>  >  > 

משהו אמיתי

הופתעתי למצוא דואר בתיבת הדואר שלי. בדרך הכלל הדוור מגיע לכאן בארבע שלושים ושבע דקות אחרי הצהרים, ועכשיו שבע וחצי בבוקר. המכתב היה תקוע עמוק בחור ואני דחפתי את היד בכוח. אחרי מספר ניסיונות כואבים הצלחתי לתפוס את המכתב והוצאתי אותו. התעצבנתי שהבנתי שכל המאמץ היה בשביל עלון פרסומת אבל החלטתי לקרוא בכל זאת.

אני בדרך כלל שונא דואר פרסומות אבל אני קורא בעיקר בגלל הסיסמאות הריקות והנבובות שמצחיקות אותי כל פעם מחדש. אם יש להם כסף לחלק את זה בכל העיר לא כדאי להשקיע קצת גם במשרד פרסום או קופירייטר נורמאלי. עבדתי כרואה חשבון בחברת פרסום אז דברים כאלה הצחיקו אותי.

זו הזמנה להפגנה למען שלום שארגנה העמותה למען אנשים. הסיסמא הפעם הייתה ''תנו לשלום צ'אנס''. כמה בנאלי. חייכתי קלות. זרקתי את העלון לפח הקרוב ונסעתי לעבודה כמו כל בוקר. הפטרתי ''בוקר טוב'' קצרצר לפקידת הקבלה כהרגלי ועליתי למשרד שלי. התיישבתי על הכיסא שלי והדלקתי את המחשב. ''בוקר טוב'' שמעתי את הבוס שלי אומר מאחורי פתאום. קמתי מהשולחן שלי במהירות והסתובבתי אליו. ''בוקר טוב גם לך אדוני'' עניתי בנימת כבוד ''ומה שלומך היום?''. הוא חייך כאילו סיפרתי בדיחה משעשעת וענה ''שלומי מצוין''.

המצב בחברה שעבדתי בה היה מעוות מאוד. העובדים והממונים עליהם התייחסו אחד לשני כאילו שהם באותו מעמד. כולם היו חברים טובים של כולם כאילו שמקום העבודה הוא מסיבה אחת גדולה. כל העובדים היו מדברים אל הבוסים ללא יראת הכבוד הבסיסית המגיעה להם. היו אף חוצפנים שהעזו לפנות לאחראים עליהם בשמם הפרטי. אני כמובן הייתי היחיד ששמר על הכללים הלא כתובים של מקום העבודה. משום מה זה גרם לחיוך אצל הבוסים שלי וללעג אצל שאר העובדים.

הבוס שלי עוד עמד בדלת כאילו הוא חיכה למשהו. ''אני מכין היום את המאזן של החודש האחרון אדוני'' אמרתי לו ''ואני מקווה שאני אספיק להוציא לך דו''ח שמשווה את החודש לחודשים הקודמים''. הוא הנהן בראשו קלות וסובב את ראשו למסדרון. ''בוא תיכנס'' הבוס שלי אמר למישהו מבחוץ. ברגע שהוא נכנס לחדר נשימתי נעתקה לכמה שניות.

הוא היה גבוה ולבוש בחליפה צמודה. היה לו שיער חום קצר ועיניים כחולות מטריפות. ''זה אורן'' אמר הבוס שלי לבסוף ''הוא הגיע ממטה החברה המרכזי בחיפה והוא כאן כדי לעזור לך בשבועיים הקרובים שיהיו לחוצים''. הוא היסס לרגע קצר ואז המשיך ''אורן הוא דו מיני ואתה הומוסקסואל. אני מקווה שזה לא ייצור בעיות''.

אורן השפיל את עיניו בחיוך מבויש שכבש אותי לגמרי. ''יש לי חבר אדוני'' עניתי במהירות. הבוס שלי המשיך לדבר על מגמת הצמיחה של החברה וההתרחבות הצפויה בשבועיים הבאים אבל אני לא הקשבתי. הייתי כולי מרוכז באורן.

''הכל בסדר?'' העיר אותי הבוס מהרהורי. ''כן'' שיקרתי ''אני פשוט שמח שסוף סוף תהיה לי כאן קצת עזרה''. הוא נתן בי מבט חשדני קצר ונעלם. נשארנו לבד. הרגשתי שאני חייב לראות את אמיר. מלמלתי משהו על המחשב הנייד שלי שנשאר בבית וברחתי מאורן.

אמיר היה החבר שלי בשנתיים האחרונות. אני והוא היינו הכי מתאימים שאפשר ואני בדקתי זאת בצורה אובייקטיבית. היתה לי חוברת שאלות לבן זוג הפוטנציאלי שהכנתי מזמן. בחוברת הזו היו שלוש מאות חמישים ושבע שאלות התאמה. אחרי כל פגישה מילאתי עוד כמה שאלות ואחרי שכל החוברת היתה מלאה הייתי מחשב את אחוזי ההתאמה שלנו ומחליט על עתיד הקשר בינינו.

אמיר ואני הגענו עד לתשעים וששה אחוזי התאמה (הוא אוהב דיאט קולה, אבל אף אחד לא מושלם). חצי שנה בדיוק אחרי שהכרנו ביקשתי ממנו שנעבור לגור יחד והוא הסכים ומאז אנחנו כמו זוג נשוי. בדרך למכונית ניסיתי לחשוב על אמיר ללא הצלחה. העיניים המדהימות של אורן עלו שוב ושוב במוחי. אחרי רבע שעה כבר הייתי בחברת המחשבים שאמיר עובד בה. נעמדתי מול הבניין הגבוה והתלבטתי אם להיכנס. מעולם לא ביקרתי אותו בזמן העבודה אלא רק בזמן ארוחת הצהרים.

צלצול הפלאפון קטע את מחשבותי. מבט אחד בשעון בישר לי שזה בטח אמיר. השעה היתה עשר והוא תמיד התקשר אלי בשעה עשר בדיוק. ''איך היום שלך?'' הוא שאל אותי כמו בכל יום וציפה לתשובה הרגילה. ''האמת היא שהיתה לי בעיה קטנה'' אמרתי לו ''ואני נמצא מול הבניין שלך''. שמעתי שתיקה ארוכה של הפתעה מהצד השני. ''אני יכול לעלות?'' שאלתי אותו והוא עדיין שתק ''זה די רציני''. לרגע חשבתי שהוא ניתק לי ולכן הוא לא עונה. ''אני אצטרך לשנות את כל לוח הזמנים שלי'' הוא אמר לבסוף ''אבל זה בסדר כל עוד זה חד פעמי''. נכנסתי למעלית ולחצתי על מספר הקומה שלו.

הוא חיכה לי במשרד שלו ואני נכנסתי בשקט. ''מה היה כל כך דחוף?'' הוא שאל אותי בדאגה ואני שתקתי. הבנתי שבעצם אני לא יודע מה להגיד לו. שום דבר דחוף לא קרה פשוט רציתי לראות אותו. ''הגיע מישהו לעבוד איתי'' שמעתי את עצמי אומר ''והוא דו מיני''. אמיר הסתכל עלי במבט מזועזע. ''מה אתה ילד קטן?'' הוא שאל אותי ''עזבת את העבודה שלך באמצע ובאת להפריע לי בשביל לספר לי את זה?''. ''אתה לא מבין'' אמרתי לו ''האורן הזה. אני מרגיש משהו אליו''.

שתקנו. הפלתי את הפצצה. ''אני לא מבין מה קרה לך היום'' אמיר לחש אחרי כמה דקות. הפעם אני שתקתי. ''תראה אני באמצע העבודה עכשיו'' הוא אמר בחוסר אכפתיות ''ואם אתה מרגיש שאתה צריך הפסקה מהקשר בינינו אני יכול לעזוב עוד היום''. התפלאתי קצת מהתגובה שלו. חשבתי שהוא יסרב בתוקף וינסה להילחם עלי אבל כנראה שטעיתי. ''אני חושב שזה רעיון טוב'' אמרתי בכעס ויצאתי החוצה במהירות. רק כשהגעתי למכונית זה הכה בי. נפרדתי מאמיר. נפרדתי מהאדם שהכי מתאים לי בעולם. אז למה אני מסוגל לחשוב רק על אורן?

חזרתי למשרד ונכנסתי לחדר שלי. אורן חיכה לי שם בסבלנות. ''המחשב שלך היה כאן'' הוא אמר בחיוך ונשימתי נעתקה. ''אתה נראה חולה'' הוא אמר ואני הנדתי בראשי לשלילה. פחדתי לנסות לדבר. ידעתי שאני לא אצליח. ''אולי כדאי שאני אכיר לך קצת את המקום'' אמרתי בקול סדוק. אחרי סיור קצר במקום והסברים על העבודה פיניתי לו מקום בקצה החדר והתחלתי לעבוד על המאזן. זה היה סיוט. לא יכולתי להתרכז במספרים שמולי. בפעם הראשונה בחיי הם נראו חסרי משמעות.

אורן מדי פעם הגניב מבט לכיווני ואני מיד החזרתי את עיני לסיכומים שמולי. בסוף היום איכשהו הצלחתי לסיים את המאזן והגשתי אותו לבוס שלי. כמה שניות אחר כך אורן הגיש את הדו''ח שלו והבוס נראה מרוצה. ''אני ממש שמח ששניכם עובדים יחד'' הוא אמר ''אני מקבל פי שתיים יותר תפוקה''. בדרך כלל הייתי שמח לקבל מחמאות על עבודתי אבל הפעם זה היה הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו. רציתי לחזור הביתה ולשכוח את היום המקולל הזה אבל גם רציתי להישאר עם אורן.

יצאתי לכיוון המעלית. הרגשתי שאני מאבד את ההיגיון בחיים שלי. לחצתי על הכפתור והסתכלתי בשתיקה על הדלת הסגורה. אורן נעמד לצידי מול המעלית ואני הרחתי את הבושם שלו ורעד קל עבר בגופי. כשנכנסנו למעלית הוא הפר את השתיקה. ''יש לי שאלה'' הוא אמר בחשש מסוים ''זה מפריע לך שאני עובד איתך? כי אני באמת שלא מנסה לקחת את המקום שלך''. רציתי לשלול את מה שהוא אמר בכל תוקף אבל העיניים שלו הפנטו אותי. הוא היה כל-כך יפה.

''זה לא זה'' מלמלתי בלחש. הוא הנהן ושתק. מספרי הקומות התחלפו באיטיות כאילו הם חיכו שאני אתחיל לדבר. מעולם לא הרגשתי כל-כך לא בטוח בעצמי. התחלתי לחשוב על דברים להגיד ופסלתי את כל האפשרויות. פתאום הרגשתי כמו ילד קטן שמפחד לדבר עם הילדים הגדולים. המעלית נעצרה ושנינו יצאנו. הבנתי שאיבדתי את ההזדמנות שהיתה לי. ניסתי לשכנע את עצמי שזה דבר טוב ושאני צריך לחזור לבית שלי ולשכוח מהכל. ''תגיד'' הוא שאל אותי בפתאומיות ''בא לך לצאת לחגוג את ההצלחה שלנו היום?''. החיוך הרחב שלי הבהיר לו מה התשובה.

השעון המעורר צלצל בחוזקה כמו בכל בוקר. פקחתי עין עצלה וזחלתי לכיוון המקלחת. בעוד המים זורמים על גופי נזכרתי בצער בתאריך של היום. היום האחרון שאורן כאן. מחר הוא כבר יהיה בחיפה ואני לא אראה אותו יותר. יצאנו כמעט כל לילה בשבועיים שהוא היה כאן. הרגש שלי אליו רק התחזק אבל לא קרה בינינו כלום. לא ידעתי אם הוא שם לב.

בהתחלה היו פעמים שהוא תפס אותי מתבונן בו בצורה מיוחדת אבל אני אמרתי לו שזה שום דבר. אחרי כמה ימים איתו המראה שלו איבד מהמשמעות שלו. האישיות שלו הקסימה אותי הרבה יותר וכבשה אותי לגמרי. הרגשתי כאילו שאיתו הייתי אדם אחר. אדם פחות לחוץ ויותר מאושר. כשיצאתי מהמקלחת החלטתי לספר לו על הרגשות שלי. התארגנתי במהירות וירדתי לחניה. עלון פרסומי בצבץ מתיבת הדואר שלי אבל לא היה לי זמן לקחת אותו. הגעתי למשרד תוך שעה אבל לא מצאתי את אורן. הבוס שלי אמר לי שהוא עושה סידורים אחרונים ושהוא יחזור רק בערב למשרד כדי לאסוף את הדברים שלו.

שאר היום היה נורא. כל מספר שניות הצצתי שוב בשעון או בדלת כדי לראות אם הוא חזר. ניצלתי את הזמן כדי לכתוב את הטקסט שאני עומד להגיד לו. אחרי מספר טיוטות זה היה מושלם ואני נרגעתי. אני מאמין שצריך להתכונן לפני כל דבר שעושים בחיים.

בשעה שש נכנסתי למשרד ומצאתי אותו אוסף את חפציו. ''אני צריך לדבר איתך'' אמרתי לו במהירות כאילו שאם אני אחשוב על זה עוד קצת אני אוותר. ''על מה?'' הוא שאל בהתעניינות ואני נאלמתי דום. לא ידעתי איך אני בדיוק אני אומר לו את זה. הנאום שעבדתי עליו כל היום ברח לי מהראש לגמרי.

''אני... אני נורא אתגעגע אליך'' אמרתי לו בסופו של דבר. ''גם אני'' הוא השיב בחיוך האלוהי שלו ''היה לי ממש כיף לעבוד איתך''. הבנתי שאני אצטרך לנסות שוב כדי שהוא יקלוט. ''אני אתגעגע אליך בצורה אחרת'' אמרתי בהיסוס ''בצורה של יותר מידיד''. הוא הפסיק לארוז בבת אחת והתקרב אלי. ''בצורה כזו?'' הוא שאל ונישק אותי.

רעד עבר בשפתיי ברגע שהוא נגע בי. זה היה השקט שלפני הסערה. רגע אחר-כך הרגשתי כאילו הר געש התפרץ בתוכי. הלשונות שלנו שיחקו אחת בשניה ואני התמכרתי לרגע. זה לא היה כמו שום דבר שהכרתי. עצמתי את עיניי ולא רציתי לעזוב אותו לעולם. הרגשתי כאילו כל העולם מסביבי נמוג ונעלם ורק אני ואורן נשארים. וברגע אחד הכל נגמר. האיזון התחיל לחזור אלי לאט ולבסוף הצלחתי לפקוח את עיני.

''אני גם מרגיש אליך משהו'' הוא אמר בשקט ''בצורה של יותר מידיד''. לא עיכלתי את מה שהוא אמר. עוד לא חזרתי לאדמה אחרי הנשיקה המושלמת שחוויתי. ''אני צריך להיפרד מהבוס בצורה רשמית'' הוא אמר ''אבל אני אחכה לך במלון שלי בלילה''. הוא יצא החוצה משאיר אותי המום.

ישבתי על הספה עם חוברת השאלות ועט. זה היה כתוב שם שחור על גבי לבן. אני והוא לא מתאימים בצורה רשמית לפי השאלון שלי. לא מילאתי את כל השאלות אבל לפי כל הנתונים אין לנו סיכוי. כמה נקודות ירדו בגלל העובדה שהוא דו מיני ואני הומו. עוד כמה נקודות ירדו על דברים קטנים ולא חשובים אבל הייתי מוכן לשכוח הכל אלמלא בעיית המרחק. הוא גר בחיפה ואני גר כאן במרכז. מעולם לא האמנתי בקשרים מרחוק. לא הבנתי מה מחזיק שני אנשים שגרים כל-כך רחוק - ביחד.

אין לי ספק שיש מספיק אנשים שמתאימים להם בסביבה הטבעית שלהם אז בשביל מה לחפש כל כך רחוק. מצד שני בימים האחרונים האמונות שלי די התערערו. אולי בכל זאת יש אדם אחד מיוחד שבשבילו כדאי לרוץ עד סוף העולם. השעון בישר לי שכמעט עשר בלילה. אורן כנראה מחכה לי כבר זמן רב. הפלאפון שלי צלצל ואני עניתי כמוצא שלל רב. רציתי הסחת דעת לכמה רגעים.

''היי'' שמעתי מעבר לקו ''זה אמיר''. לא ידעתי אם הופתעתי יותר מהעובדה שהוא התקשר או מהעובדה שלא חשבתי עליו אפילו פעם אחת בשבועיים האחרונים. ''היי'' אמרתי בחזרה. ''אני רוצה לדעת מה קורה בינינו'' הוא אמר בהפגנתיות. שתקתי. לא חשבתי על המצב ביני לבינו אפילו פעם אחת מאז שנפרדנו. ''אני לא כל-כך יודע'' אמרתי חלושות. ''אז כדאי שתחליט'' הוא אמר ''כי אני לא אחכה לך עד סוף החיים''. הבנתי שהוא צודק ושאני חייב לו תשובה.

''אני באמת לא מבין אותך'' הוא המשיך ''אתה הולך לזרוק את כל מה שיש בינינו בשביל איזה רגש חסר משמעות?''. שתקתי. באותו רגע נפל לי האסימון. השאלון שהסתכל עלי מהשולחן צעק בקול רם את מה שחשבתי. ''אתה הולך לזרוק התאמה של תשעים וששה אחוז בשביל קשר עם מישהו שאתה מכיר שבועיים וגר בקצה השני של המדינה?''.

משהו בתוכי נשבר כשהבנתי מה אני חייב לעשות. ''אני מצטער אמיר'' אמרתי ''אני מצטער על הכל ואני רוצה שתחזור לדירה''. עצמתי את עיני בכאב כאילו נתקעה בתוכי סכין חדה. ''אני אגיע עוד הערב'' הוא אמר בנימה ספק מנצחת ספק מזלזלת וסגר.

כשקמתי בבוקר אמיר כבר היה מחוץ לבית. כבר התרגלתי שהוא יוצא לעבודה מוקדם. משום מה זה כבר לא היה אכפת לי אם אני אראה אותו או לא. אחרי מקלחת קצרה ירדתי לאוטו. הפרסומת מאתמול חיכתה לי בתיבת הדואר. שמחתי שראיתי שזה היה שוב עלון של העמותה למען אנשים. הייתי זקוק לחיוך עכשיו. פתחתי אותו בחיוך ועיניי חשכו כשקראתי אותו. הפעם הסיסמא עליו היתה כל-כך מטופשת ומופרכת שזה אפילו לא שעשע אותי. ''תנו לאהבה צ'אנס''. קימטתי אותו במהירות וזרקתי לפח. יש לי את אמיר וזה מספיק.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...