>  >  > 

היום שבו אמרתי לך

''למה אתה תמיד כל-כך מדוכא?'', שאלת אותי לפני שיצאנו.
''אתה לא תבין, זה יותר מדי מסובך. וחוץ מזה, אני לא תמיד מדוכא, רק לפעמים''.
מה שהוא לא ידע זה ש''רק לפעמים'' פירושו רק כשאני לידו או כשאני חושב עליו.
''זה לא נכון. תמיד כשאנחנו ביחד אתה שקט כזה, בקושי מדבר. אני חבר שלך, אתה
יכול לספר לי מה קורה איתך.''
''איתן, עזוב, זה באמת סיפור ארוך ואין לי כוח להיכנס אליו.''
''טוב, אבל שתדע לך שאם תרצה לדבר על זה, אני פה בשבילך.''
''תודה, אני מעריך את זה. עכשיו הולכים לראות את הסרט או לא?''

אני לא מבין איך אתה יכול להיות כל-כך אטום. איך אתה לא מבין שאני מדוכא רק בגללך? אתה החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם אבל איך אתה לא מבין שאני רוצה הרבה יותר מזה? אנחנו מכירים מכיתה א', עברנו את כל המסלול של היסודי, התיכון והצבא ביחד, דבוקים אחד לתחת של השני, ומסתבר שאתה עדיין לא מכיר אותי טוב כמו שאתה חושב.

אנחנו יושבים בבית הקולנוע אבל אני לא מרוכז בסרט. אני מסתכל עליך. על הפנים היפות, השיער המדהים, החיוך הכובש שלך ושוב מתחיל לכאוב לי. למה זה חייב להיות כל-כך קשה? אני משתוקק לעשות את הצעד הראשון אבל אין לי אומץ. אני לא יכול. מה יהיה אם תיגעל? או שתפסיק לדבר איתי? אני לא יכול לאבד אותך לגמרי. אבל אני גם לא יכול לחיות ככה... המחשבות לא מפסיקות לרדוף אותי.

יצאנו מהסרט ואמרת שאהבת אותו מאוד, אני עניתי ב''כן'' חלוש שכזה ונדמה לי שהפעם באמת התעצבנת.
''ראית את הסרט בכלל? או ששוב שקעת במחשבות הדכאוניות שלך?''
''ראיתי ואהבתי'', עניתי בקול לא משכנע בכלל.
''אתה יודע מה? אנחנו לא זזים מפה עד שאתה לא מספר לי מה אוכל אותך, נמאס לי לראות אותך ככה.''
''אני לא יכול לספר לך.''
''אתה יכול לספר לי הכול, באמת שלא אכפת לי'', אמרת וחייכת את החיוך המדהים שלך.
''אני מאוהב'', אמרתי סוף סוף.
''נו, זה דבר טוב, לא? אז למה אתה מדוכא?'', שאלת.
''כי אני לא בטוח שזה הדדי וזה לא כל-כך פשוט'', עניתי.
''תראה, אהבה אף פעם אינה דבר פשוט אבל אתה חייב לפעול לפי הלב שלך, אם לא אתה סתם תצטער על זה בעוד כמה שנים.''
''אתה צודק'', אמרתי וחשבתי לעצמי כמה חבל שזה לא כל-כך פשוט.

נפרדנו לשלום בשעה מאוחרת וכשחזרתי הביתה הפעלתי את תוכנת הצ'אט. התוכנה עדיין לא הספיקה לעלות במלואה ומיד כיביתי אותה. לקחתי את הפלאפון שלי וחייגתי את המספר שלך כאילו שזה מה שתכננתי לעשות מהרגע שנפרדנו לדרכנו.

''אני מצטער שאני מפריע לך בשעה כזאת אבל אני חייב לשאול אותך משהו.''
''תשאל, אמרתי לך שאני פה לצידך.''
''זוכר שאמרת לי לבדוק אם זה הדדי?''
''כן.''
''אז... זה הדדי?''

לקח לך חצי דקה, שנראתה כנצח, של שתיקה, כדי להבין למה התכוונתי עד שניתקת את השיחה.

עברו כבר שבועיים ולא שמעתי ממך.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...