל זה לא קרה. נשארתי אותו הידיד המגונן שרק רוצה להיות הידיד הכי טוב שלה.


יום בחיי …

כל זמן שאהבת חיי הייתה שקועה בחיים שלה, עם התעלמות לא מכוונת ממני, אני הייתי שקוע כולי באינטרנט. הפכתי את חיי לוירטואלים. הייתי כולם, אבל בעצם אף אחד. בהתחלה חיפשתי בנות שימלאו בלבי את המקום החסר של מירית.

יום אחד נפגשתי עם ''פותחת 21''. אני הייתי ''חם בתחתונים''. היא הייתה מרעננה, בלונדית רזה, עיניים ירוקות, חלומו של כל ילד מתבגר. אני הייתי 172, שיער שחור, עיניים חומות, שרירי, מבאר שבע. היא אמרה לי שהיא תהיה מוכנה לשלם לי 400 ש''ח כדי שאני אבוא עד רעננה ו''אזיין לה את הצורה''.

אני, שהיתי רודף כסף כל ימי חיי, מאוד התלהבתי. אבל שאלתי את עצמי, למה שבחורה כל כך יפה תצטרך לשלם לי כדי שאני אזיין אותה ? היא ענתה לי תשובה די ברורה. היא לא הייתה בדיוק אישה. היא הייתה גבר (אפילו דיי מכוער, התברר לי אחרי זה). אבל אני, שהכסף הפנט אותי, לא יכולתי לסרב להצעה. נסעתי עד רעננה בשביל למכור את הגוף שלי.

לקחתי כסף מההורים, ואמרתי שאני יוצא עם חברים למסע קניות. בבוקר נסעתי ברכבת מוקדם לפני שהחברות שלי יצאו לתל אביב, וקבעתי להיפגש איתן שם, עשיר…

בדרך לרעננה נרדמתי, וכשהתעוררתי ישב לידי הגבר הכי חתיך בעולם. אם הייתי יודע על עצמי מה שאני יודע עכשיו אז ברכבת, הייתי מתנפל עליו. אבל אני, שקשה לי לדבר עם בנים או בכלל לפתוח שיחה, רק ישבתי והגנבתי אליו מבטים.

כשהגעתי לרעננה התקשרתי אל מי שאני אמור להיפגש איתו. הוא אמר להגיע אליו לדירה. כשהגעתי צלצלתי בדלת… ולא הייתה תשובה. הלכתי לטלפון הציבורי הכי קרוב. התקשרתי אליו, והוא אמר לי שהוא לא בבית הזה, שהוא הלך לדירה של ההורים שלו. התחלתי לפקפק באמינות שלו, כי איך זה יכול להיות שהתקשרתי לאותו המספר של הבית שלו, והוא עונה בבית של ההורים שלו? (*72).

כשהגעתי אליו הביתה הלב שלי דפק והרגשתי אותו טוב טוב בראש. הרגלים שלי רעדו, הידיים התחילו להזיע. דפקתי בדלת ורציתי לברוח. אם לא היה נגמר לי כל הכסף באמת שהיתי הולך… פתח לי את הדלת בחור בגיל 25, שיער מקורזל שחור, עיניים חומות, כרס קטנה מציצה לו מהחולצה המכופתרת בצבע חום כחול. הוא היה יותר נמוך ממני.

הוא הזמין אותי להיכנס, ושאל אותי אם אני רוצה לשתות משהו. הוא אמר שהוא מאוד שמח שהגעתי, והוא מקווה שזה לא רק בגלל הכסף (אז למה עוד?), ושאני לא חייב להזדיין איתו כי הוא רצה להראות לי שאפשר לבטוח באנשים מהאינטרנט. אני הייתי קפוא. הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת לעשות את זה בחדר של ההורים שלו. לא מספיק חולני, חשבתי, שאני הולך לעשות את זה עם מישהו, אז הוא עוד רוצה את זה על המיטה של ההורים שלו? מה קרה לו ?

לא הסכמתי ללכת לחדר של ההורים שלו. נכנסו לחדר שלו. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות. הבנתי מהר מאוד למה הכוונה שלו, אז אמרתי לו ''קצת עבודת ידים אף פעם לא מזיקה''. אני, שהייתי בהלם של החיים שלי, ישבתי קפוא. הוא הבין שאני לא רוצה להמשיך, הוא הביא לי את ה-400 ש''ח ונתן לי ללכת. כמובן שהוא אמר שהוא רוצה לשמור על קשר… ואני לא, לא רציתי לעבור שוב את אותה החוויה.

הייתי מפוחד, לא האמנתי למה שעשיתי, אבל מצד שני די שמחתי, כי יש מישהו ששילם לי 400 ש''ח רק כדי לגעת לי קצת בגוף. חשבתי, טוב, אז אולי אני באמת שווה משהו.

פגשתי את החברות שלי בתל אביב. היו לי 400 ש''ח. הם הסתכלו עלי ושאלו איפה הייתי ומה עשיתי. אמרתי להן שהלכתי אל דוד שלי והוא הביא לי מתנה. אבל הם ראו על הפרצוף שלי שזה לא מה שבאמת קרה, אז הן ניסו לשכנע אותי להגיד להן את האמת. התעצבנתי עליהן שהן לא מאמינות שזו האמת, והן נשארו עם הספק אבל האמינו, פלוס מינוס.

בלילה הלכנו לישון אצל אבא של אחת הבנות, שגר בתל אביב. שיחקנו אמת או חובה. אני ממש לא טוב במשחק הזה. אני כל הזמן אומר את האמת, וכל השאר אומרים שהם לא רוצים לענות או משקרים… אני מניח שאתם יודעים שעשיתי את הטעות הכי… אני אפילו לא יודע לתאר איזו טעות זו הייתה, אבל ברור שזו הייתה טעות בכל החיים שלי. אמרתי לחבורת בנות מה קרה לי.

מכאן הכל כבר היה אבוד. השמועה נפוצה ואין מה לעשות… אני חשבתי שאני הלך לאבד את החיים שלי. הרכילות שכבר הייתה, עכשיו רק תקבל את האימות לכל מה שנראה כחוסר ודאות עד עכשיו.

הייתי חייב לעשות משהו ומהר. התחילה השנה השלישית בתיכון. אמרתי לעצמי, שאם אני אמצע לעצמי חברה אף אחד לא ידע, וגם מי שידע על הרכילות, לא ישים אליה לב, כי הרי יש לי חברה. אבל רציתי חברה לסטוץ לדפוק ולזרוק, למען יראו ויראו.



אהבה לאמיצים

חבר של מירית לא הייתי יכול להיות, למרות שמאוד ניסיתי לרמוז לה שאני אוהב אותה, ואם הדיסק עם המילים ''אני אוהב אותך, ושאת היחידה בשבילי'' לא היה מספיק ברור, אז כנראה אני ממש מפגר.

החלטתי ללכת על ילדה, שלא נראית הכי טוב בעולם, קצת חסרת ביטחון עצמי, ואחת שאם יקרה לה משהו אז הרכילות תרוץ מהר. מצאתי את הקורבן המושלם, תמי. היא הייתה מעט שמנמונת, לא עם מי יודע מה ביטחון עצמי. נרקמה ביננו חברית די שטחית. היא לא ראתה אותי כסתם עוד אחד, היא באמת אהבה אותי. אני לא יכולתי לעשות לה את זה, אני מתכוון, הייתי יכול לדפוק אותה ולזרוק, אם רק הייתי מצליח לנשק אותה קודם. לא הייתי מספיק אמיץ.

לא ידעתי מה לחשוב. מה לעשות.

הצטערתי על זה שהתקרבתי יותר מדי אל מירית, ואמרתי לעצמי שאני לא אעשה שוב את אותה הטעות. החלטתי שאם אני אתרחק ממנה קצת אני אחזור אל החברים שלי, ואולי אם אני לא אהיה עם הבת היחידה שהצליחה לגרום לי להיות מאוהב… אז אולי אני יצליח למצוא אהבה חדשה, כמו שהיא התגברה עלי, אני אתגבר עליה.

אחרי שבוע מצאתי את עצמי די לבד. היא הייתה כל החיים שלי, אבל היא לא הבינה את זה. ואני לא הבנתי והמשכתי לעבוד על עצמי, שיש סיכוי ואפילו הקטן ביותר שאולי נהיה חברים. חשבתי לעצמי שאני ממש פתטי, למה אני עושה את זה בכלל. וחשבתי… זה בכלל בגללו, אני תמיד ידעתי שהיא אוהבת אותו, וכל עוד אני איתה היא לא יכולה להיות איתו, כי הוא לא אוהב אותי ואני אוהב אותה והיא אוהבת אותו… וכל העניין התחיל להסתבך.

אז מה? אני אוהב בנים? ואם כן, אז מה אני עושה, והכי חשוב איך הם יקבלו את זה. הם כל כך שמרנים, וכל כך… הם אף פעם לא יבינו אותי.

אמרתי לעצמי שאם אני אוהב בנים אני חייב לבדוק את זה בוודאות (מה שלא קרה עד היום). ואיך אני אבדוק את זה, אני אהיה עם בן, ובן מוצאים באינטרנט. גם אחרי הניסיון הכבד שהיה לי בעבר לא למדתי, וניסיתי במקום היחיד שהכרתי.

הפעם כבר בהתחלה חיפשתי בנים, ושוב הייתי ''חם בתחתונים''. פגשתי את האנשים הכי יפים, מוזרים, מגעילים, מפגרים, חכמים, מהירים, וכאלה שלוקח להם מאה שנה. משום מה לרוב האנשים היה איבר באורך 22 ס''מ, הם היו שחיפים ונראו הכי טוב שבעולם אילו לא היה להם פס שיזוף של תחתונים, ותמיד אבל תמיד לא הייתה להם תמונה.

יום אחד דיברתי עם ''מת למצוץ''. הוא היה בן 21, רזה, חטוב, עיניים כחולות שיער שטני. אני הייתי 182, שיער שחור, עיניים חומות, שרירי וכמובן זין 21 ס''מ (לא רציתי להגזים יותר מדי, אז לא כתבתי 22). דיברנו, ידעתי שהוא גבר, וידעתי בדיוק לאיזה מטרה הוא רוצה להיפגש.

הוא שאל אותי אם אני רוצה להיפגש איתו גם. אמרתי לו שאני לוקח על זה כסף, למרות שלא רציתי לעשות את זה. פשוט, התחושה הממכרת שמישהו מוכן לשלם לך בשביל לגעת בך, לראות אותך, להיות איתך, ולעשות הכל בשבילך… זו תחושה שאי אפשר להבין רק אם מנסים (ואני לא ממליץ לאף אחד לנסות, אני בעצמי מנסה להיגמל).

החלפנו כתובות דואר אלקטרוני…

בינתיים חזרתי לדבר עם מירית, כמו אז, אבל זה לא היה אותו הדבר. היא כבר הייתה פגומה בעיני, קלה להשגה, נותנת. ויכול להיות שגם בעיני כל שאר הבית ספר. אחרי חודשיים, באמת, מה היא חושבת, שהיא סתם חפץ, היא החפץ שלי. והיא מוכנה לתת את עצמה בתוך חודשיים תמימים של חוסר ודאות מוחלטת? הרי היא לא ידעה אם הוא באמת אוהב אותה. אבל בכל זאת לא היה אכפת לה. היא רצתה כבר להיות מהגדולות והמנוסות.

וכמוה כמוני, ואני אף יותר גרוע, כי לא בשביל רגש עשיתי זאת, רגש שאינו ניתן לקניה. אלא בשביל כסף. מכרתי את עצמי, לאי ודאות, רק כדי להרגיש כמו הגדולים והמנוסים.

מירית החליפה חברים בקצב מסחרר, פעם בחודשיים חבר חדש. היא הייתה נמצאת עם מישהו עד שהיא הבינה שזה ירדוף אותה תמיד, היא תישאר נותנת, ומי נמשך לנותנות אם לא אלא שרוצים לדפוק ולזרוק, ילדים קטנים, או מי שמתנחם בשאריות.

כזה היה שמעון. לא היו לו ועדיין אין לו עצמיות, אידיאלים, דרך חיים. הוא לא חיי את חייו שלו אלא חיים של אחרים. הוא מנסה להשיג את מה שכולם רוצים, אחרי שכבר ויתרו עליו. ואני מניח שגם לא היה מזיק לו איזה זיון בצד עם האהבה החולפת.

שמעון התחיל לחזר אחרי אהבת חיי, שאני פתטי ועוד מאמין שיש סיכוי שהיא תרצה אותי, אבל ברגע שהוא רצה אותה, הפכה היא בעיני טמאה אף יותר, לא יכולתי לדבר איתה, לראות איתה, לחשוב עליה, היא הייתה בשבילי חפץ פגום אשר ניתן רק לראותו, או לחילופין לזרוק. אך איך את חיי אוכל לזרוק ?


בחירה שגויה

שבועיים לפני יום הבחירות האחרון קיבלתי בדואר האלקטרוני הודע מ''מת למצוץ''. הוא אמר שביום הבחירות יש לו חופש, ואם אני רוצה אנחנו יכולים להיפגש. הוא יבוא, ימצוץ ויילך…

אני חשבתי לעצמי, למה לא? זה יכול להיות אפילו די טוב, כי בדיוק תכננתי לנסוע לתל אביב והיה חסר לי כסף. אמרתי לו שאני מוכן שהוא יבוא. מה שהפך את המפגש למסובך הוא שגם ההורים שלי לא עובדים ביום הבחירות, והם לא יודעים שאני אוהב שגברים מוצצים לי.

זה היה כמו מבצע צבעי. יש לי מזל, ואימא שלי היא אומנית שכל היום נמצאת במרתף, ועובדת על העבודות שלה. כשהבחור הגיע אל פתח הבית שלי, לקח לי לפחות שתי דקות (שאולי זה לא נשמע הרבה זמן אבל זה כמעט כמו נצח, במובנים שאימא שלך יכולה לעלות כל רגע מהמרתף ולראות מה הבן שלה עושה). אני לא מבין איך זה תמיד קורה לי, למה עלי נופלים כל השקרנים המגעילים? מולי עמד איש כבן 27, שיער בלונדיני, אם היה אפשר לקרוא לקמה שערות שנותרו לו על החלק האחורי של הראש 'שיער', עיניים צמוקות וקטנות, שמאחוריהן מסתתר כחול, ושוב ניסיון כושל להכניס אופנה חדשה בלבישת חולצה מכופתרת משובצת והפעם בצבע אדום כתום.

התגברתי על השוק הראשוני, והזמנתי אותו אל החדר שלי. הוא ישב על המיטה אני עמדתי. הוא התחיל ללטף לי את התחתונים (כן אני מסתובב עם תחתונים, בוקסר, בבית). בהתחלה עם היד, אחר כך עם הפרצוף שלו. הוא הכניס לי את היד לתחתונים, שיחק קצת עם הזין שלי (שהוא כבר ידע כי אני סיפרתי לו את האמת שהוא רק 17 ס''מ) והוריד לי את התחתונים. אני חשבתי לעצמי, טוב, לפחות תהיה לי מציצה טובה… אבל לא כך. בואו נגיד שאפילו לסוס היו שינים יותר קטנות משלו. השריטות שהיו לי אחרי זה גרמו לי לא לשכוח את ''החוויה'' הזו לנצח.

אחרי פעם אחת שהוא מצץ לי לא רציתי להמשיך יותר. הוא נתן לי את הכסף ואני גירשתי אותו מהבית שלי.

אמרתי לעצמי שאני מפסיק עם האינטרנט, די בשבילי, ואיך אני לא לומד מלקחי העבר?

חזרתי למציאות העגומה אף יותר מהמציצה של אותו הבחור (עכשיו כשאני חושב על זה, הוא באמת הבטיח שאני אף פעם לא אשכח את המציצה שלו). הייתי שרוי בדיכאון, שבו לא ידעתי (שוב) מה לעשות עם עצמי, הרי אני לא יודע אם אני באמת אוהב בנים, וגם הכיוון של הבנות בכלל לא היה ודאי. והכי עצוב, שבלי לשים לב, שמעון השיג את מה שאני עדיין כל כך רצתי.


מעשה שהיה כך היה...

בדרך כלל שני אנשים מתחברים כשיש להם מכנה משותף. אני ומירית, לפחות בזמנים שדיברנו, תמיד אהבנו לדבר על שמעון. כן, יכול להיות ששנינו היינו אובססיביים בצורה מגעילה על אותו בן-אדם. בנוסף לכך שנינו תמיד אהבנו תוכניות טלוויזיה. מאחר ומירית התחילה לאוהב את שמעון, ומצאה עבודה ככה שלא היה לה זמן לטלוויזיה, לא היה לנו יותר על מה לדבר.

ועכשיו כששניהם הכירו מאוד טוב אדם אחר שמשותף לשניהם, אני, היה להם המון נושאים לשיחה. נכון, אז בהתחלה הם דיברו עלי, אבל אחרי זה הם כבר הפסיקו לדבר, הם יותר התגפפו להם. הסוף של ההתחלה שלהם היה בטיול השנתי. אז ידעתי שזה כבר בטוח, אני והיא זה כבר לא מה שהיה פעם. מעכשיו זה מירית ושמעון, ואין שום דבר בכוחי לעשות כדי להפריד אותם, כי האהבה מנצחת תמיד. נכון שאני אהבתי אותה קודם, אבל במלחמה צריך גם אומץ, וכמו שאתם ודאי כבר יודעים, המצרך הזה נדיר, ולי אין אותו.

בוקר יום שני. הגענו אל בית ספר, כולנו מוכנים ומזומנים לצאת לטיול, שמחים ומאושרים עלינו על האוטובוס. אני לא אלעה אתכם בפרטי הנסיעה, באמת שהם לא היו מעניינים, חוץ מהמון נשיקות ממושכות לא היה כלום. אבל זה לא אומר כלום.

בלילה לפני שיצאנו לרקוד כל השכבה, הם רבו. אני לא זוכר על מה הייתה המריבה, הקטע הוא שכשהגענו אל רחבת הריקודים התחיל הקרב האמיתי שאני הייתי מונח במרכזו. מירית רצתה לגרום לשמעון לרצות בה, אז היא הייתה צריכה להיראות טוב ולגרום לו לקנא, ועם מי היא תעשה את זה הכי טוב אם לא עם החבר הכי טוב של שמעון לשעבר, והידיד הכי טוב שלה, אני.

בקיצור, אני נפלתי לתחבולה תמימה, שגרמה לי להבין שאין לי מקום בתוך כל הקשר המסובך הזה.

מירית הצליחה לגרום לשמעון לרצות בה ולחשוק בה, ולמחרת בבוקר כל השכבה גם דברה על זה, כי היה קשה שלא לשמוע את אהבתם בלילה. דוסון ופייסי אולי ביום מן הימים יחזרו להיות חברים, וגם זה בספק, אחרי שהוא גנב לו את אהבת חייו, אבל לג'ואי ודוסון יהיה מאוד קשה להמשיך לדבר…


אפילוג

מירית ושמעון חיים באושר ואושר. הם עוד מעט יחגגו שנתיים. אני עדיין חושב איפה עשיתי את הטעות שלי, ולמה היא עכשיו שלו ולא שלי? ולפעמים אני תוהה אולי אני כל הזמן רציתי אותו בכלל, ולמה הוא לא שלי ודווקא שלה.
אולי כל הזמן הזה, מה שבאמת ניסיתי להשיג, זה היה אותו, ובגלל שידעתי שהוא אוהב אותה התחברתי אליה, ככה שהוא לא יוכל להיות חבר שלה ואני אזכה להיות איתו לנצח.

בקיצור, חזרתי אל החיים הוירטואלים. אני בטוח שעוד יהיו הרבה בנים שאני אהיה חבר של החברות שלהן רק כדי להשיג אותם, ואולי יום אחד אני אמצא את האחד המושלם, שנמצא עם מישהי בגלל שהוא רוצה להיות חבר שלי.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...