>  >  > 

בלדה לנאיבי

הוא חזר אל המציאות מהחלום המתוק בו היה שרוי.
הוא פקח את עיניו אבל היה חושך מוחלט, הוא התכופף והרים את השעון הקטן ליד המיטה וראה שהשעה ארבע לפנות בוקר.

הוא יצא בשקט מן החדר ונכנס אל חדר האמבטיה. הוא אף פעם לא אהב הראי הגדול שהיה בדיוק מול המקלחון ולכן סגר את הדלת כשנכנס אליו. הוא פתח את המים וחיכה שיתחממו ואז נכנס אל מתחת לזרם ונתן למים לשטוף את כל שרידי ההרפתקאה האחרונה שלו ושל ערן. הוא חייך, עד היום הוא לא מבין למה ערן קורה לזה הרפתקאה, הם אומנם מאד יצירתיים במיטה אבל עדיין הוא מצא את המילה לא ממש מתאימה. הוא נשאר תחת הזרם זמן מה, נהנה מהמים השוטפים את גופו.

הוא תמיד אהב לעמוד ככה סתם תחת הזרם בלי להסתבן במשך דקות ארוכות ולחשוב. לחשוב על ערן, לחשוב על ארבע השנים האחרונות, ולפעמים גם על השנים שיבואו. תסריטים שלמים על חתונה, מגורים משותפים... לפעמים אפילו נסחף ודמיין אותם עם 2 ילדים וכלב כמו בסדרות האמריקאיות המטופשות המשודרות ללא הרף בכל ערוץ שקיים.

הוא סגר את הברז ויצא מהמקלחת, לבש את החלוק שלו ונכנס בחזרה אל החדר. בחדר דלקה מנורת הלבה הכחולה שפיזרה בו אור נעים, ודיסק של קולדפליי התנגן ברקע. ערן שכב על המיטה באלכסון עם שמיכה דקה שמכסה את אזור החלציים בלבד.

ערן ידע בדיוק מה עושה את זה ליובל ושראה אותו נכנס לחדר סגר את עיניו ועשה עצמו ישן, עם יד אחת מעל לראשו ויד אחת על רגלו, כאילו התכונן לצילום דוגמנות.

יובל צחק, אחרי הכל הוא הכיר את כל השטיקים של ערן וידע שהוא לא באמת ישן. הרי, מי בכלל יכול לישון בתנוחה כזאת?
הוא החליט לשחק איתו את המשחק עד הסוף.
הוא פשט את החלוק ותלה אותו על המתלה מאחורי הדלת, סירק את שערו ונכנס אל המיטה תוך כדי שהוא דוחף את יובל לצד אחד של המיטה.

הוא לקח שמיכה אחרת שהיתה לידו, התכסה עד הצוואר והסתובב עם הגב אל ערן. לאחר כמה דקות הוא הרגיש נשימה חמה על עורפו מתקרבת ונסוגה, ואז אמר ''חשבתי שאתה ישן''…
''מי רוצה לישון כשאתה שוכב לידי בלי בגדים תגיד לי?'' השיב ערן.

הוא הסתובב אליו, חייך ונתן לו נשיקה, ערן בתגובה החל לנשק את צווארו והחל לרדת לכיוון החזה. הוא אהב את החזה של יובל; את הצורה שלו את מעט השערות שהיו פזורות עליו והתכווצו למעין משפך באזור הטבור.

''מה? עוד פעם עכשיו?'' הוא רטן… ''אמא שלי תשמע בסוף, אתה יודע שהיא כבר העירה לי פעם אחת שאחנו עושים רעש ומפריעים לה לישון ובסוף אנחנו גם נעיר את אחי, שאתה יודע שקשה לו עם זה גם ככה… למסכן יש זיון פעם בשנה ואנחנו עושים לו פה פסטיבל פורנו חדר ליד!'' ערן הסתכל על יובל ואז התפרץ בצחוק אדיר ומשוחרר, צחוק נטול עכבות וחסר כל רסן, בדיוק כמו שהוא אהב.

''יופי… עכשיו הם יתעוררו בגלל זה! שאלוהים יעזור לי עם מה שאני הולך לחטוף בגללך מחר בבוקר'' הוא אמר וסתם לערן את הפה עם ידו.
ערן נתן לו נשיקה ונשכב.
הוא לקח את ראשו של ערן, הניח אותו על חזהו וליטף את שערו.

למחרת בבוקר הוא העיר את ערן ויחד התיישבו בפינת האוכל לארוחת בוקר. הריח באוויר היה משגע. ריח של בורקסים, פנקייקים וקפה טרי.
ערן היה מטורף על ארוחות הבוקר שאמא של יובל הכינה, הוא אהב את היחס שקיבל בביתו של יובל, את החום והאהבה שכל-כך נזקק להם, החום ואהבה שכל-כך היו חסרים לו בביתו שלו.

אמיר, אחיו בן ה 17 של יובל, יצא מחדרו והתיישב ליד ערן עם פנים זעופות.
''כנראה שיובל צדק והוא שמע אותנו… מסכן... צריך למצוא לו איזו בחורה'' הוא חשב לעצמו.
אמו של יובל התיישבה אל השולחן והם החלו לאכול.

לאחר הארוחה הוא החליט לנסוע עם ערן לטיול קטן.
הוא התיישב ליד מושב הנהג, למרות אי שביעות הרצון המאד בולטת למראה אשר היתה מרוחה על פניו של ערן.
''שתוק, תן לי גם לנהוג מדי פעם'' הוא רטן.
''אבל אתה נוהג כמו זקנה בת 70 עם פרקינסון ששכחה את המשקפים בבית!'' השיב לו ערן בלי שמץ של הומור בקולו.

הוא בלע את העלבון (גם כי לא רצה להתחיל את היום עם ריבים אבל יותר משום שידע שערן צודק...), התניע את המכונית והתחיל לנסוע.
ערן פתח את הרדיו, בדיוק כשהחל ''שיר כאב'' של יזהר אשדות.
הוא חייך.
כמה אירוני היה לשמוע את השיר בדיוק עכשיו… כרמז אשר מעיד על הבאות... כאזעקה שקטה, כמעט בלתי נשמעת המתחננת שיבין את הרמזים ויקח את עצמו בידיים.
אבל הם פשוט המשיכו לנסוע, שניהם מחויכים, כל אחד מסיבותיו.

בשעות הצהריים המוקדמות הוא החזיר את ערן לביתו.
ערן פתח את הדלת והתקרב אל יובל לתת לו נשיקה, אך פתאום עצר ושאל: ''אז אתה בא לישון אצלי היום בלילה, כן?''
''כן'' הוא השיב.
''ותגיע אלי מוקדם או ששוב אני אשן כשתגיע?''
אני אגיע מאוחר. יש לי 20 פגישות עם אנשי הטלמרקטינג!
וזה לא ייגמר לפני אחת בלילה, אנחנו צריכים להרים את הפרוייקט הזה עד העשרים לחודש''.
''אתה והפרוויקטים שלך גם כן!'' מילמל ערן וסגר את דלת המכונית.
חיוך מגעיל, מלא זימה מילא את פניו ברגע שסובב את פניו מיובל.

הוא הגיע לעבודה.
אותם פרצופים דוחים וצבועים מילאו את חלל החדר כמו בכל יום עבודה.
הוא ידע שהם יודעים ולא שם עליהם קצוץ, אך לאחרונה נראה כאילו הם מגעילים עוד יותר, כמעט מגחכים עליו והוא, תמים שכמותו, בחר להתעלם. הוא גם ידע שהם מכירים את ערן ממספר ארועים בהם הם נראו ביחד כ''חברי ילדות'' ואחדים אף שמרו על קשר רציף עם ערן.
עשר מתוך 20 אנשי הטלמרקטינג לא הגיעו לפגישות בתואנות שווא על מחלות מיסתוריות שתוקפות משום מה… רק בעת פגישות עבודה.
הוא רצה להרים טלפון לערן לשאול אם הוא רוצה שהוא יביא איזה משהו בדרך אך בדיוק מכשיר הפקס פלט כמה עמודים שהיו מאד חשובים והוא חיכה להם מספר ימים ולכן עבר עליהם בהתלהבות ושכח מהעניין.
לאחר מספר דקות הוא כבר היה בדרך לערן.

הוא התקשר לאימו בפלאפון.
''אמא אני ישן היום אצל ערן, סיימתי את העבודה מוקדם וכבר יותר נוח לי לישון אצלו מלחזור כל הדרך עד הבית''
הוא ידע שהיא נעלבת שהוא לא ישן בבית ולכן העדיף להשתמש בתירוץ.
''אתה דיברת איתו? אמרת לו שאתה בא מוקדם?''
''לא, לא הספקתי, אבל שטויות, נעשו לו הפתעה''
''אתה בטוח שזה רעיון טוב? אתה יודע שהוא לא אוהב את הדברים האלה''
''שטויות, כולה אני בא יותר מוקדם הביתה, מה רע?''
''טוב'' היא השיבה, בקול מהוסס.

''קרה משהו?'' הוא שאל
'' לא לא, סתם חשבתי שאולי בכל זאת תישן היום בבית, אני רוצה לדבר איתך קצת, אני בקושי רואה אותך בזמן האחרון ומזמן לא היתה לנו שיחה רצינית''.
''שטויות, מחר אני אבוא הביתה ונדבר כמה שתרצי'' הוא חייך, הוא אהב אותה כל-כך והבין לליבה ובכל זאת רצה לבלות את הלילה עם ערן.
''בסדר חמוד''
''ביי אמא''
''להתראות יובל''

הוא החנה את המכונית, ונעל את הרכב.
הוא עלה במדרגות והתקרב לדלת, הוא שמע את קול המים הזורמים במקלחת והתכופף להרים את המפתח שערן תמיד משאיר לו שהוא לא יכול לפתוח את הדלת.
אבל המפתח לא היה שם.
''טיפשון'' הוא חשב, ''שוב שכח להשאיר לי את המפתח''.
הוא חיטט בתיקו ומצא את המפתח הנוסף ששיכפל לפני שבועיים אחרי שנמאס לו לעמוד דקות ארוכות מחוץ לדלת.
הוא נכנס לדירה ונכנס למקלחת.

רגליו לא יכלו לשאת אותו והוא היה צריך להחזיק במשקוף הדלת.
הוא שם את ידו על פיו, דמעות מילאו את עיני והחלו זולגות בשקט על לחייו, דממה השתררה בבניין, ורק ''זמן קסם'' שהתנגן לו במערכת שבר את השתיקה. ערן לקח מגבת וזרק אותה לבחור שעמד מאחוריו, שנראה מופתע לא פחות מיובל.

''יובל, חכה שניה, יובל נו אל תלך! חכה רגע!, הוא צעק אחריו אבל הוא כבר לא שמע, הוא רץ החוצה וירד במדרגות ונכנס אל רכבו.
שני הכלבים הקטנים עם הראש המתנדנד שערן קנה לו נראה שכאילו לעגו לו... ראשיהם זזים משמאל לימין כאילו אומרים ''תראה, רק תראה איזה תמים אתה, היו לך את כל הסימנים והתעלמת מהם''.
אותה מחשבה בדיוק עלתה בראשו.

''איך לא ראיתי... הפרצופים שלהם בעבודה, הדאגה של אמא, הם כולם ידעו!''
הוא חייג לאמו.
''יובל?'' היא אחרי חצי צלצול ''הכל בסדר?''
''את יודעת למה את שואלת, נכון?!'' שאל בבכי חנוק.
''את ידעת סיפרת לי... איך לא סיפרת לי!? איך עשית לי את זה?!''

''יובל, אני רק חשדתי, מכמה שיחות ששמעתי אני לא ידעתי כלום בוודאות אבל על זה רציתי לדבר איתך אתה יודע שאני לא רוצה שתיפגע''
''מאוחר מדי, כבר נפגעתי, באתי הביתה והוא היה שם במקלחת עם איזה בלונדיני''
הוא ניתק, בלי לחכות לתגובה.

הוא הסתכל החוצה וראה את ערן לבוש ברישול עם חולצה חצי פתוחה וברגליים יחפות רץ לקראתו.
הוא התניע את הרכב והחל לנסוע, רואה את ערן עומד על הכביש מאחוריו.
ואז כאשר הביט בו שוב הוא הרגיש את הזעם עולה בו, מבעבע ועולה אל ראשו כמו לבה רותחת, ותוך שלוש שניות הוא נסע רוורס בפול גז והדבר האחרון שראה היה את פניו הנדהמות של ערן ואז את גופתו מתעופפת באוויר ונוחתת 15 מטר קדימה. דוממת.

הוא יצא החוצה ורץ אל ערן, הדמעות, שכבר הספיקו להתייבש החלו לזרום שוב כמו ברז פתוח.
הוא הסתכל עליו, חפן את פניו בידיו ורץ חזרה לכיוון הרכב.
הוא נכנס והכל לנסוע, הוא לא עיכל את מה שארע.
מיליון מחשבות התרוצצו בראשו, מה לעשות, למי להתקשר, לאן לברוח?

הוא נסע ונסע במשך כשעה ומשהו, בלי לדעת לאן, עד שמצא את עצמו בצפון, בחיפה. הוא נסע לכיוון האוניברסיטה… שם למד ניהול עסקים במשך שלוש שנים, שם הכיר את ערן, בכלל לא הבין מדוע אבל המשיך לנסוע.
הוא הגיע והחנה את הרכב.

כאשר טרק את הדלת מאחריו הוא ראה אל מולו את פניו ההמומות של ערן ומיד לאחר מכן את ערן שוכב על הכביש עם עיניו עצומות.
הוא נכנס לאוניברסיטה ועלה אל הגג.
''על מי אתה עובד… אתה הרי פחדן מדי'' הוא חשב לעצמו.
הוא התקרב אל הקצה.

''ארבע שנים… מעניין כמה זמן זה כבר קורה... איך הוא עשה לי את זה, איך!?, כל-כך אהבתי אותו, נתתי לו הכל, כל מה שהוא רצה, כל מה שהיה חסר לו.''
הוא הסתכל למטה וקיבל סחרחורת חזקה, ומיד התרחק מהקצה.
''אבל הוא אהב אותי... אני יודע שהוא אהב אותי. אלוהים מה עשיתי?!
איך עשיתי לו דבר כזה… איזה מפלצת אני… לאף אחד לא מגיע למות בגלל זה. אבל… זה כבר נעשה… זהו אין מה לעשות יותר''
את המילים האחרונות הריץ בראשו במהירות ואז רץ קדימה וקפץ מהגג.


ערן היה בהלוויה, כולו חבול ותחבושות על שתי ידיו. הוא עמד בצד, מרוחק מאמו של יובל כאילו מנסה להסתתר, למרות שידע שהיא יודעת שהוא שם.
אחיו של יובל הסתכל עליו במבט רווי שנאה והוא ראה את אמו של יובל מחזיקה בידו ולוחשת לו כמה מילים, מנסה להרגיע אותו.

ערן חזר הביתה, נשכב על המיטה ונרדם שינה טרופה, מסוייטת ועמוקה מאד.
הוא התעורר כאשר כבר היה חושך בחוץ, הוא כמעט היה יכול לשמוע את יובל מתקלח. הוא שם את הדיסק של קולדפליי שהם כל-כך אהבו ועשה עצמו ישן… אבל אף אחד לא נכנס לחדר, שהיה ריק מחיים ממילא.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...