>  >  > 

חיוך דק - עיניים דומעות

הוא גבר צעיר באמצע שנות העשרים לחייו. נקרא לו נוח. על פניו שרידים של יופי. יופי של מלאך. יופי של ילד תמים. עיניים שהיו פעם גדולות, שחורות כמו צועני בחבל אנדלוסיה. שפתיים שהיו בעבר עדינות ורכות, כאילו מאוירות במכחול יפני עדין. אבל כל זה נשאר כשרידים על פני פנים קשות. קשות מדי לגילו. קשות מדי לכל גיל. 

נוח הולך על כביש מהיר באמצע שום מקום עם תרמיל על הגב. מעט אוכל, כסף, בגדים וכלי רחצה בתרמיל. מדי פעם מנסה לעצור מכוניות, מדי פעם עוצרות לו והוא מדרים איתן, מתרחק איתן מכל מה שהיה פעם קרוב אליו. נכנס איתן עמוק יותר לאמצע השום מקום, יורד, בוחר כביש חדש וממשיך ללכת. 

באחד הכבישים ללא התחלה וללא סוף שהוא בחר ללכת בהם עוצר טנדר גדול. הטנדר חום ומאובק, ויתכן שזה הצבע המקורי שלו, אבל יתכן שגם לא. גם נוח כבר חום ומאובק, וגם מט לפול. מתוך הטנדר יוצאים נהג הטנדר ובחור צעיר. אם מוחו של נוח היה פחות מעורפל מהחום, מהיובש ומהעצב, היה בוודאי שם לבו לדמיון בין הנהג והבחור הצעיר. בוודאי היה אומר לעצמו שהם אב ובנו. בוודאי היה שם לב לעיניים הטובות של האב ושל בנו. סביר גם להניח שהיה שם לב לביטחון הגמור שבו מתנהל האב, לעומת המבוכה וההססנות שמלווים את הבן בכל תנועותיו. אבל נוח לא שם ליבו לכל הפרטים האלו. אולי את העיניים הוא קלט, כי ברגע שהנהג והבחור הצעיר יצאו מהטנדר, התעלף נוח הישר לתוך ידיהם. 

את הימים הבאים נוח לא יזכור, ולמה שיזכור. למה לאדם לזכור קדחת שהיה בה. גם את הלילות לא יזכור, כי גם בלילות קודח נוח. הוא גם לא יודע שמישהו דואג לו, ואם היה יודע היה בורח שוב, מחפש עוד כביש ללא התחלה וללא סוף להתעלף בו. אבל כל הזמן הזה דואגים לו, מטפלים בו, מנקים אותו, מנגבים את זיעתו, מאכילים אותו ברגעי העירות הקצרים שלו, הנשים מלטפות את מצחו ולחייו, והגברים מסתכלים. בעיקר גבר אחד, שלא זז ממקומו מהרגע שנוח הגיע לבית. אותו בחור צעיר שהיה בטנדר שאסף את נוח. נקרא לו יונתן. 

יונתן הוא הבן הצעיר בסדרת הבנים בבית, אבל הוא לא הצעיר ביותר בבית. מתחתיו עוד שלש אחיות. מעליו שלושה אחים ושתי אחיות. הוא בן גילו של נוח, אבל הוא לא יודע את זה, כי פניו של נוח נראות מבוגרות הרבה יותר, וגופו צעיר יותר. יונתן דומה לשאר בני משפחתו. לכולם שיער שחור, מלא ומבולגן. לכולם שפתיים בשרניות. לכולם ידיים גדולות ומיובלות מעבודות הבית ואדמת החווה. שני דברים מבדילים את יונתן משאר בני ביתו. הגובה והעיניים. הוא גבוה מכולם. הוא גבוה מבנות הבית בראש שלם, ומבני הבית בחצי ראש. את העיניים הוא ירש מאבא שלו, נהג הטנדר. 

עיניו בצבע דבש. לשאר בני הבית עיניים כחולות, כמו שמי המדבר מעליהם. הוא ירש את החול שעליו הם דורכים. כל הגברים בבית נושאים זקנים עבותים. זקנו של יונתן מדובלל עדיין, כמו אברך צעיר. בכל הימים שבהם יושב יונתן ליד מיטת חוליו של נוח, בלי לדעת את שמו אפילו, הוא משחק בזקנקנו בעצבנות ובדאגה. מפלבל בו מעלה ומטה, פנימה והחוצה. נושא תפילה בשקט לרפואה שלמה, כמו שנושאים שאר בני המשפחה. 

יונתן מסתכל בנוח חזק כשעיניו וגופו של נוח מתכווצים בזמן חלום לכדי עווית. ברור לו שנוח סובל בחלומו, הדמעות השקטות שזולגות מעיניו מוכיחות לו, אבל הוא לא יודע מה טיבו של הסבל אותו הוא עובר. הוא רוצה להרגיע אותו, הוא רוצה ללטף אותו, אך אינו יכול, אז הוא נועץ בו את מבטו. מאמין שעיניו יכולות להעביר את החום שילטף את גופו ונפשו של נוח. 

נוח לא מפסיק לחלום. חלומות של זיכרון. זיכרון של זיכרון. מחזורים שלמים של אותם זיכרונות ברצף קבוע. הוא חולם על שיחת טלפון באמצע היום, בדירה חדשה מלאה ארגזים אותם הוא פורק. הוא שומע קול רועד מהצד השני. הוא מרגיש בכל פעם מחדש צעקה חנוקה שמפלחת את החזה שלו ולא יוצאת. צעקה שלעולם לא יוצאת, רק ממשיכה לפלח את החזה. שפופרת הטלפון נשמטת מידו. וכדי להרגיע את הצעקה החדה בחזה הוא הולך מהמטבח למיטתו בחדר השינה וחוזר חלילה. כמו מטורף, מפחד לצאת מהקו הדמיוני שבנה בין השולחן במטבח למיטה. 

חושך מוחלט פתאום, וזיכרון אחר עולה. פניה של הגר מולו. חדות וברורות. היא כל-כך יפה, הוא אומר לעצמו. עיניה בורקות מכעס ומבכי. אתה לא יכול פשוט לא לדבר, היא אומרת. אמרנו שנדבר על הכל ואתה פשוט שותק. נוח מסתכל על עצמו שותק, מסתכל על עצמו מקנא. כמו הצעקה שלא יוצאת, הוא לא יכול להגיד דבר לעצמו, הוא מעליו מסתכל ושותק. 

אתה יודע שאני אוהבת אותך, כמו שמעולם לא אהבתי אף אחד, ואני יודעת שהבטחתי כשהחלטנו לגור ביחד, אבל גם אני מפחדת, לא רק אתה. פתאום אתה כל הזמן לידי, ואני לא יכולה לגעת בך. אז הייתי אתו כדי להרגיש אותך קרוב יותר אלי. נוח מסתכל על עצמו, ורואה את המבוי הסתום שבו הוא נמצא. 

הקנאה גדולה ממנו, אבל גם הידיעה שלקנאה אין מקום. הוא אוהב אותה כל-כך, אבל הוא לא יכול לאהוב אותה כמו שהיא הייתה רוצה, כמו שהוא היה רוצה. והוא פשוט שותק. שוב החושך המוחלט ופרצופים לבנים בוקעים ממנו. פרצופים מאשימים, הוא עצמו, אמא שלה, כל מי הוא מכיר. מאשימים אותו שסילק אותה בשתיקתו, שגרם לכך שתעלה על האופנוע ותיסע ותיסע ותיסע עד שתתנגש במשאית. ושוב חושך, ושוב הטלפון בדירה החדשה. 


סביב מיטתו של נוח מתנהלת המולת שבת. את הבית מנקות הנשים. מקרצפות את הרצפות, מנגבות את האבק מהמדפים במטליות רכות ומבשלות קדירות ותבשילים לכבוד שבת המלכה. הגברים מסיימים את מלאכתם בחווה שבחוץ. אוספים את הביצים מהלול וממלאים את קופסאות הגרגירים לתרנגולות. ממלאים את כלי האוכל לשאר חיות החווה. מגרפים עלים יבשים ועוקרים מהשורש עשבים רעים. 

כולם מסיימים את פעולותיהם האחרונות וניגשים למקוואות. הגברים למקוואות הגברים והנשים למקוואות הנשים. פושטים מעליהם שרידים אחרונים של יום חול ועוטים על עצמם זוהר של קודש ושבת. הבגדים החומים והמאובקים כמו הטנדר נזרקים לתוך כלי קש גדולים, ובגדים לבנים וחגיגיים מחליפים את מקומם על גופות בני הבית. הנשים מסדרות את השולחן, מתפללות את תפילת השבת שלהן, מדליקות את נרות השבת ומתיישבות בצדי השולחן הגדול, מחכות לגברים שיחזרו מתפילותיהם הם. 

הגברים מתכנסים בחדר התפילה ומקבלים את שבת המלכה בערבית חרישית. רק יונתן לא מצטרף לכולם בטקס השבת הקבוע. בקושי הצליח אביו לשכנעו להיטהר במקווה ולהחליף את בגדיו לבגדי שבת. עכשיו יושב יונתן, לובש מלבושי שבת לבנים צחורים ומסתכל על נוח. 

בתוך הבית ההמולה גוברת. הגברים סיימו את הערבית והתיישבו לצד הנשים לארוחת שבת. יונתן שומע את אביו מקדש את היין ואת כולם שרים שירי שבת. שירים על קדושת היום ועל קדושת האל, שירים על המעדנים הנאכלים בשבת. מילות השירים בוקעות מבין שפתיו של יונתן ללא קול. הוא מכוון את המלים לנוח, כאילו מנסה ללמד אותו את השירים ואת הנוסח המושר בבית. 

אולי זאת קדושת השבת, אולי זה האור העז שחוזר מבגדיו הלבנים של יונתן, ואולי יד המקרה, אבל באותו רגע שבו שרים בשולחן את ''ידיד נפש'', ויונתן מכוון בכל ליבו את השיר לאיש הקודח שחולם כל הזמן מולו, פוקח נוח את עיניו, לראשונה. יונתן, משותק במקומו, שפתו התחתונה עדיין שמוטה באמצע השירה, מסתכל על נוח, כמהופנט. נוח, מסתכל עליו חזרה. מבטו נעוץ הישר בתוך עיניו של יונתן. 

נוח מרגיש שהוא כבר לא ישן, אבל מולו הוא רואה את עיניה של הגר, עיני דבש שרק לה היו כאלה. אבל הן כבר לא בורקות מכעס ובכי, כמו בחלומותיו, אלא מסתכלות עליו בתדהמה, כאילו היא ראתה אותו לראשונה. העיניים של השניים לא יורדות זו מזו. למשך דקות ארוכות שני הגברים הצעירים מסתכלים אחד על השני. זה מביט לראשונה בעיני המלאך השחורות של זה, וזה לא מבין למה העיניים שהוא כל-כך מכיר ואוהב מסתכלות עליו בכזו סקרנות והפתעה. 

אמו של יונתן נכנסת עם מגש מלא כל טוב משולחן השבת. כשהיא רואה את עיניו של נוח פקוחות היא מפילה את המגש בלי משים. קול הרעש של המגש הנופל והכלים המתנפצים מעורר המולה בבית, כל בני הבית רצים לכיוון האם בצעקות ובשאלות ועוצרים בתדהמה מאחוריה. האם, שהתגברה על התדהמה הראשונה, ממהרת לאסוף את השברים והואכל שזרוקים על הריצפה. 

נוח, שהרעש מקפיץ אותו, עוזב את עיני יונתן ומסתכל לכיוון הרעש, שם הוא רואה את כל בני המשפחה אסופים כאשכול ענבים ומסתכלים עליו. מתוך מבוכה הוא מחזיר את מבטו לכיוון עיניה של הגר, אך מגלה שאלו היו עיניים של גבר צעיר שיושב מולו ומסתכל עליו. 

הגבר הצעיר שנושא על פניו את עיניה של הגר שובר את השתיקה בבית ושואל את נוח בקול נמוך מאד שלא מתאים לפניו החולמניות אבל שקט מאד, שמתאים בעיני נוח דווקא, אם הוא רעב. נוח מנסה לחייך ומניד את ראשו לחיוב בכבדות. מיד כל המשפחה חוזרת להמולתה הטבעית. כולם רוצים לעזור לחולה שמבריא, כולם רוצים להאכיל אותו, להשקות אותו, לטפל בו. המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו, וכמה נפשות כבר מגיעות לחווה הזאת שנמצאת רחוק מכל מקום. 

יונתן, שמרגיש שהמולת המשפחה סביב הבחור הצעיר עולה על גדותיה, ושאין צורך בו יותר ליד מיטת החולה המבריא, יוצא מהחדר ומהבית. הוא משוטט בשטחי החווה. מביט כלפי מעלה, לכיוון הכוכבים שפזורים ללא ספור, ואורם חזק הלילה יותר מכל לילה אחר, או כך לפחות נראה לו. הוא מודה לאלוהים שאינו מכיר, על שהחזיר את הבחור הצעיר שהגיע אל ביתם בחזרה לחיים ומתחיל לבכות. הדמעות זולגות מעיניו כמו נהרות שלא נגמרים, כמו גשמי השיטפונות שמגיעים לפרקים באזור המדברי שבו הם חיים. הבכי מתוק לו, וכואב לו. הוא לא יודע למה הוא בוכה, אבל בתוכו מתחזקת הרגשה שמשהו בתוכו נפתח כשהגיע הבחור הצעיר אל הבית, אבל אותו משהו שהוא לא יכול להגדיר לעצמו, כמו שהוא לא יכול לדמיין את פניו של האלוהים לו הודה, אותו משהו לעולם לא יוכל להיות. והדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניו. 


*                         * 


בשבועות שחלפו אחרי השבת שבה פקח נוח את עיניו לראשונה, התמלא נוח בחיות חדשה, כזאת שלא הרגיש הרבה זמן, כזאת שלא הרגיש מאז מותה של הגר. לילותיו הפסיקו להיות רדופים במשפטי אשם וזיכרונות כואבים, ונהיו שקטים יותר, מלווים עצב של זיכרון מתוק. עצב על פרידה מאדם אהוב, עצב על התנתקות. 

בלילות, מתוך שינה, היה בוכה, אבל בימים התחיל לחייך. בשבועות האלו כמעט ולא יצא נוח מפתח בית. רוב הזמן היה יושב או שוכב במיטה שבחדר. 
היה מקשיב לקולות שבקעו מחוץ לבית ובתוכו. היה מביט מעבר לחלון חדרו כלפי החצר הפנימית בבית. הבית היה פשוט. פשוט בבנייתו ופשוט בתכולתו. לא היו ציורים על הקיר או עיטורים כלשהם. רק רהיטים פונקציונאליים וספרים, בעיקר ספרי דת. 

הוא ניסה להבין את טיבה של המשפחה שעזרה לו ואיתה הוא חי עדין. נראה היה לו שהמשפחה חיה תחת מערכת חוקים מאד ברורה, להם לפחות. ימיהם היו מלאים ומחולקים באופן קבוע לפי עלות ורדת השמש, כמו בספרים שקרא על ימים קדומים יותר. 

בבוקר, עם זריחת השמש היו הגברים מתפללים בחדר מופרד מהבית, והנשים היו מתפללות בבית עצמו. בצהרים, כשהשמש התמקמה במרכז השמים וגם בערב עם רדת החמה, היו מתאספים ומתפללים שוב. בין התפילות היו כולם עסוקים. כמו נמלים פועלות, לכל אחד היה את התפקיד שלו בחווה, אותו הוא עשה באותה אמונה ושקדנות שבהן התפלל. במשך היום כמעט ולא דיברו זה עם זה, למעט החלפות מילים לגבי תחומים חופפים בעבודה ברחבי החווה. 

נוח היה מחכה לרגעים במשך היום שבהם היה יונתן צץ פתאום מרחבי החווה וחולף ליד אדן חלונו של נוח. לעיתים היה יונתן שואל את נוח לשלומו, ולעיתים היו השניים משחקים משחק הצצה. יונתן היה עובר ומציץ לכיוון חדרו של נוח, ואילו נוח היה מעמיד פנים כאילו הוא ישן או עסוק במשהו אחר, כאילו לא רואה את יונתן מביט בו. ברגעים אלו היו שניהם מתמלאים שמחה גדולה על קיומו של השני. 

בלילות, אחרי תפילת ערבית, וניקיון הגוף במרחצאות שהיו בבית, היו נפגשים כולם סביב שולחן הבית. אלו היו השעות שאהב נוח יותר מהכל. השקט והבדידות שליוו את הבית במשך היום היו נשברים בשעות האלו והבית היה מתמלא בחום אנושי. זאת הייתה אחת המשפחות האוהבות יותר שראה בחייו. 

בזמן הארוחה היו בני המשפחה מדברים על דברים קטנים שקרו להם במהלך עבודת היום, והאחרים היו מקשיבים קשב רב, כאילו הדברים הקטנים הם הדברים המשמעותיים ביותר שקיימים בעולם, ואולי כך הוא הדבר, חשב לעצמו נוח. אמו של יונתן, אם המשפחה, היתה אישה גדולה וחמה. היה לה קול נמוך וצרוד ועיניים חמות. היא לא דיברה הרבה על עצמה או על מחשבותיה במשך היום, אבל תמיד הקשיבה לכל ילדיה כשדיברו. תמיד תלתה בהם עיניים חמות ואוהבות. ידיה לעולם היו עסוקות. או שבישלה, או שתפרה, או שסירקה את שיערות בנותיה או ליטפה את ראשי בניה. 

האיש שנהג בטנדר, אב המשפחה, היה גם הוא איש גדול מימדים. לעומת אישתו השקטה, הוא היה דברן גדול ומפולפל. במשפטיו תמיד שילב אמרות חכמים ודברי תורה. בין לבין סיפורים שהיה מספר, היה חד חידות לילדיו, חידות שתמיד הצליח יונתן לפתור ראשון, ונוח לא הצליח לפתור אף פעם. 

אחרי הארוחה היו הגברים נאספים שוב בחדר התפילה שהיה מופרד מהבית. שם היו משננים פרקי תורה ודנים לגבי מחלוקות ופירושים שהיו עולים במהלך השינון. 
נוח אהב להסתכל עליהם. הוא היה יושב מול החלון בחדר שניתן לו ומסתכל על צלליותיהם עולות ויורדות ברכינה מעל לספרי התורה והחכמים. מדי פעם צללית אחת היתה מזדקפת ומפנה אצבע מתלהבת כלפי האוויר, כמו פרופסור באוניברסיטה. נוח למד מההסתכלות שהרמת האצבע קרתה כאשר אחד הלומדים חשב שהוא פתר מחלוקת לימודית כלשהי ורצה מיד לחלוק את חכמתו עם האחרים. 

האח הבכור במשפחה, יהודה, זכה בתואר הפרטי שהעניק לו נוח ''מרים האצבעות''. יהודה היה הנלהב ביותר להוכיח את חכמתו ברבים. בדרך-כלל אחרי הרמת אצבע מתלהבת, במיוחד של יהודה, היו שאר הלומדים סותרים את הפתרונות המתלהבים באמצעות כל מיני פירושים וטיעונים אחרים, ומרים האצבע היה חוזר להרכין ראשו ולשנן את הפרקים שנחו מולו. 

יונתן, שנחשב החכם במשפחה, כמעט ואף פעם לא הרים את ידו בכזאת התלהבות. כשהיה מרים את ידו, היה נוח מתמלא בגאווה, גאווה שהוא לא הכיר בעצמו. גאווה של אב לבנו, גאווה לאדם שאוהבים עד אין קץ, שממלאה את הבטן והלב בחום פנימי מהביל. גאווה שמרככת את העור ומיישרת את סדקי הכאב והזמן בפנים. גאווה שמבריקה מחדש את העיניים. הוא ידע שאת חכמתו של נוח לא מצליחים אף פעם לסתור ואת טענותיו לא מצליחים להפריך. 

אחרי לימוד הלילה היו בני המשפחה מתפזרים לחדריהם. יונתן היה מגיע לחדרו של נוח, לברך אותו לילה טוב ולברר לשלומו ולרצונותיו. לעיתים היו מדברים ביניהם. נוח לא דיבר הרבה, וכמעט ולא דיבר על עברו, ובטח שלא על הגר. נוח בעיקר שאל. הוא שאל על הדת, על החיים בחווה המנותקת, על אלוהים. יונתן ניסה לענות ככל יכולתו, אבל לפעמים שאלותיו של נוח היו מביכות אותו, ואז היה מהסס ומסמיק. 

יונתן ידע שאסור לו לשאול את נוח לגבי עברו, כי בעבר של נוח קיים דבר שמפחיד את נוח, אותו הדבר שהוביל את נוח אל הבית, ואותו דבר שגרם לפניו של נוח להיות זקנות מגילו. יונתן אהב לבלות את שעותיו האחרונות ביום עם נוח. הוא אהב להיות בקרבתו, להריח את ריחו המיוחד שהיה ממלא את החדר, לשמוע את קולו כשדיבר ואת נשימותיו כששתק. נוח חיכה כל היום לביקוריו של יונתן. הוא לא הבין למה יונתן הפך אותו לבן טיפוחיו, ולמה דאג לו כל-כך. לרגע לא דמיין שיונתן מרגיש כלפיו את שהרגיש. 

הוא לא חשב שבעולם שבו יונתן חי הרגשה כזאת יכולה להתקיים מצדו של יונתן. מצידו, הוא רצה שיונתן יהיה לידו כל הזמן, וידע שהוא לא יכול לבקש דבר כזה. הוא רצה להרגיש את חום גופו של יונתן, לנשק את פיו הבשרני, לטבוע בעיניו שהזכירו כל-כך את עיניה של הגר, אבל גם היו של יונתן בלבד. נוח לא העיז לבקש את כל זה מיונתן, והרגיש שקרבתו של יונתן אליו בשעות האלו מספיקה לו. 

כשהיה יונתן חוזר לחדרו, היו שניהם ממשיכים לשכב ערים שעה ארוכה, כל אחד במיטתו הוא. בשעות האלו היו מהרהרים זה בזה. שעות ההרהור היו ממלאות את יונתן שמחה, אבל גם פחד גדול, כמו הפחד בליל השבת שבו פקח נוח את עיניו לראשונה. כשהפחד היה תוקף אותו, נהג יונתן, כמו שנהג כשהיה ילד ופחד כלשהו היה תוקף אותו, לשנן פרשנויות שלמד באותו היום. בעבר היה השינון מסלק את הפחדים, אבל כעת פניו של נוח ניבטו אליו כל הזמן, גם כשהיה מנסה להרחיק אותם ממנו. 


*                         * 


כשכוחו של נוח חזר אליו, הוחלט בארוחת הערב המשפחתית שלאור הידידות האמיצה בין יונתן ובין נוח, יעבוד נוח יחד עם יונתן בחווה. כולם שמחו מההחלטה וחיכו לראות את תוצאותיה מניבות פרי. יונתן ונוח כמובן שמחו על כך שיוכלו להעביר את כל ימיהם יחד. בני המשפחה, שהידידות האמיצה בין שני הגברים לא נסתרה מהם, שמחו בשביל יונתן, שהיה בדרך כלל סגור כלפי אנשים מחוץ לחווה. 

אב המשפחה שמח, כיוון שבתוך תוכו קיווה שהידידות בין בנו החכם ביותר ובין הזר תוביל את הזר לעלות על דרך הישר, למרות שכל איש באמונתו יחיה ולדרכו ילך. ויתרה מזאת, לכולם היה ברור שנוח לא חי כמו האחרים בחווה נידחת, וניסיון חייו בעיר יכול לתרום לחווה בכל העסקאות שנעשות מחוץ לחווה. 

את זמנם חילקו יונתן ונוח בין החווה לבין נסיעות מחוץ לה. לנוח, עבודת החווה הייתה חידוש מסקרן. לראשונה בחייו עבד את האדמה. עדר, חפר, זרע. ימי העבודה התפיחו את שריריו ושזפו את פניו. בהפסקות נהנה לשבת על האדמה, ולאכול את הלחם הביתי טבול בחול ובוץ שמילא את ידיו כל היום עד הרחצה. התלהבותו של נוח מאותם דברים שליונתן נראו בסיסיים ומשעממים הצחיקה את יונתן מאד. 

יונתן נזכר בילדותו, בה היה מתלווה לאביו ולאחיו הגדולים בעבודות החווה, וכל דבר נראה לו מסובך ומורכב ומתאים לעבודה של המבוגרים בלבד. כשהיה מצליח בפעולה מסובכת, היה מתמלא בשמחה. כך היה נוח עכשיו, צוחק מדברים קטנים ומתמלא גאווה גברית כשהיה מתגבר על מכשול פיזי שחשב שלא יעמוד בו קודם לכן. הזמן שבילו ביחד לא כילה את רצונם להיות ביחד כל הזמן, אלא רק חיזק את הרצון הזה. 

כשהיה נוח מרוכז בעבודתו היה יונתן מביט בו. הוא ראה איך גופו של נוח נבנה, איך זיעתו מתווה קווים לאורך חיטובי הגוף וכאילו מציירת אותו ואיך פניו מתרככות ומתמלאות זוהר. כשהיה נוח שם לב למבטיו של יונתן היה מיד מסמיק ומחייך. הוא חשב שנוח מבקר את טיב עבודתו, ולכן היה מיד מצטדק. נוח לא חשב שמבטיו של יונתן מכילים מחשבה אחרת, עמוקה יותר, חושקת יותר ואוהבת יותר. 

הנסיעות מחוץ לחווה, שהיו ספורות, היו אהובות על יונתן במיוחד. בנסיעות האלו, שנהיו תכופות יותר מאז שהתחיל לעבוד יחד עם נוח, היה יונתן נחשף לאנשים חדשים. אנשי חוות אחרות כמו שלו, אנשי עסקים ממולחים מהעיר או מישובים גדולים. בכל נסיעה כזאת הרגיש יונתן כמו ילד שמגלה דברים חדשים על העולם. סקרנותו כלפי העולם העירוני הצחיקה את נוח, כמו שאת יונתן הצחיקה התלהבותו של נוח מכיבוש עבודת האדמה. נוח התגלה כאיש עסקים ממולח ומפולפל, והביקוש לתוצרת החווה עלה בזכות יחסי הידידות והאמון שרכש בקרב סוחרים אחרים. 

באחת מנסיעותיהם לעיר לצורך עסקה גדולה, היה עליהם להיפגש עם אייל הון מקומי. להצלחת פגישה זו היו השלכות רבות על עתיד החווה ושגשוגה. אבי המשפחה, שכבר נוכח בהצלחותיהם העסקיות של נוח ויונתן, החליט להפקיד בידיהם עצמאות מלאה לניהול העסקה, ולא נסע יחד איתם. 

הפגישה נערכה במסעדה יוקרתית. יונתן, שנכנס למקום מעין זה לראשונה בחייו, היה נרגש כולו. הוא נע ונד בתוך הכורסא בה ישב. ראשו חג על צירו בניסיון לקלוט את כל האנשים שהתהלכו שם, המאכלים שהוגשו שם והבגדים שהתהדרו בהם. נוח ישב מחויך ונינוח במקומו, והרגיש שוב כמו אב גאה לבן סקרן. 

תחילת הפגישה התנהלה בניחותא. אייל ההון המקומי עדיין לא הגיע, ועוזרו האישי דן יחד עם נוח ויונתן על פרטי העיסקה. כשהגיע אייל ההון התחיל נוח לזוז בעצבנות בכיסאו. יונתן, ששם לב לשינוי שחל בנוח, חשד שכוחו של אייל ההון מפחיד את נוח. אך לא אלו היו הדברים. נוח לא פחד מאנשים עשירים ובעלי כוח. אייל ההון הסתכל בנוח ארוכות. מבטו חקר את נוח מעלה ומטה ופיו נפתח כמו עמד להגיד משהו, אך לבסוף נחתם. 

אייל ההון ביקש מעוזרו לסכם את נושאי השיחה שנדברו לפני שהגיע. בזמן סיכום העוזר, השעין אייל ההון את סנטרו על גב כף ידו והמשיך להסתכל על נוח. נוח לא העז להסתכל עליו בחזרה, אלא שוטט עם מבטו לאורך קירות המסעדה. כשסיים העוזר לדבר, המשיך אייל ההון לשתוק ולהביט בנוח במבט תמוה. לפתע מבטו נהיה ממוקד והוא שבר את השתיקה סביב השולחן בשאלה שהופנתה אל נוח. 

''אתה הבן של...''. לפני שהספיק לסיים את המשפט, קפץ נוח ממקומו ויצא בריצה מפתח המסעדה. יונתן הסתכל לכיוונו בהפתעה גדולה, ואז הפנה מבט שואל כלפי אייל ההון. אייל ההון הסתכל אליו בהתנצלות ובלי לעצור לנשימה אמר ליונתן שלא היה בטוח שהבחור שישב מולו היה אכן נוח ושאביו של נוח היה חבר טוב שלו, ושמאז מותה של הגר, חברתו של נוח, ניתק נוח קשר עם כל משפחתו. 

יונתן, שידע כמה נוח פחד להתמודד עם עברו, רץ מיד לכיוון שאליו רץ נוח. בחוץ, ליד הטנדר המאובק, עמד נוח. מבטו היה קפוא, ופניו כאילו נמתחו כלפי מטה. יונתן התקרב אל נוח באיטיות ובהססנות והניח את ידו על מותניו של נוח. באותה הססנות הוא קירב את נוח אליו, עד שידיו של יונתן הקיפו את גופו של נוח בחיבוק אמיץ. נוח הניח את ראשו על כתפו של יונתן והתחיל לבכות. בכי שקט, ללא מילה וללא התייפחות. רק דמעות חמות שזרמו על כתפו של יונתן וגוף חזק שרעד בין ידיו של יונתן. 

כשהפסיק נוח לבכות, נכנסו השניים לתוך הטנדר ונסעו חזרה לכיוון החווה. בדרך חזרה המשיך נוח לבכות לפרקים. דמותה של הגר צצה ועלתה מולו, וגם זעקתה השבורה של אמה כשבישר לה על מותה של הגר. בכל פעם שראה יונתן שפניו של נוח מתכרכמות ודמעות זולגות על לחייו, שלח לכיוון כף ידו של נוח את ידו הגדולה והחמה, כדי להרגיעו. 

לבסוף, ידיהם היו שלובות זו בזו, שתי ידיים חזקות שמעניקות חום וכוח אחת לשנייה. יונתן ירד עם הטנדר מהכביש המרכזי שמגיע לחווה, ונסע דרך דרכי עפר צדדיות, בין הגבעות המדבריות שצבען האדום נהיה אדום כמו דמו הסוער בשעות בין הערביים בהן נסעו. הוא החנה את הטנדר ליד מספר סלעים שניצבו על האדמה, כמו עצי ברוש שקפאו וכוסו אדמת מדבר. 

יונתן לקח את נוח בידו היציבה לאורך שביל מפותל במעלה גבעה שניצבה מאחורי סלעי העמודים. אני רוצה להראות לך מקום מיוחד, אמר יונתן. מקום שאני נוהג ללכת אליו כשאני רוצה להיות לבד, כשאני רוצה להתחבר לאלוהים. רק אני והוא מכירים את המקום, ועכשיו גם אתה. קולו היה יציב באופן חריג. כאילו ההיסוס הקיומי שקיים בו נעלם באותו רגע. נוח חייך והלך בעקבותיו. 

בתוך הגבעה שכנה מערה בעלת פתח צר. שני הגברים התכופפו ועברו דרך הפתח הצר. אולם רחב ידיים נפתח בפניהם. במרכז המערה נבע מעין. נוח ניגב את פניו במי המעיין ונפעם לגלות עד כמה צלולים היו המים. מים שמעולם לא נגעו בהם. מתוך תקרתה של המערה נפתחו חריצי אור רבים, שמלאו את המערה ואת המעין בזהרורי אור רכים. יונתן הביט בנוח, באותו מבט שבו היה מביט בו תמיד. אותו מבט אוהב וחושק. 

הפעם הבין נוח מה מסתתר מאחורי המבט. הוא הבין שידע תמיד, אך לא האמין שיונתן מסוגל לאהוב אהבה כזאת. לא האמין שאפשר לאהוב אותו בכלל. הוא התקרב אל יונתן באיטיות, תוך כדי פשיטת חולצתו וחיוך רחב המופנה אל יונתן. יונתן לא זז ממקומו, אבל המשיך להביט בנוח ובחלק גופו העליון המעורטל והיפה. 

נוח הגיע אל יונתן, ובאיטיות הסיר מיונתן את חולצתו ואת ציציתו. זהרורי האור במערה שיחקו על גופו של יונתן. חשפו חלקים והסתירו חלקים. הבליטו שרירים משורגים בידיו, והטילו צלליות בין צלעותיו ובין שרירי החזה. נוח פתח את כפתורי מכנסיו של יונתן והסיר אותם ואת תחתוניו מתחת. הוא ליטף את גופו של יונתן, תוך כדי פשיטת מכנסיו שלו. ככל שליטופיו של נוח המשיכו, כך הלך יונתן והתרכך. 

בהססנות הוא שלח את ידו לעבר גופו של נוח. אותו גוף שרצה להרגיש כל-כך הרבה זמן. צמרמורת עברה בגופו בכל נגיעה של נוח וחום עז מילא אותו בכל פעם שנגע בנוח. בכל מקום שבו נגע, הסתכל נוח שעה ארוכה בהתרגשות. הזמן פסק מלכת בשבילו. הוא הפנה את מבטו כלפי עיניו השחורות של נוח, שבאור המערה נראה כמו בבואה של שמי לילה מאוחרים, שחור עז משובץ בזהרורי כוכבים. פיו התקרב אל פיו של נוח. הם התנשקו נשיקה ארוכה ורכה. יד ביד הם הובילו זה את זה אל תוך המעין. 


*                         * 


כשחזרו למחרת אל החווה, חיכה אב המשפחה לשניהם בצפייה. בפיו היו שתי הודעות משמחות. הוא חיבק את שני הגברים בכניסתם, כאילו שהיו שניהם בנים לו. את בשורתו הראשונה סיפר מהר, כמו רצה להיפטר מהמידע המיותר שהיה טמון בפיו. אייל ההון שלח אליהם הודעה שהוא מוכן לכל דרישותיהם ורצונותיהם, שהעסקה נחתמה על ידו ושהוא מצפה לעבודה מהנה ושיתוף פעולה מפרה בינו לבין החווה. 

אב המשפחה חיכה לראות את תגובת שני הגברים, אך הם, כמו ממתיקי סוד, שאכן המתיקו, חייכו פניהם חתומות. הודעתו השניה של האב כאילו לא הצליחה להחליק מפיו החוצה. ניכר היה על פניו, שהביעו מאמץ רב לנסח את מה שרצה לומר, שהודעה זאת היתה הרת גורל מבחינתו, וחשובה מאד. 

הוא חיבק את בנו יונתן חיבוק חזק, שיבח והילל את פועלו ואת חריפות שכלו ולבסוף אמר: אתמול בערב נסגר שידוך בינך לבין בת לרב חשוב. כשסיים את המשפט חייך חיוך רחב, הסתכל על שני הגברים וחיבק את יונתן חיבוק נוסף, חזק יותר. נוח ידע שעליו להיראות שמח כלפי האב, שעליו להיראות שמח כלפי יונתן, שליונתן אין ברירה אחרת, ושלאהבתם לא היה סיכוי מלכתחילה. נוח ידע את כל זה, אך לא יכול היה להעמיד פנים. הוא נעמד כמשותק ועיניו חפרו ברצפה עליה עמד. 

יונתן, שפניו היו מופנים כלפי נוח וגבו אל שאר בני המשפחה, הישיר מבט שואל אל נוח, כאילו מבקש למצוא את התשובה אצלו. משלא יכל לראות את עיניו של נוח שהיו נעוצות באותו הזמן ברצפה, ובטח שלא לקבל ממנו עצה לגבי התמודדותו עם הבשורה, טמן את ראשו בראש אביו והתייפח. 

התייפחותו של יונתן התקבלה בעיני המשפחה כהתרגשות נלהבת מבשורת השידוך. מיד עבר יונתן מיד ליד, מבן משפחה אחד לבן משפחה אחר, בסדרה של חיבוקים, נישוקים ואיחולי מזל טוב. גם את נוח לא השאירו בצד, והחלו מחבקים ומנשקים גם אותו, כאילו היה הוא המשודך. את טקס ההתגפפויות המשפחתיות שבר יונתן באחת, כשהסיר את ידיה של אמו מעליו ויצא מהבית. 

לרעש התנעת הטנדר, הפנו בני המשפחה את פניהם בתימהון, אך מיד התחילו לצחוק ביניהם על כך שביישנותו של יונתן גדולה כל-כך, שהתרגשותו הרבה מהבשורה הכל-כך משמחת מביכה אותו, והוא מעדיף להיחבא אל הכלים ולהתבודד במקום המסתור שלו, מאשר לעמוד במרכז העניינים. הציניקנים יותר במשפחה התחילו לנבא את התנהגותו בחתונה עצמה. איך מרוב מבוכה שכל-כך הרבה אנשים באו לחלוק איתו את שמחתו, לא ירצה יונתן לצאת אל האורחים, ויבקש לערוך את החופה ללא קהל כלל, רק עם נוח בתור עד ומחזיק החופה, הרחק מעיני האורחים, רק כדי שלא יהיה הוא חתן האירוע. 

נוח ניסה לחייך לעברם, אך חיוכו נראה עגום כל-כך. בני המשפחה היו כל-כך נרגשים מהשידוך שהם לא שמו לב לפניו הנפולות של נוח, גם לא ליציאתו מהבית. 
נוח לא הלך לשום מקום, רק נתן לרגליו לקחת אותו. הוא לא הסתכל אל האופק, לא אל הדרך, גם לא לצדדיה. אחרי שעה ארוכה של הליכה בשמש היוקדת מצא את עצמו עומד ליד הטנדר המאובק, ליד הסלעים הניצבים, ליד הגבעה, ליד פתח המערה בה היו שניהם ליל אמש. רגליו הובילו אותו אל תוך המערה, אל המעין, אל יונתן. הוא לא חיבק את יונתן, לא נגע בו. רק התיישב לצידו וראשו טמון בתוך ידיו. אין לי ברירה אחרת, אמר יונתן, אתה יודע. אצלנו בבית, אהבתי אליך דינה סקילה. 

אני יודע, אמר נוח. ידעתי תמיד. קולו היה קפוא, כמו מי המעין. אבל אני אוהב אותך, אמר, ולא אוכל לוותר על האהבה שלי אליך. נוח הישיר מבטו לעברו של יונתן, שנראה יפה מתמיד. נראה היה לו שיונתן נוצר מתוך קרן האור שהאירה את המעין ישירות. כאילו היה כולו אור ולא חומר. 


*                         * 


הימים הלכו והתקרבו למועד החתונה המדוברת ביותר באזור חוות השום מקום. חתונתם של בנו הצעיר והמוצלח ביותר של החווה המשגשגת ביותר באזור ובתו של רב ידוע. בנות המשפחה עסקו כל יום, כל היום, בניקיון, קרצוף וסידור הבית, לכל מקרה שיגיעו פתאום אורחים חשובים, כמו הורי הכלה או שכנים מחוות סמוכות. נראה היה כאילו חיוך קבוע של אושר צרוף נדבק לכל בני המשפחה, לכולם חוץ מהחתן המיועד. 

ליונתן ונוח עברו הימים מהר מדי. יום עבודתם התחיל, וכבר ירדה השמש והסתיים יומם יחד. לעיתים קרובות נקרא יונתן להתפנות לאורחים שהגיעו לברכו. אז היה נוח נשאר לבדו לעבוד. כשהיה נשאר לבד היה מפנה את כעסיו כלפי האדמה, כלפי האבנים, כלפי העשבים השוטים. היה חובט בהם, עודר בהם בכוח, בועט בהם. כאילו הם, האבנים, החול, העשבים, היו האשמים בחתונתו המיועדת של אהובו, יונתן. 

לילותיו של נוח היו ארוכים, כאילו לא עברו. שעות רבות היה מתהפך במיטתו ולא נרדם. כשהיה נרדם היו תוקפים אותו חלומות ביעותים. בחלומותיו היה רץ, בורח, רודף בכבישים ללא סוף במרחבי ערים תעשייתיות שמעולם לא ראה. יונתן ראה שנוח הולך ומתכווץ, הולך ונחסם, הולך ומתכרכם, כמו שהיה כשפגש בו לראשונה. 

יונתן נקרע בתוכו בין אהבתו ליונתן לבין חובתו כלפי משפחתו ואלוהים, לפי אמונתו. בכל הזדמנות שרק יכול היה נוגע בנוח. מחבק אותו, מנסה להרגיע אותו. בתוך תוכו האמין שאהבתם לעולם לא תיגמר, גם אחרי חתונתם. נגיעותיהם נהיו מסוכנות יותר, תכופות יותר, כאילו הזמן שלהם קצוב ועליהם למצותו עד תום. בכל מגע, בכל ליטוף, בכל נשיקה היתה אותה התרגשות של הפעם הראשונה ואותו פחד ממותו של המגע, ממותה של הנשיקה. מההתכלות של שניהם. 

השבועות שהתקרבו למועד החתונה היו מלווים במתח רב בין שני הגברים הצעירים. לא ניתן היה להסתיר את המתח בין נוח לבין יונתן, גם לא מול בני המשפחה, ששמו לבם לכך שחתול שחור עבר בין שני הידידים. נוח השתוקק להיות בקרבתו של יונתן, אבל כשהיה במחיצתו הרגיש כל הזמן את הסוף, והיה משתגע, והיה בורח מקרבתו של יונתן. בימים האלו, שהיו אמורים להיות ימיו המאושרים של יונתן, הם כבר לא צחקו אחד עם השני, לא חייכו. הם נאחזו זה בזה כמו ספינה טובעת, שרק ניצול אחד יכול להתקיים בה. 

בלילותיו אלו, הרבה נוח לראות את הגר. בהתחלה לא הבין נוח את סיבות בואה אליו בחלום. היא כבר לא בכתה וכעסה. גם לא נראתה כפי שהיתה בזיכרונותיו. היא נראתה כמו הגר אחרת. הגר בתקופה שלא הכיר אותה. הגר שעולה מן המוות להגיד לו משהו, משהו שלא ידע. אבל היא לא אמרה לו דבר חדש, אלא את אותם מולם ישנות, רק שהן נשמעו אחרת. אל תשתוק, היא אמרה. אמרת שלא תשתוק יותר. נוח הרגיש שהיא מנסה לומר לו משהו חדש, מנסה לכוון אותו, לא להאשים אותו במותה שלה. 

היא היתה שלווה מאד, לבושה כותונת לבנה רחבה. על פניה נראה רוך אימהי, רוך של דאגה ואהבה אליו. בכל פעם שראה אותה בחלומו היה בוכה. בוכה מגעגוע, בוכה מייסורים, בוכה כי לא הבין אותה. באחד הבקרים שליוו את החלומות שבהם היתה מבקרת הגר, הבין נוח את סיבת ביקוריה. באותו היום הוא חייך, לראשונה מזה הרבה זמן, אל יונתן. פניו נהיו רכות שוב, אך בעיניו היה זיק לא מוכר, זיק שלא הכיר אותו יונתן. 

נוח החליט שאהבתם לא תיגמר, ויהי מה. הוא החליט שלא יגיד ליונתן דבר על תכניותיו, אך היה בטוח בעצמו ובעתיד הצפוי לשניהם. יונתן לא שאל דבר, אבל קיבל את השינוי שחל בנוח בשמחה ובהקלה. בתוכו ידע שנוח מצא את הדרך שתוביל את שניהם לאושר גדול. הוא סמך כל נוח בעיניים עצומות, אם כי לא הצליח להעלות במוחו הקודח כל תכנית שיכלה למנוע מאהבתם להסתיים, כל עוד הוא מתחתן, והרי אין לו ברירה אחרת. 

יום השישי האחרון לפני החתונה הגיע. טקס ההכנות לשבת היה חגיגי יותר מתמיד. בנות המשפחה סידרו, ניקו וקרצפו את הבית שוב, עד שהבית בהק מניקיון. הן בישלו ואפו מטעמים ממטעמים שונים: פשטידות, מרקים, עופות, אווזים, עוגות ועוגיות, ומשסיימו פנו למקווה לטהרה ארוכה במיוחד. 

הגברים סיימו את עבודות החווה שלהם מוקדם מהרגיל ופנו גם הם לטהרה ארוכה במיוחד במקווה. אליהם הצטרפו נוח ויונתן, שהתנהלו בין שאר גברי המשפחה בשלווה, תוך כדי חיוכים ערמומיים זה לזה. תפילת ערבית השבת של הגברים היתה ארוכה מהרגיל, ומלאת כוונה באופן מעורר השתאות ויראה. גם לתפילה הצטרף נוח. 

במהלך ארוחת השבת הצטרף נוח אל שאר השרים בשירי שבת, והפגין בקיאות בכל המילים והלחנים, דבר שהפתיע ושימח את שאר בני המשפחה, ובעיקר את אבי המשפחה שהתחיל להרגיש שנוח הוא בנו שלו. נוח ויונתן חייכו זה לזה כל הזמן. בחיוכו של נוח היה טמון סוד גדול, מזימה. בחיוכו של יונתן היתה טמונה הידיעה שאת ליל השבת יבלו הוא ונוח יחדיו, באחד החדרים המבודדים בשטחי החווה, שהיה בעבר מחסן, ובזמן האחרון הגדילו אותו נוח ויונתן והפכו אותו לביתו החדש של יונתן, לכשיתחתן. 

כשהסתיימה ארוחת השבת הלך יונתן לכיוון חדרו. הוא ונוח סימנו זה לזה שיתראו מאוחר יותר בביתו החדש של יונתן. נוח נשאר עוד מעט בחברת בני המשפחה שנותרו ערים וחיכה להישאר לבדו עם אבי המשפחה, שידע שנשאר תמיד ער מאוחר יותר על שולחן השבת. כשהלכו כולם התחיל לדבר עם אבי המשפחה ביחידות. הוא דיבר איתו על ההכנות לחתונה, על הכלה המיועדת, על אביה הרב הידוע. 

פניו של נוח היו חתומים ולא ניתן היה לדעת שהחתונה היא כמו חרב שמפלחת את ליבו מבפנים. נוח סיפר לאב בהתלהבות על בניית הבית החדש של יונתן, וביקש ממנו לבא ולראות את הבית לפני תפילת השחרית בשבת בבוקר, כשעוד יש לו זמן פנוי. כשסיימו את שיחתם, פנה האב לחדרו, ונוח פנה לחדר של יונתן. 

דלת הבית החדש בשטחי החווה רק נפתחה, וכבר היו שני הגברים הצעירים זה בזרועותיו של זה. הם הסתערו אחד על השני, כאילו לא ראו זה את זה שנים, כאילו היו ערפדים שניזונו זה מדמו ומבשרו של זה. הקרקע נשמטה מתחת רגליהם, ושניהם פרשו כנפיים ועפו אחד במרחבו של השני. כשהתעייפו, נשכבו שניהם ערומים במיטת כלולותיו של יונתן. 

כשעיניו של יונתן החלו להיסגר, שאל אותו נוח בשלווה מה היה קורה אם משפחתו היתה יודעת עליהם. יונתן ענה, חצי רציני וחצי מנמנם, שבמקרה הטוב היו מנדים אותו מקווים שאלוהים יסקול אותו בעצמו ויושבים עליו שבעה ואל תדבר שטויות. נוח צחק ואמר שככה יהיו שניהם באותו המצב, שניהם ללא משפחה. הם יהיו משפחה זה לזה. משפטו האחרון של נוח נפל על אוזניים ישנות לגמרי. נוח נישק את מצחו של יונתן, ואת שפתיו הרפויות. הוא נשכב לצדו והביט בו כל הלילה. 

השכם בבוקר, עם עלות שמש, יונתן עדיין ישן. נוח, שלא ישן כל הלילה, שמע צעדים כבדים מתקרבים לכיוון הבית הקטן. נוח לא קם, גם לא כיסה את עירומו של יונתן. כשהצעדים כבר היו קרובים מאד לבית, התחיל נוח ללטף את גופו של יונתן. הוא שמע את צעדי האב נעצרים ליד החלון הגדול שהשקיף אל החדר שבו היו שני הגברים. נוח לא הפנה את ראשו כלפי החלון, וכאילו לא יודע שצופים בו, המשיך ללטף את נוח ולנשק אותו, בנשיקות קטנות ורכות לכל אורך גופו. נוח שמע את הצעדים מתרחקים במהירות ובשקט מהחלון. פיו של נוח נמתח לכדי חיוך דק, אבל עיניו דמעו. נוח מחה את דמעותיו והעיר את יונתן. 

בתפילת השחרית לא העיז אבי המשפחה להסתכל על יונתן או על נוח. במשך היום, השמחה שמילאה את החווה בערב השישי הפכה לשתיקה חמורה, שהלכה והתפשטה כמו אש זהירה בין כל בני המשפחה. עד סוף היום, כבר לא העיז אף אחד להישיר מבט לכיוונו של יונתן. המילים הספורות שנזרקו בחלל הבית, פילחו את השתיקה החדה. יונתן לא הבין מה קרה, אבל גם לא שאל. הוא חשב שכולם עייפים מההכנות הבלתי נגמרות לחתונה שנערכו במשך כל השבוע לפני כן. 

את נוח השקט הפחיד. בתוך תוכו קיווה שתכניתו הצליחה, ושבסופו של דבר נוח יסלח לו שנידו אותו מהמשפחה. כך הם יוכלו לחיות באושר ובעושר עד עצם אחרית הימים. אבל בתוך תוכו פחד נוח שמשהו לא יסתדר. שהמשפחה לא תנדה, שיונתן לא יסלח, שמשהו נורא יותר יקרה, משהו שאותו לא יכל לדמיין. 

בסוף אותו יום ארוך ודומם הלכו נוח ויונתן לישון, כל אחד בחדרו שלו בתוך הבית. נוח, שהיה עייף מחוסר שינה, אבל טרוד מהשלכות הבוקר, נרדם והתעורר שוב ושוב. 

יונתן, שלא שיער שקרה משהו, ישן בשלווה גמורה. באמצע הלילה שמע נוח קול צעקה שנחנקה במהירות מכיוון חדרו של יונתן. הוא הסתכל מחלונו לעבר חלונו של יונתן, וראה צלליות של גברים חובטים בכוח לכיוון המיטה. נוח רץ במהירות לכיוון חדרו של ונתן. באור ירח קלוש, הוא ראה את יונתן נחבט שוב ושוב על ידי גברי הבית, עד אבדן הכרה. נוח ניסה להפסיק את הגברים מלהכות ביונתן, אך ללא הואיל. 

הם הפילו אותו על פני הקרקע ובעטו בפניו. כשניסה נוח לקום, הם בעטו בו שוב והוא נשכב על הרצפה, בלי יכולת לנוע. הגברים גררו את יונתן מחוץ לחדר, מחוץ לבית, דרך חצר הבית. נוח ניסה להתרומם, ובקושי הצליח. בכוחות אחרונים הוא הלך לכיוון שאליו לקחו את יונתן. במרחק הוא ראה צללית שכובה לצד גדר האבן שסבבה את החווה. מול הצללית עמדו צלליות נוספות של גברים ונשים, כל בני המשפחה. הצלליות זרקו על הצללית השכובה, צלליתו של יונתן, אבנים גדולות. 

זעקות נשים והתייפחויות גברים נשמעו עם כל אבן שנזרקה. הצללית השכובה לא הניעה איבר. לא זזה. נוח נצמד לגדר האבן. החושך הסתיר אותו. אחרי דקות מספר, שנראו לו כמו נצח, נפלו כל הידיים לצידי גופות הצלליות, וכמו עדר של צלליות רכונות ובוכות, הלכו כולם חזרה לכיוון הבית. כשבלע הבית את בני משפחתו של יונתן, הלך נוח אליו. אל הצללית השכובה על האדמה, אל הצללית המכוסה באבנים גדולות. נוח רכן ליד גופו של יונתן, שהלך והתקרר במהירות. הוא החזיק את ידו שהיתה פעם גדולה וחמה ועזב אותה במהירות. בלי לחשוב, ובלי כוח, הרים נוח את יונתן, והניח את ידו של יונתן סביב צווארו של נוח. הוא התחיל לגרור אותו, כאילו סוחב פצוע, מחוץ לשטחי החווה, אל מקום סודי שרק שניהם ואלוהים הכירו. 


*                         * 


בתוך המערה ישב נוח. לידו תלולית עפר טרייה, שבראשה שורטטו בקוים גסים פנים של גבר. ידיו וגופו של כוסו עפר. אותו עפר שלידו ישב. נוח פשט את בגדיו ונכנס לתוך המעין. על פניו לא נראתה כל הבעה, רק כפור דק ושליו. נוח הפנה את פניו אל פני קרקעית המעין. אחרי דקות מספר נראה הי לו שקרקעית המעין נפערת. מאחוריה נפתח חלל ענק, אינסופי, כמו שמי הבוקר המוקדמים במדבר. מתוך אותם שמיים בקרקעית המעיין ראה נוח שתי דמויות מוכרות לו כל-כך מתקרבות אליו. הגר ויונתן התקרבו אליו, שניהם לבושים כותנות לבנות צחורות, ומשניהם נוגה אור בהיר ורך. הם הביטו בו בעיני הדבש שלהם וחייכו. 


- סוף - 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...