>  >  > 

כל זמן שאתה איתי

ישבתי בחדר המתנה ובהיתי בכרזה שהיתה תלויה מולי. צילום זוועתי של מכונית הרוסה ומתחתיו הכיתוב ''אם שותים לא נוהגים''. רציתי לקרוע את הפוסטר המחריד מהקיר ולזרוק אותו מהחלון, אבל גופי היה מרותק לספסל. במוחי ראיתי את ארז יושב בתוך המכונית בתמונה. פניו המדממות היו שמוטות על ההגה ועיניו היו פקוחות לחלוטין במבט אחרון של תדהמה וכאב.

מולי ישבו זוג הורים שילדתם הקטנה הייתה בניתוח ובצד הרחוק של החדר שכב קשיש בודד על הספה ובהה בתקרה. הדוקטור יצא מחדר הניתוח במבט קפוא וכולנו נדרכנו בבת אחת. המתח עבר בין כולנו ולרגע אחד חלקנו כאב משותף. אוירה של שעשועון טלוויזיוני מצמרר שבו אחד מאתנו עומד לקבל את הבשורה המרה. הדוקטור הסתכל על האישה ובעלה והניד קלות את ראשו. האשה נפלה על הרצפה בבכי תמרורים ובעלה ניסה לתמוך בה.

ניסיתי להדחיק את הרגשת ההקלה שתקפה אותי ללא הצלחה. ידעתי שאני צריך להרגיש רע בשבילם אבל לא הצלחתי. הבנתי שניצלתי בסיבוב הזה אבל ידעתי שהדוקטור יכול לחזור בכל רגע לסיבוב נוסף. האחות יצאה מהחדר ונתנה מבט מהיר של סימפטיה באישה שסירבה להירגע. מעניין אם אחרי שנים של עבודה בבית החולים היא כבר מקבלת את הטרגדיות האלה כשיגרה.

ההורים של ארז נכנסו לחדר. אמו הגישה לי את הקפה כשהיא בוחנת במבט מהיר את המתרחש בחדר.
''יש חדש?'' שאלה בתקווה ואני הנדתי את ראשי בשלילה.
''התקשרתי לאחיו והוא כבר בדרך לכאן'', היא אמרה, ''השכנה תשמור על עדי הקטנה עד שהוא ירצה לחזור הביתה''.

המילים שלה עברו ליד אוזני. בדמיוני ראיתי את הדוקטור יוצא ומבשר לנו על מותו של ארז. היא בטח לא תיפול על הרצפה. היא לא אישה רגשנית במיוחד. היא בודאי תחבק את בעלה ותזיל דמעה מעבר לכתפו שאף אחד לא יראה. אין לי ספק שהצער שלה יהיה כמו האישה על הרצפה אבל האופי המאופק שלה לא ייתן לה להוציא אותו החוצה. אני חשבתי שהתנהגות כזו די הרסנית. לדעתי צער הוא כמו גז רעיל. אם לא משחררים אותו החוצה הוא יכול לחנוק אותנו מבפנים.

לגמתי קלות מהקפה, טעמו המר גרם לי להניח אותו בצד בגועל. אביו הסתכל אלי במבט שואל ואני חייכתי קלות. ''התרגלתי לקפה מתוק'', הסברתי, ''כמו שארז היה מכין לי''. רגע של שקט חלף לפני שהבנתי שדיברתי עליו בלשון עבר. ''כמו שארז מכין לי'' תיקנתי את עצמי מיד, אבל הנזק נעשה. התמלאתי בתערובת של שנאה עצמית וכעס. אסור היה לי לחשוב ככה. ארז יהיה בסדר. הוא חייב להיות.

השעה הייתה שתים עשרה ושלוש עשרה דקות. אני רשמית בין עשרים וחמש עכשיו. הייתי אמור עכשיו לחגוג עם ארז ובמקום זה אני כאן. נענעתי את ראשי בחוזקה. אסור לי לחשוב על עצמי ברגעים כאלה. אח שלו נכנס לחדר ואני הסתכלתי עליו. מעולם לא ראיתי כמה הוא דומה לארז. אותם עיניים חומות מקסימות ואותו מבנה גוף סקסי. אמו קמה וחיבקה אותו. הוא התיישב לידם, מתעלם לגמרי מקיומי. הוא מעולם לא השלים עם הנטיות של אחיו. הוא תמיד חשב שזה איזה שיגעון זמני שיעבור לו. הוא שנא אותי במיוחד כאילו שאם אני לא הייתי קיים אז אחיו לא היה הומו.

הפלאפון של האב צלצל והוא ענה. על הקו הייתה איזה דודה רחוקה ששאלה בקול רם מה קרה לארז. אביה החל להסביר ואני הקשבתי שוב בלית ברירה.
''הוא חזר אתמול בשלוש בלילה מבאר שבע בשיא הסערה ולא האט במשולש. רכב שהגיע מהכביש במהירות פגע בו והעיף אותו מהדרך'', הוא אמר לה בקול שלא הסגיר דבר ממה שהרגיש. היא שאלה אותו משהו בקול נמוך והוא שתק לכמה רגעים.
''יש בחורה אחת הרוגה, אימא לילדה בת שלוש, ועוד כמה פצועים'', הוא אמר, כאילו ניסה להתחמק מלספר שוב את מצב בנו.
''ומה עם ארז?'' היא שאלה בקול רם ופניו נפלו.
''הוא מחוסר הכרה במצב קשה'' , הוא ענה, ''יש חשש לחייו אבל אנחנו מקווים לטוב''.

הם המשיכו לדבר אבל אני לא הקשבתי. לא הייתי מסוגל. למה זה היה מגיע לו. הוא תמיד כל כך זהיר בכל דבר. הוא מעולם לא עשה משהו שיסכן את חייו או את חיי הקרובים אליו. הוא תמיד נהג עשרה קמ''ש פחות ממה שצריך כדי שלא יקרה מצב שבטעות הוא יעבור את המהירות המותרת. אני זוכר שרק לפני שבוע אמרתי לו שהוא לא צריך ללבוש קונדום בכל פעם שאני מתנפל עליו אלא רק כשיש בהם צורך. הוא חייך אלי ואמר שהוא יודע מתי חייבים להשתמש אבל הוא רגיל תמיד. החנקתי חיוך כשנזכרתי שאמרתי בסוף שעם כל הקונדומים שהוא מבזבז יכולנו לשלם משכנתא.

הדוקטור יצא שוב והפעם פנה אלינו. ''ארז איבד המון דם'', הוא אמר, ''וסוג הדם שלו נדיר מאוד''. אחיו קם על רגליו והחל להסתובב בחדר. ''לי יש את סוג הדם שלו'', אמרתי בלחש. ''תמיד צחקנו שאנחנו מאוהבים כל כך בגלל שיש לנו את אותו סוג דם נדיר''. אמו נאנחה בהקלה והדוקטור סימן לי לבוא אחריו. הלכתי אחר הדוקטור והרגשתי את מבטו של אחיו צולב את גבי. ידעתי שהוא נגעל מהמחשבה שדם של הומו מלוכלך עומד להיכנס לאחיו. ''קחו כמה שאתם צריכים'' אמרתי לו ''אני אהיה בסדר''.

עצמתי את עיני והרגשתי את המחט חודרת בבשרי. כל פעם ששאלו אותי אם אני מרגיש מסוחרר או חלש שיקרתי ואמרתי שאני בסדר. אני לא יודע כמה מנות הם לקחו ממני לפני שהתעלפתי. לפתע ראיתי את ארז. שנינו היינו על ענן ואני ישבתי על כסא. הוא חייך אלי והחל להרים את הכיסא. ''אחת, שתיים, שלוש'' הוא התחיל לספור ואני חייכתי. ''עשרים וארבע, עשרים וחמש ועוד אחד לשנה הבאה''. ירדתי מהכסא ונישקתי אותו.

''ידעתי שתתעורר ליום הולדת שלי'' אמרתי לו והצמדתי את גופו לגופי.
''תמיד הבטחתי לך את העננים'', הוא ענה, ''והנה אנחנו כאן יחד על ענן ושום דבר לא יכול לנצח אותנו''. דמעה ראשונה התגלגלה על לחיי והוא ניגב אותה ברכות.
''אולי זה גדול אפילו על האהבה שלנו'', לחשתי בשקט, ''אולי המוות מסוגל להפריד בינינו''. ארז לא ענה לי. הוא היה שקוע בנקודה רחוקה באופק. הרגשתי כל כך רחוק ממנו.
''אני חושב שכדאי שתלך עכשיו'', הוא לחש לי בעצבות.
''אני נשאר כאן'' השבתי בהחלטיות. הוא נראה מופתע מתשובתי.
''עד מתי?'' הוא שאל ואני השפלתי את עיני.
''כל זמן שאתה איתי''.

כל כך רציתי שיחזיק אותי עכשיו והוא ראה את זה מיד. הוא חיבק אותי בחוזקה ואני נפלתי על כתפו. עצמתי את עיני והתמכרתי לרגע הקסום שחלקנו. כשפקחתי אותן שוב הייתי במיטה קטנה בבית החולים ולידי מגש אוכל. ''תאכל את זה'', אמרה לי האחות ואני צייתי. ''אני יכול לחזור לחדר המתנה?'', שאלתי, ''זה ממש חשוב לי להיות שם''. היא חככה בדעתה מספר שניות ולבסוף הנהנה. ''אבל תשב ותנוח שם ותאכל הרבה'', אמרה בזמן שקמתי מהמיטה.

''יש חדש?'' שאלתי, למרות שעיניה של אמו הסגירו הכל. לא ידעתי כמה זמן הייתי מעולף. הסתכלתי על שעוני אבל אז נזכרתי שאני לא יודע מתי הלכתי לתרום דם. איבדתי תחושת זמן מהרגע שהודיעו לי שארז נפצע. כשהוא לא חזר ידעתי שמשהו קרה אבל לא ניחשתי שזה תאונת דרכים. תאונות אמורות להיות חלק מהכותרת בעיתון ולא משהו שקורה לך.

נזכרתי ביום שהכרנו. הוא הגיע אלינו למשרד ואני מיד ידעתי שהוא הומו. משהו בו היה כל כך עדין ויפה. לקחתי אותו כמין פרויקט מחויבות אישית ולאט לאט שחררתי אותו מכל הפחדים שלו. מעולם לא חשבתי שגם הוא ישחרר אותי מהפחדים שלי בקשר למערכות יחסים. נזכרתי בלילה שהוא סיפר לי שהוא אוהב אותי. הייתי בטוח שהוא השתגע בהתחלה, אבל אחרי שבוע כבר הבנתי שאני מרגיש אותו דבר. ידעתי שאני חייב לוותר על כל הסטוצים שהיו לי עד עכשיו וללכת אחרי הלב שלי. חייכתי. אנחנו בסך הכל שלושה חודשים יחד. זה לא יכול להיגמר ככה.

הדוקטור יצא מהחדר והתקרב אלינו. היה ברור שהוא רוצה להודיע לנו משהו. רציתי לעצור אותו. רציתי לעצור את הזמן. לא היה איכפת לי לבלות את שארית חיי ברגע שלפני ההודעה. העיקר שארז יהיה איתי. הוא פתח את פיו והחל לדבר. ''הבן שלכם עבר ניתוח מסובך'', הוא אמר בלחש, ''הטחול שלו היה קרוע לגמרי והיינו צריכים להוציא אותו וריאה אחת שלו גם נפגעה בתאונה. השעות הקרובות יהיו קריטיות בשבילו''. התגובה הראשונה שלי הייתה שמחה. הוא לפחות עדיין בחיים. אחרי שעיכלתי את הבשורה ניסיתי להבין מה הדוקטור חושב באמת. האם זה אומר שיש לו סיכוי טוב או שאנו זקוקים לנס. לא בטוח שרציתי לדעת את התשובה.

השעות חלפו במהירות והבוקר הגיע. הדוקטור יצא שוב ואמר לנו שהדברים האלה לוקחים זמן והוריו החליטו שהם חייבים לחזור הביתה כדי להחליף בגדים ולהתרענן. הם נמצאים כאן כבר שלושה ימים רצוף. אחיו נפרד מהם וחזר למקומו בלי להסתכל אלי. הם חיבקו גם אותי ויצאו במהירות. אחיו זז במקומו באי נוחות ואז אמר לחלל האוויר שהוא הולך לקנות משהו לאכול. לא היה לי ספק שזה היה בגללי.

נשארתי לבד שוב. קמתי ממקומי והסתובבתי בחדר. הסתכלתי על החלון וראיתי את בבואתי. השיער שלי היה סתור ועיני היו עייפות. ארז מעולם לא ראה אותי כך. החלטתי להתרענן מעט בשירותים ופניתי לכיוון היציאה כשהדוקטור יצא החוצה. ''מר ויצמן'', הוא קרא לי, ''אני צריך לדבר אתך ביחידות''. נעצרתי במקומי בתדהמה. לא עכשיו. לא כשאני לבד. לא כך. שזה לא יגמר כך. רציתי לצעוק לשמיים. רציתי את ארז. הרגשתי את המועקה בגרון. ''מר ויצמן'', הוא קרא לי שוב. שיעזוב אותי. אני לא רוצה לבוא איתו. אני לא רוצה לשמוע את מה שיש לו להגיד.

הסתובבתי והתחלתי ללכת אחריו באיטיות. הרגלים שלי לא שמעו לי. נכנסתי לחדר הקטן והדמעות השתלטו עלי. ''אני מפחד שיש לי בשורות רעות'', הוא אמר, ''כדאי שתשב''. תברח. תברח מכאן. רוץ ואל תפסיק. אל תיתן לו להגיד את זה. אתה לא חייב להקשיב לו. גופי בגד בי שוב והתיישב. עצמתי את עיני וחיכיתי למכה שתבוא. ''קודם כל אני רוצה להרגיע אותך'', הוא אמר, ''ארז יהיה בסדר גמור וחוץ מצלקת לאורך הבטן הוא יתפקד באופן מלא. אפשר להגיד שהוא נס רפואי''. הסתכלתי עליו במבט שואל. מוחי עיכל את מה שהוא אמר ועצמתי את עיני בהקלה. שחררתי אנחת רווחה שקיוויתי לשחרר מאז שלשום. הוא בסדר. הוא יהיה בסדר. הוא יחלים לגמרי. קיבלתי את ארז שלי.

''מתי אני רואה אותו?'' שאלתי במהירות והדוקטור הרצין. ''מיד כשנגמור כאן'', הוא ענה, ''אבל אני חושש שיש לי גם חדשות רעות''. בבת אחת חזרתי לאדמה בנחיתה. הוא אמר שיש חדשות רעות ואם זה לא קשור לארז אז...

''אתה יודע שלפני שאנחנו משתמשים בדם שנתרם אנחנו בודקים אותו'', הוא אמר, ''זה נוהל של בית החולים''. הוא שתק לכמה שניות ואני לא הצלחתי לעקוב אחר קו המחשבה שלו. ''זה בקשר אליך'', הוא הפטיר לבסוף, ''אתה נשא איידס''. עיני נפערו לרווחה. ''מה?'' שאלתי בגמגום והוא הנהן והרכין את פניו. ''חשוב להבהיר כמובן שזה כיום כבר לא סוף העולם ויש אנשים שחיים עם זה בצורה כמעט רגילה''. קמתי במהירות מהכיסא. סירבתי להקשיב לו. זו הרי טעות. אני לא יכול להיות נשא. זה לא הגיוני. זה פשוט לא יכול לקרות. הוא המשיך להסביר בשקט על ההתקדמות בחקר המחלה אבל אני רציתי להשתיק אותו. זה לא קשור אלי. שיפסיק להגיד את זה.

יצאתי מהחדר במהירות מתעלם מקריאותיו של הדוקטור. אמו של ארז ראתה אותי יוצא וחיבקה אותי בחוזקה שלא כהרגלה. ''הוא בסדר'', היא אמרה, ''הילד שלי בסדר''. לא הקשבתי לה. לא הבנתי מה היא רוצה ממני. הייתי בהלם מוחלט. בלי לשים לב נגררתי לחדרו של ארז. הוא שכב שם פצוע כולו אבל אני לא יכולתי להתרכז. הייתי כמו מת-חי. שמעתי את קולו של הדוקטור שוב ושוב. ''אתה נשא איידס''.

אמו דחפה אותי אליו והוא חייך אלי. חיבקתי אותו בעדינות ונישקתי לו קלות. לא ידעתי מה להגיד לו. איך להגיד לו. מתי להגיד לו. השתחררתי מאחיזתו והסתכלתי בעיניו החומות העמוקות. הנס הרפואי ששוכב מולי. אהבת חיי. האיש שהייתי מקריב את חיי למענו. האיש שתמיד ידע איך להרגיע אותי. הכל עומד להסתיים עכשיו. כל כך רציתי שנהיה לבד עכשיו והוא ראה את זה מיד. הוא ביקש מכולם לצאת ונשארנו לבד.

''מה קרה?'', הוא שאל ואני בהיתי בו בשקט. ''אני מכיר אותך יותר מידי טוב'', הוא אמר לבסוף, ''ואני יודע שקרה משהו בזמן שהייתי מחוסר הכרה''. הרגשתי את המחנק בגרון משתלט עלי. ''ארז'', אמרתי בקול סדוק, ''אל תכריח אותי לספר עכשיו''. ארז אחז בידי ומשך אותי אליו. נפלתי עליו והרגשתי איך כל החומות נופלות יחד איתי. הוא ליטף את שערי והרגיע אותי. עצמתי את עיני בחוזקה ולחשתי בקול סדוק ''ארז, יש לי איידס''.

רגע של שקט. רגע מקולל של שקט. רגע שנמשך נצח בשבילי. הוא המשיך ללטף את שערי, כאילו מתוך הרגל. דמעה ראשונה התגלגלה על לחיי. כל כך רציתי לשמוע את קולו. להרגיש שהוא עוד שם ולא מישהו אחר, מישהו מלא שנאה. ''אני עוד פה'', הוא לחש לבסוף כאילו קורא את מחשבותי, ''ואני נשאר פה אתך''. התחלתי לבכות בקול. הדמעות זלגו מעיניי כאילו סכר מדומה נפתח בתוך עיני. ''עד מתי?'', שאלתי בקול חנוק. הסתכלתי עליו והוא החזיר לי מבט אוהב. ידעתי את התשובה לשאלתי. ''כל זמן שאתה איתי''.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...