>  >  > 

ארץ לאיבוד

בארץ לאיבוד, פתחה חברתו הטובה, שם תמצא את כל מה שאיבדת במשך החיים. אם תגיע לארץ לאיבוד, כל מה שחבוי במוח שלך יצוץ שוב. ספרים, בגדים, גרביים ותחתונים שתמיד מאבדים בכביסה, שטרות של כסף. אבל בעיקר מטבעות שאובדים בכיסים ובתיקים, מחברות מבית הספר, צעצועים שהיו לך כשהיית ילד, מראות שנחקקו בזיכרונך. 

גם מאהבים? הוא שאל באימה. היא הביטה עליו בחיוך. לא סתם הוא העלה את השאלה, היא ידעה זאת. ליבו היה מלא אהבה, אבל איך שהוא תמיד מצא את עצמו ממצה את אהבתו עד תום בלילה אחד, אם לא פחות מזה, עם גברים זרים שלא הכיר וגם לא ממש אהב. ואז, בכל כוח ההדחקה שהיה קיים במוחו, היה משכיח מעצמו את זיכרון אותם גברים שלא אהב. הוא לא זכר איך הם נראו, מה היה שמם, איך נשמע קולם. הדברים היחידים שהיה זוכר, ולא היה מסוגל לשכוח, היו נסיבות הפגישות איתם. היה זוכר איפה ומתי הכירו, מה אמרו זה לזה, מה עשו אחד עם השני. 

זיכרונו כלפי אותם גברים, שכבר יכל למנות בעשרות רבות, היה יותר כמו יומן רשומות מדעי מאשר זיכרון באמת. אבל את יומן הרשומות לא יכל למחוק, גם אם מאד רצה. כשחברתו סיפרה לו על ארץ לאיבוד חשב על איבוד אותם אנשים שבאמת אהב, אבל פחד שאם קיים מקום כזה באמת, הוא עלול להיתקל בכל אותם מאהבים שניסה לשכוח, כי גם אותם איבד, הרי. 

אל תדאג, היא אמרה ופניה שלווים ומוארים. ארץ לאיבוד היא מקום טוב. אבל לא תוכל להגיע לשם עד שלא תאבד הכל. גם את התקוות וגם את הפחדים. רק אז ייפתחו שערי ארץ לאיבוד אליך ותוכל להיכנס אליהם, ללא ציפייה וללא אימה, בשלווה גמורה. לרגע אחד הם הסתכלו אחד על השני בשקט וברצינות . בבת אחת הוא התחיל לצחוק. צחוק גדול, צחוק ללא מעצורים. היא הסתכלה עליו בתימהון, ואז התחילה לצחוק גם היא. 

הוא לא היה מאלו שמוותרים בקלות על שאיפותיהם. הוא ידע תמיד שהעולם מחכה לו, שעתיד גדול בפתח, עתיד שבו כולם יכירו אותו, יאהבו אותו, יעריצו אותו. הוא היה גבר נאה מאד. גוון עורו היה חיוור תמיד, והבליט את שפתיו האדומות מאד ועיניו הכחולות מאד, המעוטרות בריסים ארוכים ושחורים מאד. גופו היה דק ושרירי, כמו סייח צעיר, כמו מחליק על הקרח. כך גם תמיד הרגיש, כמו מחליק על קרח, מנתב את דרכו ממשטח אחד למשטח אחר במהירות, בגמישות, כמו היה מרחף מעל הכל. 

בכל מקום שבו היה נמצא, מייד היה מוקף בחום ובהערצה, בעיקר של נשים, שנפעמו מיופיו ומגבריותו הפורצת, והוקסמו מעדינותו ואדיבותו. למרות שלא הסתיר את אהבתו לגברים, המשיכו נשים להעריצו תמיד, אפילו יותר, כמו שמעריצים יצירת אומנות שאין לגעת בה מקרוב לעולם. 

אך לא רק נשים אהבו אותו. מוריו באקדמיה התייחסו אליו כעילוי, סטודנטים אחרים היו מגיעים אליו תמיד לשם ייעוץ ועזרה, וכך גם היה בכל עבודה שבה עבד. את גאוותו תמיד הסתיר מכולם, חוץ מחברתו הטובה, שמולה היה חושף את כל שאיפותיו, את כל נבכי האהבה העצמית שלו, כמו גם את נבכי שנאתו העצמית, ובדידותו הגדולה. 

בתוך תוכו לא האמין בעצמו, כשחפר עמוק פנימה והסתכל. מספיק היה מבט אחד מזלזל של אדם ברחוב, הערה עוקצנית של מורה, ומייד היה מתקפל ונחבא. הוא ידע שאהבתו העצמית, הגדולה מדי לעיתים, ניזונה מהסובבים אותו, וכמו שיכל להיזון ממנה, כך גם יכל לרעוב. גאוותו, לדידו, הייתה ריקה ותפלה. היא הייתה בית הבנוי מתקרתו כלפי מטה. ברגע שקיר היה נופל, כך היה נופל הבית כולו. 

שני דברים היו מבחינתו יסודות ללא עוררין. האחד היה רצונו לאהבה גדולה עם נסיך חלומות על סוס לבן. על הסוס היה מוכן לוותר, אבל לא על הנסיך. כשהיה שוכב לישון, במשך שעה ארוכה היה שוכב ער על גבו ומדמיין את אותו נסיך. אותו גבר שבגברים שיאהב אותו תמיד, אותו גבר שמגע ידו יגרום ללבו שלו לרעוד תמיד, וגופו יהיה לו מקור חום שלא ניתן לעולם להתנתק ממנו. היה מדמיין שיחות ארוכות עם אותו נסיך, שיחות ללא קץ, שבו המילים של שניהם תואמות זו את זו, המחשבות דומות, הדימויים שווים כמעט, כמו שהיה לו ולחברתו הטובה. 

היא הייתה היסוד השני הבלתי מעורער מבחינתו. הוא אהב אותה כמעט ללא גבול, וכך גם היא אותו. כשהיה איתה כמעט ולא הרגיש את בדידותו. היה טובע בתוך שיחותיהם, כמו שוחה בתוך מוחו שלו. יחד הם היו כותבים, יחד שרים, יחד צוחקים, יחד בוחרים מאהבים לו ולה, לעיתים אפילו אותם מאהבים. כמו צמחו שניהם מגרעין אחד, הוא הגרסה הגברית והיא הגרסה הנשית. 

בעתיד שדמיין לעצמו, היא הייתה נמצאת תמיד. שניהם צפו עתיד גדול זה לזה. הוא ידע שהיא תהיה שחקנית מן הגדולות שנראו בארץ ובעולם בכלל, וגם סופרת דגולה ומפורסמת. היא רצתה שיהיה בימאי קולנוע מוערץ, והיא תהיה שחקניתו הקבועה, וידעה שאם ירצה, כך יהיה. כשהיו ישנים יחד, כמו אחים, במיטתה הגדולה, היה מקשיב לקולות נשימתה, לחריקות שיניה ולמלמוליה תוך כדי שינה. כך רצה שיהיה העולם תמיד. 

פעם אחת, תוך כדי שינה, היא דיברה שוב על ארץ לאיבוד. כשקמה בבוקר, אמרה לו בפנים רציניות וקפואות, שכדי להגיע לשלווה, יהיה עליו לאבד אותה. הוא ביטל את דבריה בזלזול, וסיפר לה על חלום מצחיק שבדה מלבו באותו רגע, כדי לרכך את פניה הקפואות ולהעלות עליהם ארשת של צחוק ובדיחות. 

כך הם חיו שנים רבות. זה לזו היו בוחרים מאהבים זמניים, זה עם זו היו ישנים בחורפים הקרים תחת שמיכות הפוך החמות, ויחד היו טווים אחד לשני נבואות עתיד גדולות. חייהם היו כמעט מאושרים. אבל בתוכו לא היה שקט. חלומותיו על הנסיך האבירי לא נפסקו, רק נהיו עגמומיים. ככל שאהבתו אליה גדלה, ותלותם זה בזו בכל צעד שעשו התחזקה, כך התרחק אותו גבר חלומות. 

הגברים שהיה פוגש במציאות לא התקרבו לעקביו של אותו איש חלומות. בכל גבר שהיה פוגש היה מחפש את נקודת המכשול. ככל שהזמן עבר וגברים רבים נפסלו על הסף, שם לב שלא אל עקבי הנסיך הבדיוני אינם מתקרבים, אלא אל עקביה היא. 

בדידותו הזו הלכה וגדלה. מאהביו הלכו והתמעטו. הוא לא רצה יותר באותה קירבה מזויפת שייחל לה בעבר. חורף שלם עבר ללא מגע מזדמן אחד, ואז אביב ואז קיץ. היא ראתה איך הוא גוזר עליו בדידות קשה, וניסתה לעודדו ולנחם אותו. היא, שידעה אותו יותר מכל אדם אחר בעולם, יותר מהוא את עצמו אולי, ידעה שהיא הסיבה לבדידותו הגדולה. כמה שהחלום להיות אהובתו היה גדול בליבה ושמור שם שנים רבות, כך גם הבדידות שגזר על עצמו בגללה הייתה בלתי נסבלת בשבילה. 

היא הגבירה את קצב ותדירות מאהביה שלה. את חוקי משחק הלבבות היא למדה עוד כשרק הכירה אותו, כשגילתה שאהבתו אליה תהיה תמיד בגבול, ושלה אליו לעולם ללא גבול. כבר אז היא למדה איך למשוך אליה גברים רבים, שיבלו איתה לילה אחד ואף לילות רבים. הגברים לא ידעו שאותו היא תמיד מחפשת בתוכם, אך היא ידעה זאת תמיד. עכשיו היא הגבירה את תדירות מפגשיה עם מאהבים לא בשבילה, אלא בשבילו. היא ידעה שככל שבדידותו גדלה בגללה, כך גם קנאתו אליה. כל מפגש עם מאהב היה פוגע בו כחץ שלוח. 

אבל גם זה היה ללא הועיל. קנאתו הייתה אמנם גדולה מאד, אבל הוא הסב את הקנאה כלפי עצמו. הוא זעם על עצמו על הקנאה הזאת, שלא היה לה מקום. הרי הוא זה שאהב אותה בגבול, ולא יכל לאהוב אותה יותר משאהב. איך הוא יכל לקנא לה. כל עוד יש לה מקום בשבילי, הוא אמר לעצמו, יש בה מקום לאהוב אותי, אז אהיה מסופק. היא ראתה שהוא לא מתרחק ממנה, למרות מאהביה, גם לא מתרחק מבדידותו שלו, אלא גוזר על עצמו מין כאב שהיא לא יכלה לשאת. היא רצתה שיהיה מאושר. 

יום אחד היא הציגה בפניו את מרקו. את מרקו, היא אמרה, פגשתי כך במקרה, וחשבתי שיהיה נחמד אם תיפגשו. וכך היה. היא הזמינה אל ביתה את מרקו, ואותו. כשנכנס אל ביתה מרקו כבר היה שם, מצחקק איתה בנעימים על דא ועל הא. עוד מאחורי הדלת שמע את קולו הנעים של מרקו מדבר ומצחקק יחד איתה, ולמרות שאהב את קולו של מרקו, כששמע אותו ישר נחמץ ליבו והא עמד להסתובב ולחזור אל ביתו. נשמע שהם נהנים בלעדי, הוא הרהר במרירות, למה שפרצופי החמוץ יהרוס את מסיבתם הקטנה. אבל כבר אמר שיבוא, וכבר שמע את קולו של מרקו מהדלת, וכבר היא שמעה את קול צעדיו במסדרון, כך שלפני שהחליט מה יעשה נפתחה הדלת. 

היא חיבקה אותו והכניסה אותו אל ביתה. מרקו ישב שם על מין פוך גדול. צחוקו נפסק כשהוא נכנס אל הבית. היא הכירה ביניהם. מרקו לא הוריד את עיניו ממנו לרגע. היא חייכה. הוא עדיין היה מתוח, הרגיש שהוא הורס את המסיבה שאליה הגיע. היא הציעה להם לשתות ופתחה בנושא שיחה כללי אודות התיאטרון והקולנוע. 

מרקו מיד המשיך את השיחה וניסה למשוך אותו אל השיחה. מילותיו של מרקו נעמו לו, אפילו יותר מקולו. בהתחלה עוד לא ממש היה מוכן להקשיב לאותו זר שנמצא בביתה של חברתו הטובה, אבל משהבין שמרקו מפנה את כל דיבורו אליו, היה זה מן הנמנע שיענה לו, וכדי לענות לו היה חייב להקשיב לו. 

מהמטבח היא עמדה וצפתה בשניהם. היא ראתה איך הוא הולך ומשתחרר בפני מרקו. איך תנועותיו המתוחות הולכות ומתרככות. איך המילים שבהתחלה היה בוחר בקפידה גם הן משתחררות והולכות. לפתע הכה בה שדיבורו עכשיו היה כמו דיבורו אליה, שלו וזורם. זה היה הדיבור שלהם שהוא מדבר עם מרקו. הוא חייך לעברה, כמו אומר תודה, והיא מיהרה לעטות על פניה חיוך בחזרה. 

לאורך כל השיחה מרקו לא הוריד ממנו את מבטו. עיניו השחורות של מרקו וגבותיו העבות, הפכו את מבטיו לפולשניים וחודרים במיוחד. בעיניו היה שילוב של להט בלתי מרוסן ושל חדירה לעומק עיניו שלו, כאילו טובע בתוכן. המבט של מרקו הפנט אותו, אך גם שיחרר אותו. 

הוא לא שם לב שעבר הרבה זמן עד שהיא חזרה מהמטבח עם כוסות הקפה בידיה. היא הייתה שקטה מהרגיל, אבל הוא לא שם לב. כל מחשבתו, כל חושיו היו נתונים כלפי מרקו. הוא הרגיש כמו שתמיד היה מדמיין לעצמו שירגיש כשיפגוש את האביר. למרקו אמנם לא היה סוס, אבל על הסוס גם ככה הוא ויתר מזמן. 

הוא לא שם לב שמרקו מביט בה באותו מבט שבו היה מביט בו. אותן עיניים לוהטות, אותה טביעה הייתה מופנית גם כלפיה. אחרי שעה ארוכה של ישיבה ודיבור ומבטים ארוכים הוא התרומם בכוונה ללכת אל ביתו. מרקו התרומם גם הוא. היא ליוותה אותם אל פתח ביתה, ורמזה למרקו לצאת ראשון. מרקו יצא מהבית וחיכה לו במסדרון. לפני שהוא יצא היא חייכה את חיוכה הגדול ביותר, קרצה בעינה אליו. הוא קרץ אליה בחזרה וחייך אליה, שוב בתודה כנה. 

אחרי שיצאו שניהם היא סגרה את הדלת. היא הורידה במהירות את חיוכה השמח. פניה נהיו רציניות מאד. עצובות מאד. היא סגרה את האורות בביתה, נשכבה על המיטה כשבגדיה עוד עליה והתכסתה בפוך הגדול. 

את אותו הלילה בילה עם מרקו, גם את הלילה אחריו והלילה אחריו. זה היה כמו שחלם תמיד. ידיו של מרקו היו גדולות ואהבו לרפרף על גופו, נגעו בו תמיד בזהירות כאילו היה פסל שביר, עטפו אותו בחזקה כאילו היה ילד שצריך הגנה מהעולם. גופו של מרקו היה חם ועורו מתוח על שריריו המסורגים, כאילו היה גם מרקו פסל רומי עתיק שקם לתחייה והתפרץ בחום מלהט. 

קולו של מרקו היה רך ונמוך, ומלותיו, כמו מלותיו שלו. עם מרקו היה מדבר כמעט כמו שהיה מדבר איתה. אבל כמעט לא שם לב. בראשו היה רק מרקו, הוא לא חשב על שום דבר אחר, גם לא עליה. בשבוע הראשון הרגיש שהגיע לגן העדן. שהגיע לבית הנכסף. הוא לא רצה דבר מלבד מרקו. הוא לא שאף לעתיד כלשהו לעצמו, לא רצה להיות כלום, רק להיות עם מרקו. 

אחרי שבוע, כשמרקו לא היה לידו, התחיל לקדוח מחום. הוא שכב במיטתו מזיע והוזה. דמותה שלה עלתה מולו כשהזה. הוא זכר שלא דיבר איתה מאז היה אצלה בפעם האחרונה, שם הכירה לו את מרקו, אבל לא יכל לדבר איתה. בהזיותיו עליה היה משהו מאיים, משהו מפחיד, והוא לא ידע מהו. פניה בהזיותיו היו חייכנים כתמיד, אבל בעיניה הייתה מין רצינות תהומית שהפחידה אותו. 

בערב הגיע אליו מרקו ונבהל כשראה אותו במיטתו קודח. הוא קרא לה להגיע מייד. מרקו המבוהל מיהר לקרוא לרופא. היא רק ישבה והסתכלה עליו בעצב גדול. אתה תעבור את זה, היא אמרה לו בלחש. הוא הסתכל עליה וחייך, הנהן בראשו בחיוב. זה סתם, קור של חורף, זה מרקו, אני חושב, הוא אמר ורעד. היא הביטה בו ברצינות. כן, היא אמרה. אני צריכה ללכת. היא נשקה ללחיו ועזבה. 

במשך הימים הבאים טיפל בו מרקו במסירות רבה. הוא היה מגיע אליו בערבים, מכין לו מרק ומעביר על מצחו מטליות רטובות. אחר כך היה מתיישב לידו על המיטה ומלטף את גופו בעדינות. ליטופיו של מרקו היו מעבירים בו רטטים בכל גופו, שהיו מתמזגים עם רעידות הקור בגופו, אבל הרגשתם הייתה נעימה לאין ערוך. בבקרים היה מרקו סוחט לו תפוזים טריים, מקלח אותו, מחזיר אותו למיטה ונושק לו על עיניו, שיישן שוב. אחרי שהיה כמו נרדם, היה מרקו עוזב ונעלם עד הערב. ''קדחת האהבה'' שלו חלפה כעבור כמה ימים, גם בגלל עזרתו המסורה של מרקו, וגם כי זה טבען של קדחות מסוג כזה. 

בצהריים, כשהתעורר והרגיש כי כוחו חזר אליו, התקשר מייד אל חברתו הטובה. כשענתה לו, שמע ברקע את קולו של מרקו. הוא גמגם משהו מתנצל וניתק את הטלפון. עד שהיא התקשרה שוב, הוא הספיק לטוות סיפור שלם שהתרחש מאחורי גבו. בערבים היה מרקו אצלו, ובימים, כשהיה נעלם, היה מופיע באורח פלאי אצלה. זאת הייתה הדרך שלה לפצות על כך שהיא התאהבה ושכחה אותי, חשד בלבו. מתוך רחמים עליי היא נתנה לי את אהובה לזמן מוגבל, כדי להוריד מעצמה את תחושת האשם. כדי שאוכל גם אני להאשים את עצמי ששכחתי אותה. הוא נזכר במבטיו של מרקו כלפיה, אותם מבטים שהוא לא שם ליבו אליהם באותה פגישה גורלית, שבו היא הכירה לו את מרקו. 

הטלפון בביתו צלצל וצלצל אך הוא לא ענה. זעמו הלך וגאה, וכך גם הייאוש הלך והתגבר. הוא הלך בדירת החדר הקטנה שלו מצד לצד, כמטורף, מנסה להבין את מצבו, מנסה לפרש אותו, מרחם על עצמו. אחרי שעה קצרה נשמעו דפיקות על דלת ביתו. הוא לא ענה. הדפיקות לא פסקו, עד שלבסוף התקרב אל הדלת וצעק אני לא רוצה לדבר. הדפיקות המשיכו. 

בסוף הוא פתח את הדלת בכעס. היא עמדה שם, רטובה כולה. מה קרה לך, היא אמרה בפנים מבוהלות ומסכנות. למראה המסכן הזה לא ציפה, לשיער הרטוב שנצמד לצדעיה ועורפה, ובדיה שנטפו מים והתחיל לצחוק פתאום. היא הסתכלה עליו בתדהמה, ואז על עצמה והתחילה לצחוק גם היא. ואז, אחרי רגע קל של צחוק חסר מעצורים, הוא התחיל לבכות. 

הוא הפנה את גבו אליה מייד והלך לארונו לחפש לה בגדים יבשים. הוא ניגב את פניו, והגיש לה את הבגדים ביובש. הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו. כמו היה משותק. אני יודעת מה אתה חושב, היא אמרה בלחש. ואתה צודק וטועה. הוא לא העז להסתכל על פניה, פשוט ישב שם ללא תנועה. תבטיח לי שאתה מקשיב לפחות. הוא הנהן את ראשו לחיוב באיטיות. הוא הרגיש איך ראשו נהיה כבד עליו. איך דבריה יכבידו על ראשו כל כך, איך בסוף ראשו יהיה כבד כל כך שהוא ייפול מצווארו. 

שכבתי איתו, כן, היא אמרה. שכבתי איתו כי ידעתי שאתה מאוהב בו, כי ידעתי שהוא רוצה אותי. ידעתי שאתה לא יכול לאהוב גם אותי וגם את נסיך החלומות שלך. לא רציתי שתוותר על הנסיך שלך, העדפתי שתוותר עליי. רק רציתי להרגיש אותך דרכו. 

את רוצה אותו? הוא שאל ביובש. 

לא, היא ענתה בהחלטיות. 

קחי אותו. הוא אמר. הוא התרומם ופנה לכיוון הדלת. הוא פתח את הדלת ונעמד לידה. הוא הביט בה ממושכות, לא יכל להוריד את עיניו שמתוכן נבע כעס רב ואימה רבה מהמעשה שאותו הוא עושה. אחרי זמן ארוך היא קמה ויצאה. 

עם מרקו הוא לא דיבר שוב. לאט לאט נעלמו פניו, חום גופו, ידיו, קולו. כל מה שהוא זכר ממרקו הוא הסיפור שלו ושל מרקו, מתי ואיך נפגשו, מה עשו, על מה דיברו. מרקו עצמו הלך לאיבוד בתוך סבך מחשבותיו המודחקות, יחד עם רשימה ארוכה של גברים נשכחים אחרים. 

את חברתו האהובה הוא לא שכח לרגע. הוא לא דיבר איתה, גם לא נפגש איתה, אבל כל מחשבתו הייתה נתונה רק לה. זיכרונותיו איתה מילאו את נפשו כל הזמן, קטעי שיחות, שירים משותפים, תקוות שהיו להם. לפעמים השתוקק להרים את שפופרת הטלפון ולהתקשר אליה, אבל אז היה מוותר. כמה פעמים מצא את עצמו בפתח ביתה, עומד, ואז היה סב על עקביו וחוזר הביתה. 

במשך החודשים שחלפו ראה אותה מספר פעמים, ללא ידיעתה, הוא חשב. הוא היה רואה את דמותה מרחוק ועוקב אחריה. ניכר היה עליה שהיא עצובה מאד. היא רזתה, וארובות עיניה נהיו שחורות ושקועות יותר ויותר בכל פעם שראה אותה כך. לבסוף, כשהכעס עזב אותו לגמרי, ורק הגעגועים נשארו, הוא כתב לה מכתב. 

במכתב הוא תיאר את מה שחשב שקרה בינה ובין מרקו, והוסיף גם את קורותיו הוא מאותו יום ואילך. אחרי ששלח את המכתב חיכה בכל יום לדוור, כדי לקבל את מכתב התשובה. המכתב סירב להגיע. עברו ימים, עברו שבועות, ולדוור לא היו מכתבים בשבילו, חוץ מחשבונות וכאלה. 

כעבור חודש בערך הוא קיבל מכתב מאמה של חברתו הטובה. במכתב פירטה האם ביובש את התפתחותה של מחלה לטנטית שהייתה קיימת בה תמיד, את אשפוזיה האחרונים ואת מותה ימים אחדים לפני כן. האם הוסיפה שלמכתב שלה מצורף מכתב המיועד לו, שנכתב על ידי חברתו הטובה לפני שמתה. 

הוא פתח את המעטפה הפנימית שהייתה בתוך המעטפה הגדולה, ובה מכתבה של האם. על גבי המעטפה הפנימית היה רשום בכתב ידה העדין של חברתו הטובה היה רשום ''לחברי הטוב, שאוהב תמיד''. הוא קרע את המעטפה בקושי רב, כשגרונו חנוק, ועיניו מטושטשות, בקושי רואות את הכתב העדין על גבי הדף. 

''קיבלתי את המכתב שלך באיחור. הביאו לי אותו ישר לכאן, למחלקה שבה אני נמצאת. אני לא רוצה שתבכה, למרות שזה כנראה לא מן הנמנע, גם לא תצטער. אתה זוכר את ארץ לאיבוד? אני מאמינה שאני הולכת לשם, ושם אני אמצא את השלווה שתמיד חיפשתי, ואת האהבה שלי אליך, למרות שהיא מעולם לא הלכה לאיבוד. ויום אחד, אני גם אמצא אותך שם, בארץ לאיבוד. ניסיתי לגרום לך לתת לי ללכת לאיבוד במחשבותיך קודם, כי רציתי שתהיה מאושר, אבל לא ידעתי, עד שהגיע המכתב שלך, שכנראה לעולם לא איבדת אותי. עכשיו אני יודעת, שרק כשתאבד הכל, את כל פחדיך, ותקוותיך, ושאיפותיך ורצונותיך, וייאושך, רק אז תמצא את מה שאתה מחפש. ויום אחד, גם אותי תמצא שוב''. 

בשבועות הראשונים אחרי מותה הוא כמעט ולא יצא מפתח ביתו. כשהיה יוצא, רק בלילות, היה מדמיין את פניה תלויות מעליו, במקום הירח. הוא לא העז להסתכל על הירח, מתוך תקווה שאלו פניה באמת משגיחים אליו ומביטים בו ושאם יביט בהם, היא תיעלם שוב. 

בהתחלה חשב שישתגע, אבל הוא נשאר שפוי לגמרי, אפילו שפוי יותר משהיה לפני כן, רק עצוב מאוד. כאילו העולם התבהר בפניו, ללא משוא פנים, ללא כעס או שמחה, פשוט כמו שהוא. כשגילה שלעולם לא ישתגע, אבל גם העצב הנורא לא ידע איך להסיר ממנו, חשב לאבד את עצמו לדעת, כדי לפגוש את חברתו שוב בארץ לאיבוד, אבל אז הבין שלארץ לאיבוד אי אפשר ללכת, פשוט מגיעים אליה כשמגיע הזמן, כשבאמת הכל הולך לאיבוד. 

כשויתר גם על זה, העצב עדיין היה גדול וחזק וכואב מאד. לאט לאט הוא התחיל לוותר. הוא תלה תקווה שאת צערו הוא יוכל לפרוק עם חבריו המעטים שנותרו, כמו שהיה יכול לפרוק את צערו איתה, אבל המילים שלהם לא היו המילים שלה ולא היו המילים שלו, ואז היה נתקף זעם וייאוש, ולכן גם על חבריו ויתר. 

הוא ויתר על עתידו, כי הוא לא ראה עתיד בלעדיה. אחרי שויתר על עתידו הוא עזב את לימודיו, שהיו אמורים להובילו לאותו עתיד שעליו חלם כשהיה איתה. כשכבר לא היה לו דבר כמעט, הוא תלה תקווה באביר חדש על סוס לבן שיגן עליו ויוציא ממנו את העצב והגעגוע אל חברתו הטובה. הוא נפגש עם גברים רבים, בניסיון להשכיח את הכאב לפחות ברגעים שהוא נמצא איתם. גם זה עבר אחרי מספר חודשים, כשהבין שאין טעם להיאבק בעצב אחד באמצעות עצב אחר. 

אחרי שנה בערך, כשכבר לא היו תקוות בלבו, גם לא שאיפות, הוא קיבל טלפון מפוליטיקאי מקומי לענייני זכויות גברים ונשים שפתח בר לגברים שאוהבים גברים ונשים שאוהבות נשים. את הפוליטיקאי המקומי הוא הכיר מספר שנים, ואותו איש נטה לו חסד כי הוא עזר לו רבות בעברו. הפוליטיקאי הציע לו לעבוד בבר, והוא הסכים. 

באחד הערבים התחיל לדבר איתו אחד האורחים במקום. האורח הציע לו להיפגש איתו אחרי העבודה, ולמרות שזמן רב עבר מאז שנפגש עם מישהו או דיבר עם מישהו מעבר לשעות העבודה, ואולי בגלל זה, הוא הסכים. הוא הגיע אל ביתו של האיש בשעות הבוקר המוקדמות או הלילה המאוד מאוחרות, וחשב שיצא משם כעבור מספר שעות ולא יראה את האיש שוב. כשקם ללכת ביקש ממנו האיש, אתה לא חייב, אבל הייתי רוצה שלא תלך לי לאיבוד. 

הוא חזר בלילה אחר כך אל האיש, ונשאר שם.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...