>  >  > 

סיפורו של מלאך

אני עדיין זוכר את המראה של העלים הזהובים, נושרים מעץ האלון אשר בחצר ביתי. ברבות הימים עץ זה יסמל לי זיכרון אחרון לטום. רק להגיד את השם הזה, טום, מעביר בי גל של זיכרונות. מי היה מאמין שמלאך יכול לזכור. רק לצורך הבהרה, זה לא רק סיפור אהבה. יש בסיפור הזה גם דברים שעד היום אני מתבייש בהם, אבל ראשון ראשון, ואחרון אחרון.

כפי שאמרתי, זה היה בסתיו. אני בדיוק עברתי דירה לבית חדש גדול ורחוק מכל החברים והדברים שאני מכיר. חצר גדולה וחדר רחב, אההההה, ההורים שלי חשבו שזה פיצוי הולם על הניתוק המוחלט מכל מה שידעתי. הדבר היחידי שאהבתי בבית החדש זה עץ האלון הענק שהיה בחצר.

עדיין הייתי בודד בבית ספר. לא השתלבתי מכיוון שאני הייתי החדש הלא מתאים, ומכיוון שהייתי באמת שונה – נשי, שיער שטני, קול עדין, חטוב במקצת ורגיש - ניגנתי על פסנתר ולא על תופים.

בבית הייתי גם בודד, בגלל שאבא היה כל הזמן בעבודה החדשה שלו (הסיבה שעברנו) ואימא, אימא שלי אף פעם לא תקשרה איתי. בתור ילד יחיד הייתי אהבתו היחידה של אבא שלי. קודם עבודה, אחר כך אני ורק אז אימא שלי. היא תמיד חשבה שאני גנבתי את אבא, וחוץ מזה, אימא תמיד רצתה ילדה. זה לא היה סוד שאימא הייתה נורא מאוכזבת כשנולדתי, אז אימא תמיד ניסתה להפוך אותי ליותר נשי.

זאת, נראה לי, אחת מהסיבות העיקריות לעובדה שאני הומו (מנוסה בהחלט). לא שאני מצטער על זה עכשיו, כי אם לא הייתי הומו אז אולי העניינים עם טום היו הולכים אחרת. אז, מה יש לילד הומו בן עוד מעט 16 לעשות בבית ענק וריק? כלום. ולפני שאני בכלל מתחיל את הסיפור, אני רק רוצה להגיד שהסיפור הזה אמיתי.

הסיפור שלנו מתחיל ביום ההולדת שלי, יום הולדת 16 ליתר דיוק. זה היה אחרי הצהרים. אבא הודיע שהוא בישיבה, והוא לא יוכל להגיע הביתה לפני
תשע. אימא הייתה למעלה, נחה, ואני ישבתי למטה וקראתי. פתאום משאית ענקית חנתה ליד הבית השכן, שהיה ריק. הבנתי שמשפחה חדשה באה לגור שם.

ניסיתי להתעלם מהרעש הבלתי נסבל. לפתע, שמעתי קול בכי מהחצר שלנו. יצאתי החוצה, ואז ראיתי אותו, את טום. הוא ישב ליד העץ כשהעלים הזהובים נושרים ונשזרים בשערו הזהוב והארוך. אני, באותו רגע, התחלתי להאמין באהבה ממבט ראשון, וידעתי שהוא מרגיש כמוני. הוא היה כזה יפה, יושב לו מתחת לעץ ובוכה עם השיער הבלונדיני שלו. הוא נראה כמו נסיך מסיפורי האגדות של טולקין.

ניגשתי אליו, הרמתי לו את הראש, הוצאתי ממחטה, וניגבתי לו את הדמעות. הובלתי אותו אל תוך הבית, הושבתי אותו ליד השולחן במטבח, הצתתי לו סיגריית פרלמנט ותקעתי לו אותה בפה, מזגתי לו קולה, וכל זה בלא מילה. לא היינו צרכים מילים. בכל הזמן שהיינו ביחד לא השתמשנו כמעט במילים, חוץ מהשיחות הארוכות שלנו לפני הזריחה, כשעוד לא אור אבל אין כבר חושך. ביום-יום, כלום, רק מבט, תנועה, והיינו מבינים מה כל אחד רצה.

שאלתי אותו מה קרה, והוא הסביר לי שההורים שלו עברו לבית החדש בלי שהוא הסכים, ושהמעבר נורא קשה לו. בעצם, הוא לא היה צריך להסביר כלום. ברגע שראינו אחד את השני כמו חוט נקשר ביני לבינו, חוט שהעביר כל מה שחשנו וחשבנו. כך התחלנו ליהנות ביחד. עוד לא אמרתי לו שאני הומו, שאני נמשך אליו בצורה שגובלת בטרוף. לא יכולתי, זה היה צריך לבוא ממנו.

היינו הולכים לבית ספר יד ביד, מדברים על כל דבר שבעולם. ילדים בבית ספר היו מתלחשים וקוראים לנו מתרוממים, אבל לנו זה לא היה איכפת. התחלנו לקרוא לשאר העולם 'האחרים', אלה שלא היה לנו מושג מה קורה איתם כי פשוט לא היה לנו איכפת. לא היינו צריכים אף אחד אחר חוץ מאחד את השני.

יום אחד הלכנו בקניון, וראינו את זה - שני מעילים שחורים ארוכים. ידענו שזה חייב להיות שלנו. מאז, זאת היתה התלבושת שלנו. בחלוף הזמן כולם בבית ספר קראו לנו הצווארון השחור, או הורד השחור. ורד שחור סגור זה מה ששמנו לילדים על השולחן, כשרצינו לסגור איתם חשבון.

לילה אחד, בקיץ, על הגג של טום. ההורים שלו ושלי הלכו לבלות, ואני וטום ערכנו את אחת מהשיחות המיוחדות שלנו. אז אמרתי, ''טום אתה יודע שאני הומו ואני יודע שאתה הומו, אז למה לעזאזל אנחנו לא עושים כלום בעניין הזה?''. טום אמר ''בסדר, אז בוא נעשה'', וכך התחילה תקופה חדשה של סקס סוער בכל זמן שהתאפשר לנו, ותאמינו לי, זה רק עשה לנו טוב.

אז מצאנו את האגודה הנאצית. כן, הייתה אגודה נאצית, ואנחנו הצטרפנו אליה. עד היום אני מתבייש בזה, אבל זאת הייתה תקופה נהדרת. אני וטום, שהתחלנו בתור טירונים, התקדמנו במסדר הדרגות, עד ששלטנו על האגודה והפכנו אותה לצבא קטן וממושמע, אשר היה כפוף לנו. היינו צועדים ברחובות, ואף אחד לא היה מעז אפילו לדבר אלינו.

באותה תקופה היינו קונים חמישה זרים של ורדים שחורים וסגורים. כולם פחדו מאיתנו. שינינו את הדגל המסורתי של הנאצים, צלב קרס - מתחת חד קרן, ולא נשר. אבל זה לא נמשך זמן רב, כי בסוף הבנו שאנחנו לא יכולים להתכחש ליהדות, אז פירקנו את הרייך והמשכנו בחיינו.

אבל, כמובן, משהו היה חייב לקטוע את הפסטורליות הזאת. לאט לאט שמתי לב שטום מתחיל להתרחק ממני. כל פעם לזמן ממושך יותר, עד לשעות שלמות. החוט הפנימי שקישר בינינו משך ומשך, אבל אני סירבתי לראות, לשמוע או להבין.

יום אחד, טום נעלם לי בבית הספר, ופתאום הרגשתי כאב איום בחזי, כשחוט הרגשות נשלף החוצה באכזריות אלימה. מיד ידעתי שמשהו רע קרה לטום. יצאתי החוצה מהשיעור לחצר בית הספר. חיפשתי את טום בכל המקומות האהובים אלינו, עד שהגעתי לאולם ההתעמלות. הוא לא היה שם.

עמדתי לצאת משם, עד ששמעתי רחש מהחדר ציוד (לטום היה מפתח לחדר הזה, והיינו נפגשים שם לסקס מזדמן). פתחתי את הדלת, וראיתי את טום וילד אחד מכיתה י'ב שוכבים ביחד על מזרון, עושים אתם יודעים מה... אני ברחתי משם כמו פחדן, במקום להתמודד. ברחתי ורצתי בכל העיר עד הערב, ואז חזרתי הביתה והתמוטטתי ליד העץ.

ישבתי שם שעתיים ובכיתי כמו שבחיים שלי לא בכיתי. אז טום בא, ודיברנו. הוא אמר לי שזה היה סטוץ חד פעמי, ושאני יודע שהוא אוהב רק אותי. הרגשתי שהחוט מתחדש. שוב הרגשתי שלם.

אז הגיע הסתיו. עוד פעם עלי שלכת זהובים נושרים מהעץ על השער הזהוב של טום והשער השטני שלי. טום חלה. הלכנו לעשות בדיקת דם שנינו, ואז, אחרי יום וחצי, נקראנו אנחנו וההורים שלנו למרפאה. הם לקחו אותנו לחדר צדדי. מסתבר שלבחור מי'ב היה איידס, ומאחר ואני וטום נורא אהבנו סקס, ככה שנינו חלינו.

אני אחסוך מכם את התיאורים של המחלה, את הטיפולים. אני רק יגיד שבסופו של דבר מצבו של טום הורע מאוד, והוא התאשפז בבית החולים. יומיים אחר כך אני התאשפזתי גם, ואז, אחר צהריים אחד, בדיוק באותו תאריך שבו אני וטום נפגשנו, החלון היה פתוח ועלה שלכת של עץ אלון התעופף לחדר שלנו בבית החולים ונחת על חיקי. הזזתי את הצינורית של האינפוזיה, הרמתי אותו, ואמרתי לטום ''טום, תיראה''. אז טום אמר לי, ''אני בטוח שזה אותו עלה שנשר לי בשיער לפניי שנתיים'', והוא מת.

כעבור חמש שעות זכיתי באחד מהביקורים הנדירים של אימא שלי. היא פתחה את החלון, ועוד עלה שלכת עף פנימה ונחת עליי. אז ידעתי שאני הולך למות. התרחקתי בתוך מערה של אור, וראיתי את אימא שלי כאילו ממרחק רב, מחבקת אותי ובוכה, ואני מנסה להגיד לה, 'אימא זה בסדר, אני בסדר עכשיו, הוא צריך אותי יותר מכל אחד, זה בסדר, אימא, אני אוהב אותך'. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה מזה שבע שנים שאמרתי לאימא שלי שאני אוהב אותה.

זהו, זה הסיפור על טום. ההורים שלו מתו כעבור חודש בלבד בתאונת דרכים. אף אחד לא יודע שהוא היה קיים אפילו, הוא שמור עכשיו רק בזיכרוני, ובמה מואיל זיכרון של מלאך? כן, אני מלאך עכשיו, ואני לא יודע איפה טום. הוא לא בגן עדן והוא לא בגיהנום. המלאך גבריאל אמר שהוא במקום כלשהוא בין גן עדן וגיהנום, במקום בו נמצאות נשמות שנתקעו, כי הם היססו לבוא אל השמים.

הם כרתו את עץ האלון. לא עוד עלי שלכת באחר צהריים סתווי. האגדה לבית הצווארון השחור נגמרה, למרות שאני פוגש את טום בחלומות שלי, אבל באביב, בשדה שלם של שושנים אדומות, שם אנחנו רצים אחד אל השני, מתחבקים ומתנשקים, ואז אני מתעורר ועף לטיסת בוקר.

לגלות לכם את האמת? אני לא חושב שמתי מהמחלה, אלא מהרצון להיות עם טום, לא לתת לו להיות לבד.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...