>  >  > 

מקום להתבודד בו - ב

משוב הרוח החמה זרם לכיווני. אף על פי שהכל ממילא היה מובן מאליו, דבר לא היה ברור לי ממה שהתרחש סביבי באותם רגעים, כנראה שבעצם לא רציתי להבין. 

ירדן עמד בנינוחות ואני מולו, בפתח הדלת. לא הפסקתי לתהות, מה לעזאזל עובר כעת בראשו המטורף. משקפי-שמש עגולים כיסו את עיניו והפנים לא הביעו דבר כדי שאוכל לפרש את מצב-הרוח שבו הוא שרוי. התבוננתי בזוג המזוודות, מחזיר אליו מבט ומנענע בראשי כשואל - מה? 

הוא קימט את מצחו והשפיל את עיניו מעל מסגרת המשקפיים, שגלשו על גשר אפו. ''היום בחרתי להתודות בפני אבא שלי שאני מאוהב, 'יפה-יפה, הגיע הזמן, באמת,' זה מה שאמר לי, מרוצה מעצם העובדה שהבן שלו כמו כולם. אחר-כך הוא טפח על שכמי''. הבחור הנמיך את קולו וכך שינה אותו, '''וכמה רחוק הגעתם,' שאל אבי. 'המיטה גדולה ואפשר לעשות עליה הרבה דברים משוגעים,' עניתי לו. מזמן כבר לא ראיתי חיוך כזה רחב על פניו, באמת. הוא הציע שאני אזמין את אהובת לבי לביתנו, כדי שהוא ואמי יוכלו להכיר אותה. 'אותו,' תיקנתי. 'סליחה?' הוא שואל אותי, משחק אותה לא מבין. 'אבא, זה גבר,' עניתי לו ומיד חטפתי סטירת-לחי''. לאחר אתנחתא קלה השלים, ''בקיצר, העיפו אותי מהבית''. 

הלם, זה בדיוק מה שחשתי באותם רגעים לא מוגדרים. ''אז אתה רוצה להגיד לי ש...'' בלעתי אוויר, כשאני לגמרי מבולבל, והמשכתי. ''זאת אומרת, שאתה רוצה להישאר כאן, כלומר בבית הזה?'' 
הוא הנהן. ''לתקופה מסוימת - כן''. ברגע שהוא הסיר את משקפי-השמש מפניו הוא אימץ את גבותיו, ''עכשיו אני באמת בבעיה רצינית, בטח ניחשת כבר בעצמך. אל תגיד לי שאתה לא רוצה אותי''. 

איך יכולתי לעמוד מול המבט הכובש הזה? נטלתי את המזוודות והכנסתי אותן פנימה, לתוך הבית. ירדן פסע בביטחון במסדרון, הוא כבר הכיר את המקום, כל פינה ניסתרת בו, יותר מדי טוב. ניגשתי גם אני למטבח ושם מצאתי אותו יושב ליד שולחן העץ הגדול ושותה את המשקה הצונן שמזג לעצמו. גררתי מעט את אחד הכיסאות כדי להתיישב לידו, הנחתי את זרועותי על השולחן וקירבתי את פני לעברו. 

''אנחנו צריכים לדבר, אתה יודע,'' התחלתי להגיד. הוא רק מצמץ פעם אחת, בעודו לוגם מהמיץ, כדי לסמן שהוא מסכים איתי. ''אני רוצה תשמע מה שיש לי לומר עכשיו ואל תשאל שאלות. רק תקשיב. קודם כל אני באמת מצטער לגבי מה שקרה בינך לבין הוריך, כי במידה מסוימת גם אני מרגיש אשם. אבל אתה כבר כאן ואני בהחלט שמח לארח אותך בביתי''. 

הוא התבונן בי מבעד לזכוכית הכוס, כשהוא מרוקן את הלימונדה. ''דבר אחד שיהיה ברור לך, אני לא מעוניין בשום בעיות וכאבי ראש נוספים ומן המצופה, שגם אתה צריך לשמור על הכללים שלי. אז ככה, נכון הוא שברוב הזמן אני לא נמצא כאן וחוזר בדרך כלל בשעה מאוחרת - אל תנסה לחפש או לצור איתי קשר בשום דרך, לא במשרד ולא באמצעות נייד. ברגע שיבואו לכאן אנשים אל תעז להשמיע הגה, תישאר בקומה העליונה ותתאפק שלא להראות אות חיים. בסך הכל אף-אחד לא צריך לדעת עלינו. האם זה ברור?'' 

ירדן עמד מול המקרר הפתוח, בגבו אלי. באותה שעה לא היה ברור לי אם הוא זה שמתארח בביתי או שמא ההפך הגמור. 
הבטתי בשעון והסתבר לי שאני מאחר לעבודה. נשקתי לו ובריצה חלפתי בין החדרים, ממהר להיכנס למכונית. 

כמו תמיד שבתי בשעות הערב. שלא כמו בימים רגילים, מוטי לא רץ לעברי לזנק עלי וללקק את פני בהתלהבותו. הוא ישב לו על השטיח בפינה, קובר את ראשו בין זרועותיו השעירות. היה ברור לי שבאותו לילה אני לא אזדקק להוציא אותו החוצה או להוסיף בונזו לקערה שברוב הזמן היתה ריקה, אך לא הפעם. עליתי לחדרי ולנגד עיני נגלה החלל נקי, אפשר להגיד אפילו מבריק, כמו שראיתיו בזמנים שמיכל התגוררה כאן, כשהיתה עוד אישתי. 

הורדתי את החולצה מעלי וברגע שפתחתי את הארון ראיתי את הבגדים המונחים בשלמות בתוך המגירות והמדפים, דבר מוזר עוד יותר שחלקם לא היו שלי. בסך הכל ירדן הביא איתו כמות מעטה של בגדים, אומנם אופנתיים ויקרים ביותר, והם הצטופפו למדף אחד בלבד. ניגשתי לעבר המיטה ועל השמיכה היתה מונחת תמונת פוטו במסגרת מוזהבת, נטלתי אותה לידי. זה היה תצלום שחור-לבן של אישה צעירה וחייכנית, ללא ספק מאוד יפה. 

''ערב טוב, בני,'' פנה אלי קולו של ירדן לפתע פתאום. הסבתי את ראשי מעט לאחור, הוא עמד לידי, במרחק של צעדים בודדים. ''הזמנתי לנו כבר פיצה לארוחת-הערב''. 
''נחמד,'' מלמלתי. ''זאת חברה שלך, מה?'' 

הוא לקח את התצלום לידיו והביט בו בעיניים נוצצות, עצובות משהו. ''חברה? כן... בערך,'' השיב לי ומיקם אותה על השידה. לא אמרתי יותר דבר ולא המשכתי לחקור. 
היינו בדרכנו לצאת לקומה התחתונה. ''ירדן, החלטת להפוך את חדר-השינה שלי לשלך?'' 
הוא הניד בראשו לשלילה. ''מה פתאום, של שנינו, כמובן. ויש איזו סיבה שמונעת ממני את זה?'' 
''אתה צריך להבין שאני הולך לישון לפעמים באמצע הלילה''. 
''לא מזיז לי,'' מיהר להשיב. 

''לפני השינה אני גם נשאר בחדר כדי לסדר כל מיני דברים ובשביל זה אני צריך להשאיר את האור פתוח''. 
''ככה אוכל להביט בך. נו באמת, מה זה התירוצים העלובים האלה שאתה ממציא לי עכשיו? ודרך אגב, אני לא אשאר כאן לנצח נצחים''. 

נצח או לא נצח, אבל התקופה, שהוא בחר להשתהות בבית שלי, יחד איתי, נמתחה למשך ימים ארוכים. ירדן אכן ציית לכל אותם הכללים שהצבתי בפניו, ככלבלב נאמן. כחבר. עם הזמן התחלתי להאמין שזוהי התקופה היותר שקטה ונוחה שאי-פעם זכיתי לראות בשנות חיי. ההצלחה האירה לי פנים בענייני העבודה ובאשר למיכל, אני חייב להודות שרק לעתים נדירות יצא לי להיזכר בשנים המשותפות שהיו לנו. 

האידיליה גם לא נמשכה יותר מדי זמן. 

התחושה של לא-הכל-כשורה החלה לצוף כבר באותו יום שמצאתי במקרה את תעודת-זהות של ירדן על הריצפה וברגע שעמדתי להחזירה למקום, בתנועה לא מכוונת פתחתי את המסמך, להציץ בו. בהתחלה חשבתי שאני חולם, כי זה פשוט לא יכול להיות. בטח חלה כאן טעות כלשהי... 

מאחורי שמעתי את קולו המזמזם את מילות השיר: ''בני, בני, ילד רע...'' 
מיהרתי להסב את ראשי לכיוונו. ''מה זה צריך להיות? איך אני אמור להבין את מה שכתוב פה?'' 
ירדן עשה מספר צעדים זהירים לקראתי עד אשר הבין הכל, ראיתי זאת לפי הבעת פניו המשתנה. ''אני מצטער,'' פנה אלי בקול אשם ומרגש. 

''אבל למה, לכל הרוחות? למה לא אמרת לי את האמת כבר בהתחלה? בשביל מה...'' 
''תירגע,'' הנמיך את קולו, ''הגעתי כמעט כבר לגיל שמונה-עשרה''. 
''מה אתה אומר?!'' זילזלתי. ''אלוהים, לא ציפיתי לכזאת הפתעה ממך ואני מאוד מאוכזב''. 
''אתה עושה מכל דבר סיפור גדול''. 

''סליחה?!'' פלטתי קול נביחה. ''כבר בפגישה ראשונה, בלי שום סיבה מוגדרת, אתה מוסיף לעצמך ככה סתם יותר משלוש שנים, ומרוב חוצפתך גם ממשיך לשקר לי גם עד היום. ואחרי כל זה אתה מופתע מהתגובה שלי, אחרי שהכנסתי למיטה שלי קטין?'' 

הוא צמצם את עיניו והעלה חיוך קטן וציני על פניו, כיודע בוודאות מה מסתתר בין המילים. לאיטו ירדן התקרב אלי, צעד מאופק אחר צעד. הזמן קפא במקומו. ללא מילים הוא נשק לשפתיי, המגע היה רך וכה עדין, כמעט שביר. עיניו התמקדו עמוקות בעיניי, כך שלרגע הרגשתי נבוך. הוא שאל אם אני יכול לסלוח לו הפעם, ואני, בתנועה כמעט מכנית, הנהנתי בראשי. 

כעבור פחות משבוע נתקלתי שוב במצב מאכזב, כאשר ניסיתי להוציא את הכסף מהכספומט. 'לא ניתן לבצע פעולה נוספת היום' נכתב לנגד עיניי. זה היה סימן ברור שלמישהו היתה גישה לחשבון הבנק. בעוד שזה חזר על עצמו עוד ועוד כבר ידעתי, הייתי משוכנע לגמרי מי זה המישהו הזה. 
ראיתי אותו באחד הימים בגינה שלי, מבלה שעות ארוכות עם הכלב שלי. ''למה אתה עושה דברים מבלי לבקש רשות ממני?'' 

פרצוף מלאך היה חבוש על פניו. הדבר גרם לי להתרגז עוד יותר. ''אתה יודע טוב-טוב על מה אני מדבר,'' התחלתי להגיד בקול שקט ומאיים. ''למה אתה משתמש בכרטיס-אשראי שלי מבלי להתייעץ איתי קודם כל, מבלי לבקש רשות?'' 

אף לא מילה אחת לא נשמעה מכיוונו ולמען האמת לא ציפיתי לשמוע שום תגובה. הוא עמד מולי, ראשו היה מורד מטה, כך גם עיניו. ללא ספק, היו לו כישרון משחק יוצא מן הכלל. אבל אני לא הזדקקתי לשום ליצן שיפלוש לחיים שלי וינהל אותם במקומי. בשום פנים ואופן לא. 

כעבור מספר דקות של דומייה והסדרת רגשות, ראיתי מכונית מתקרבת אל הבית שלי ופונה לכיוון החנייה. ''זהו זה,'' אמרתי בשקט. ''תלך עכשיו לחדר שלך, ילד, ושלא תעז לצאת ממנו בזמן הקרוב. נמאס לי כבר מהשטויות שלך. ושלא תבין אותי לא נכון, אני לא מחפש לעצמי בעיות נוספות כאן איתך. ואם אתה רוצה להישאר במקום הזה, תזדרז לעוף לחדר ואל תוציא הגה. אל תנסה אותי גם בעתיד. הבנת אותי?'' 

''כלאת אותי בבית הדפוק הזה.'' לחש, בעודו גורר את רגליו ומתרחק ממני. ''אתה לא נותן לי לנשום כאן, אתה גם יודע טוב מאוד שאין לי לאן ללכת ושאבא שלי לא ירצה לראות אותי יותר לעולם וברור שלא להביא לי ת'כסף בסופישבוע''. לאחר מכן הוא קרא למוטי להצטרף אליו לשעת בדידות. 

מנוע המכונית דמם ברקע. ''תזדרז כבר,'' צעקתי לכיוונו, ''ולעזאזל, תשאיר את הכלב שלי כאן''. 
בדיוק כמו במקצוע שלי, כך גם בחיים, אני נאלץ להגדיר באופן חד משמעי את הגבולות. וכי אם אנשים בוחרים להתעלם מכללים אלה ואחרים, בסופו של דבר הם יתחרטו במוקדם או במאוחר. בדוק. 

בכל יום ירדן הסתגר בחדר-השינה שלו, לאחר שהחלטתי לתת לו חדר פרטי משלו. אין לי מושג מה הוא בחר לעשות בשעות הבדידות הללו ולמען האמת אף פעם גם לא התעניינתי. לעתים מצאתי אותו מקשיב למוסיקת הרוק הכבד שאף פעם לא מצאה חן בעיניי, לרוב ראיתי אותו מסתובב עם אותו תצלום של אישה צעירה, שכנראה סימל בשבילו הרבה יותר ממה שאני יכולתי לנחש. לא פעם ולא פעמים ירדן הזכיר את אותה המילה, שלא מצאה שום דרך להתחבר לזרם החשיבה שלי - אדישות. ואחרי הכל, בכל פעם שחזרתי לביתי היו אלה רגעי אושר זמני לכל אחד מאיתנו. אושר מלווה לעתים במתח וכאב רב. 

בהדרגה הכל החל לקרוס תחתינו, התקוות, הקשר ההדוק, האמון והאהבה - כל אלה היו בשלבים של התפוררות. המריבות והכעסים החליפו את אותם הרגשות הכנים שהכרנו בעבר. 

את הפצצה הגדולה הוא זרק באחד הימים הגדולים שלי. לאחר ההצלחה המלהיבה בתיק המשפטי האחרון שלי, סופסוף עיתון ארצי הציע לי את הראיון המלא הראשון שלי. כבר ראיתי בעיניי רוחי את הכותרות הבולטות המסכמות בכמה מילים את פועלו של עורך-הדין הבכיר בישראל... טוב, לא נגזים, הייתי מסתפק גם בתואר: אחד מעורכי-דין הבכירים במדינה. מתוך צניעות, כמובן. 

אחר הכנות בלתי פוסקות, החלטה ארוכה של איזו חליפה אני אלבש והסדר בתוך הבית, פגשתי את העיתונאית, כשאני מגולח למשעי ולבוש בקפידה. 
''בוקר אור,'' אמרתי לה בקול ברור וסמכותי. 

האישה המלאה, חייכנית ובעלת צבע שיער אדום משהו, הושיטה את ידה ללחיצה. אחריה צעד הצלם, המחזיק בידיו את מצלמתו הגדולה והמסיבית. הייתי כולי נרגש, ידעתי שברגעים אלה אני מעלה את עצמי דרגה אחת מעלה לעבר הפסגה. ללא ספק היה זה שיא הקריירה שלי. 

הדקות הראשונות חלפו במהרה ונוחות, הרגשתי לגמרי שלם עם עצמי, בטוח שאמרתי את דברים נכונים בזמן המתאים, פה ושם מעט הומור, התייחסות מלאה, קישוטים. העזתי אף להודות בפני עצמי, שהייתי מושלם. בן לוי במיטבו. 

''בנימין,'' פנתה אלי בפעם נוספת, ''איך אתה רואה את עצמך בעתיד. האם יש דברים שתאלץ לשפר, לבצע שינויים כאלה או אחרים בחיים שלך ואולי גם...'' 
קולה הלך ונחלש תוך כדי שאני שומע את קול הצעדים במדרגות. זה לא יכול להיות, ניסיתי להרגיע את עצמי, פשוט לא יכול להיות. 
זאת לגמרי לא היתה הפתעה אך ללא ספק היתה זאת מכה עצומה. לנגד עיניי נגלה ירדן, הלובש מכנס קצר וגופייה, הבעת פנים שמנסה להיות מנומנמת. עיניו נפערו בשלב מסויים. ''אני מצטער,'' מיהר להגיד בקול רם, ''לא ידעתי שהראיון נמשך עדיין''. 

חרקתי בשיניי, לבי החל להלום בי בדריכות. 
''שלום לך,'' קראה האישה, ''בוא תצטרף אלינו''. 
''זז... זה לגמרי לא נחוץ,'' מלמלתי בגימגום קל. 
''למה לא?'' שאלה אותי בפשטות והשיבה לי חיוך ענקי, שנמתח על פניה. ''קרוב משפחה שלך, בנימין?'' 

הנהנתי קלות ולאחר מכן במהירות רבה יותר. ''כן... כן בטח, הוא... הוא הרי הבנדוד שלי''. בעוד שאני ממלמל לי בחוסר סדירות ירדן הספיק להקדים אותי ב''לא'', ברור ומהיר. 
''בן הוא חבר טוב שלי,'' הודה בפניה. 
פני האדימו, הרגשתי את הלהט המכסה אותם. צמרמורת עברה בגופי כשהוא הניח את זרועו על כתפי והחל להגיד מיני דברים, שלגמרי לא הצלחתי לקשרם בראשי המוטרד. אור בוהק מצד הצלם, והינו כבר חלק מהחומר המתועד. 

''תפסיק כבר וצא מכאן!'' שמעתי את עצמי צועק לפתע. 
עיניים מופתעות בההו בי מכל הכיוונים. לא היה לי מושג מה יהיה הצעד הבא שלי. 
אומנם ירדן שמע לקולי והזדרז לצאת מהחדר, אך אי-הנוחות שהשאיר אחריו ליוותה אותי עד סוף הראיון. איבדתי את הריכוז ובמשך הזמן שהעיתונאית דיברה, אני התעסקתי במחשבות נודדות, בנפילה שלי, בסופו של דבר נאלצתי לבקש ממנה לחזור על שאלה זו או אחרת שנית. 

כעסי רתח בקרבי כאשר פתחתי את הדלת. ''מה חשבת שאתה עושה?'' 
הוא שכב לו במיטה ברפיסות, עיניו עצומות ולו מעט יחס. ניגשתי אליו ובקצה האוזן שמעתי את צלילי המוסיקה העצבניים. חטפתי מידיו את הווקמן ותלשתי את האוזניות. ''תקשיב לי כשאני פונה אליך!'' דיברתי בטונים גבוהים. 
''הא, לא ידעתי שאתה כאן''. 

המכשיר נפל מידיי ונשבר בהתנגשות עם הריצפה. המוסיקה נפסקה בין רגע והקלטת החליקה לפינת החדר. ''אתה לא תהרוס לי את החיים שלי, אתה שומע? אתה לא תנהל את סדר היום בבית שלי, כי אני לא אתן לך, בנזונה''. 

הוא נעמד על רגליו והתקרב אלי. ''שלא תנסה יותר לקלל את אמא שלי''. הוא נשם בכבדות, עיניו ירו מבטים מאיימים. ''לכל הרוחות, כמה שחצנות, כמה יהירות. כבודו, כל דבר בעולם הזה שייך לך, מה?'' 
''אתה יורק לבאר ממנה אתה שותה את המים, ילד''. 
''אבא'לה, רק חבל שהמים כאן כאלה מורעלים,'' לחש. 

נאחזתי בחוזקה בצווארו ודחפתי אותו לאחור. הוא נפל על הריצפה וראשו נחבט בברזלי המיטה. דם ניגר משפתו העליונה. פגעתי בו. זאת היתה הפעם הראשונה שהרמתי עליו יד. 
הכלב החל לנבוח, מוסיף לאווירה המתוחה עוד יותר לחץ. עשיתי את הבחירה שלי. הוצאתי את מוטי החוצה וטרקתי את הדלת, אותה גם נעלתי אחרי. ''לאן אתה לוקח את הכלב,'' צעק ירדן מחלל החדר, מנסה לפתוח את הדלת ללא כל הצלחה. 
''למכלבה,'' השבתי. 

למרות שידעתי שאני חוצה את הקווים האדומים, שומדבר לא עצר בעדי מלעשות דברים להם אין דרך חזרה. 

עם רדת הערב השלמתי את המשימה שלי וחזרתי לביתי. לאחר שאכלתי וראיתי את משדר החדשות עליתי לקומה השניה כדי לפתוח את הדלת הנעולה. 
החלל היה ריקני ומבולגן. ''שוב אתה והמשחק המטופש שלך? לאן נעלמת עכשיו ואיך לעזאזל פתחת את הדלת?'' 
הבריזה הקרירה נשבה לכיווני. הווילון הוסט והחלון היה פתוח לגמרי. 

עייפות לכדה את הגוף שלי. תחושה מוזרה, שעד כה לא זכיתי להכירה, השתוללה בתוך תוכי. לא ידעתי איך להגדיר אותה, מאותה סיבה שלא היה ברור לי מה באמת הרגשתי באותו זמן. היה נדמה לי שאיבדתי משהו בדרך, למרות שמעל פני השטח לא היה חסר לי דבר. או שכן? הקירות הגבוהים התנשאו מעלי. כאשר השקפתי מבעד לחלון בנוף השוקט, בהרים המרוחקים, הסתבר לי כמה קטן אני ביחס ליקום האינסופי. 

התיישבתי על המיטה והשענתי את ראשי על הכרית הרכה. עיניי התמקדו בנייר הלבן שהיה מונח על השידה. משכתי אותו אלי והתחלתי לקרוא: 

''אף פעם לא זכיתי לאהבה גדולה ולא ידעתי איך להקרין אותה לאחרים. מעולם לא היה לי בית חם שהרגשתי אליו שייך כל-כך ואדם שיאהב אותי. תמיד רציתי שיהיה לי כלב משלי, ואף פעם לא היה לי. ועכשיו, כאשר התחלתי להאמין שכל הדברים האלה יכולים להתקיים ולקרות אפילו לי, הבנתי גם הפעם שהם רחוקים מלהיות שלי, כלומר, לא בהישג ידי. כל-כך רחוקים.'' 

''בן, אל תדאג בקשר אלי, ביום מן הימים אני כבר אמצא את עצמי. וכעת אהיה כן איתך עד הסוף, ולא חשוב לי יותר איזה מין רושם אשאיר אחרי. אני מודה שלקחתי חלק בניסיון להפריד בינך לבין מיכל ועשיתי הרבה יותר ממה שאתה חושב. כבר בלילה הראשון שלנו שיקרתי לך. כמו שכבר אמרתי לך, הקשבתי להודעה שהשאירו במשיבון. אלה לא היו ענייני עבודה כי אם אישתך, שהודיעה שהיא חוזרת מוקדם מהמתוכנן, כלומר כבר באותו לילה. 

את הדלת השארתי פתוחה, כדי שבזמן שהיא תחזור היא לא תעיר אותך. ברור שנשארתי ער במשך כל הלילה, גם אם היה נדמה לך שלא. שמעתי את כל מה שהיה ביניכם... אני יודע שזה ישמע כל-כך לא במקום, אבל הגיע הזמן להתנצל בפניך. אני לא יודע אם עזרתי לך ולאישתך לשעבר לפתור את הבעיות שיצרתם לעצמכם, או לא. אולי גם נסחפתי''. 

''הנה, למדתי לקח נוסף בחיים ובדיוק כך, בדרך מיוחדת משלי אני מקבל את ניסיון-החיים. היו לי הרבה חלומות לגבי שנינו וגם הם, כמה לא מפתיע, התרסקו. אני ללא ספק אתגעגע אליך, אבל ממך אני אבקש שתנסה לשכוח מכל מה שהיה, כמה שזה לא יהיה קשה. אני משוכנע שאתה תדע למצוא דרך גם במקרה הזה. שמור על בועת עולם הקטנה, הדמיונית והאדישה שלך ויותר אל תתן ליצורים כמוני לחדור לתוכה. שלא יגעו ושבשום פנים לא יפוצצו אותה''. 

קימטתי את דף הנייר לכדור אותו השלכתי אל מעבר לחלון הפתוח. תוך כדי שאני שוקע במחשבות, העייפות גברה עלי. נרדמתי. 

התעוררתי לתוך עולם אחר. 

כעבור פחות משבוע קיבלתי בדואר רשום מעטפה ובה סכום הכסף המדוייק שירדן השאיל ממני. לא היה מצורף אליה שום פתק. 
למרות כל הקשיים איתם נאלצתי להתמודד, קידמתי את עצמי. האמונה להשקיע ולהצליח היתה חזקה מכל דבר אחר בעולם, אפילו מחיי האישיים. באחד הימים הוזמנתי לבית המשפט ''בעניין מסויים מאוד'', כך נאמר לי. כאשר יצאתי מדלת הבניין המפואר, הייתי השופט הצעיר ביותר של אותו מקום. 

החל מהיום שבו קיבלתי על עצמי את התפקיד, עליו אפשר היה רק לחלום, הוספתי לעצמי מרץ וכוח רב יותר. כמעט ולא נח לרגע, הקדשתי את רוב שעות היממה לפעילות נמרצת, הכי נכונה ונבונה שאפשר. בוודאי היו חסרות לי שעות שינה רבות ולא היה איכפת לי מהן. לא היה איכפת לי משומדבר שלא קשור למקצוע. 

כמו תמיד הגעתי למשרדי בשעות המוקדמות של הבוקר, קצת לפני יציאת השמש וקצת אחרי ציוץ הציפורים הראשון. זאת היתה סיומה של השנה הראשונה שלי בתפקיד, כשקיבלתי לידיי את התיק ההוא בליווי כל המסמכים הדרושים וגזרי עיתונים. התחלתי לעיין תחילה בכותרות. ''צעיר בן עשרים וארבע חשוד ברצח סוחר סמים'', ''חיי עוני, האב האלים, השאיפות לעתיד טוב יותר, שהסתיימו בהריגה - הסיפור המלא''. תחת הכותרת גיליתי את התצלום של הבחור ונדהמתי. 

''ירדן?'' מלמלתי בקול רם. 

''סליחה, כבודו?'' שאל אותי אמיר, העוזר שלי, שנמצא באותו זמן במשרדי. צעיר נבון ושאפתן, שלעתים רבות מאוד הזכיר לי את עצמי בתחילת הדרך. 

הרכבתי את משקפי הראיה והתחלתי לקרוא את הכתבה, שלגמרי לא תאמה לסיגנון החיים של ירדן, כפי שהוא תיאר לי אותו. סופר שם על בחור משכונת המצוקה, שלאחר מות אימו, שנפטרה בהיותו בן חמש, נשאר לחיות עם אביו, שהתאכזר בו. בגיל שש-עשרה הוא נמלט מהבית לטובת העיר הגדולה, שם ניסה לייצב את חייו. אך עם הזמן הוא הידרדר לסמים ובסופו של דבר ירה בראשו של סוחר סמים לעיניי עדים לא מעטים, לאחר שזה, לפי דברים של ירדן, התכוון לבצע בו אונס קבוצתי. 

התנשמתי בקוליות. ''אדוני, מטריד אותך משהו. אולי אוכל לעזור,'' התעניין אמיר. 
''כן,'' השבתי, ''תחילה תביא לי מים קרים ומשהו נגד כאב-ראש. דבר שני, תקבע לי פגישה בבית-מאסר עם הבחור הזה, כמה שיותר מהר יותר טוב''. הושטתי לידיו את המסמכים. 
''בסדר גמור, כבודו''. 

כבר בשעות הצהרים נכנסתי למקום הקודר והמחריד ההוא. רק המחשבה לבלות כאן שעה-שעתיים זעזעה אותי. באוויר הכבד ריחף ריח של כאב ומוות, בשום אופן לא הייתי מסוגל לדמיין כאן את ירדן. ירדן שלי. 

בחורה במדי סוהרת ליוותה אותי לאורך המסדרון אל חדר השיחות. ''לכאן, בבקשה, כבוד השופט,'' אמרה לי ופתחה את הדלת. הנהנתי ונכנסתי לתוך החדר המרובע. 

הוא ישב מאחורי משטח הזכוכית השקוף, שוקט ומאופק. הרגשתי צריבה בעיניי, עוד רגע והדמעות היו ניגרות מעיניי, נושך את שפתי, הכרחתי את עצמי שלא להיכנע לרגשות. בתחילה הוא נראה בדיוק כפי שדמיינתי לראות אותו ולמען האמת הוא כמעט ולא השתנה. ואולי זה רק מה שהיה נדמה לי. הוא לבש בגדים ישנים ודהויים, שיערו היה פרוע ומרושל, עיניו בההו בחלל הריק. היה בו גם משהו זר, מה שלא ראיתי בעבר אף פעם. 

פתחתי את הפה שלי כדי להגיד 'שלום, איך אתה מרגיש?' ולא העזתי. התיישבתי על הכיסא היחיד שהיה שם וקירבתי את פניי לעבר פתח הזכוכית. השעון תיקתק באוזני ולא אמרנו מילה במשך חמש הדקות הראשונות. 

''אין לך מושג כמה שאתה חסרת לי,'' אמרתי בשקט ואז נאלצתי להגביה את קולי כדי שישמע אותי טוב יותר. ''שקרים, רק שקרים, זה ממה שהרכבת את החיים שלך. קראתי הכל על החיים האמיתיים שלך, אבל עכשיו אני כל-כך רוצה להאמין שגם זה שקר נוסף שלך. אבל למה? למה אתה עושה את זה?'' לא קיבלתי מענה וארשת פניו הקפואה לא השתנתה כלל. ''אולי צדקת ואני, בתור אדם אדיש ואנוכי, לא מסוגל להבין הרבה דברים. כמו כל אחד גם אני עשיתי טעויות עליהן אני אצטער מאוד, בבוא הזמן''. 

שתקתי זמן-מה. ''אתה יודע מה, אני אעזור לך ואוציא אותך מהחור הזה. זה לא המקום בשבילך, אתה פשוט לא מתאים לכאן''. צחקתי במאולץ, משמיע קול עצבני, ''שמעת כבר מי יפסוק את גזר הדין שלך? כמה שזה לא ישמע מגוחך, אבל זה עבדך הנאמן''. הבטתי בו בציפיה. 

הקשבתי לדממה. והוא שתק ואף לא ניסה להתחיל ולדבר איתי. ''אעשה כל מה שביכולתי כדי לעזור לך ויש לי הרבה השפעה, אתה יודע. נתחיל משחרור בערבות''. 

עיניו הצטמצמו, פתע הכרתי את הירדן הקודם. ואז שמעתי את קולו, שנשמע עמום ומתכתי דרך הזכוכית, ''ומה יחשבו עליך אחרים? ומה עם העיתונות, שדוחפת את האף הארוך שלה לכל מקום, שכחת מזה? ולמה פתאום תחליט לסייע לצעיר במצוקה, לעוד איזה רוצח עלוב? זאת תהיה החשיפה החמה של השנה...'' 
''אל תדאג,'' שמחתי לענות לו. ''אף אחד לא אמור לדעת שזה אני. אני אחשוב על כל פרט ופרט, מבטיח''. 

הוא עצם את עיניו וברגע שפקח אותן הן נראו ירוקות כדשא. ''אתה לא תשתנה לעולם,'' אמר בקול רופס, כך שבקושי שמעתי את דבריו. ''ככה אתה מסכן את הקריירה שלך, אדוני השופט?'' הוא הניד בראשו. ''תודה לך, בנימין, אבל לא תודה''. 

הרגשתי חולשה, מין פחד שכזה מפני העתיד. הוא דיבר אמת, כמו תמיד, גורם לי להביט למציאות בפנים ולהרגיש עצמי במידה מסוימת אשם. לפתע נזכרתי במה שאמר לי פעם, שחתולים כמונו נוחתים על רגליהם אחרי הנפילה וממשיכים ללכת. זה כל-כך התאים כדי לאפיין אותו וכל-כך סתר את האופי שלי. 

קירבתי את אצבעותי למגע עם הזכוכית, חושק ללטף את עור פניו הלבן החיוור הזה, ללטף את ידיו. להרגיש אותו לשבריר שניה. גם הוא הושיט את ידו לעברי, ורק הזכוכית השקופה והארורה הפרידה בינינו. הפרידה בין הרצון לחוסר יכולת. בין המגע ומכה. לעולם לא ראיתי את המציאות באור כל-כך חזק וברור. 

ישרתי מבט לעבר עיניו וחייכתי באופן קצת ילדותי ולא לגמרי מובן לי. ''אני אוהב...'' התחלתי להגיד ומשהו עצר בעדי להמשיך לדבר. הרמתי את התיק העיסקי שהבאתי איתי והצבתי אותו על ברכי. הוצאתי את התצלום והחלקתי אותו מתחת לסדק הזכוכית. ''שכחת בזמנו לקחת את התמונה של אמך. אחזיר לך אותה עכשיו, היא באמת שייכת רק לך''. 

הוא נטל את התצלום לידיו והתבונן בו ארוכות, עיניו הלחות נכבשו בברק. ''ירדן, בבקשה תן לי היזדמנות לעזור לך''. 

הוא רק הניד בראשו והכניס את התמונה לכיס מכנסיו. ''אני רוצה לחזור,'' קרא בדריכות לחלל הריק. כעבור מספר רגעים הופיעה הסוהרת. הוא השיב לכיווני מבט אחרון, זריז, החלטי ספק תוקפני וספק רך, ויצא מפתח הדלת הפנימי. אני לא מסוגל לנהל את המשפט הזה, לעולם לא, אמרתי לעצמי. 
ישבתי במקומי זמן לא מוגדר עד אשר החלטתי לחזור לבית-המשפט. 

דבר ראשון שקבעתי לעשות הוא להיכנס למשרדו של השופט הראשי. ''אדוני השופט, יש אפשרות כלשהי שנוכל להעביר את התיק הרצח של ירדן לשופט אחר?'' 
הזקן המשופם הסיר את משקפי-הראיה הגדולים מעיניו ולטש בי מבט חוקר. ''יש לנו סיבה כלשהי?'' 
לאחר חשיבה ארוכה איבדתי כל תקווה. ''לא. אתה יכול לשכוח כל מה שאמרתי לך כעת, אדוני''. 

בשעות הערב התהלכתי לאורך הרחובות השוממים, יודע בוודאות לאן אני צריך להגיע. על פני עלה חיוך קטן כשהתקרבתי עוד לקראת המקום הקטן והמבודד שלי. ''המפגשים'' הבהבו לנגד עיניי השם האותיות באורות ניאון ירוקים, שמו של בית-קפה מוכר ונוסטלגי. האזנתי למוסיקת קאנטרי קלילה שברקע, שאפתי לריאותיי את הריח המיוחד הזה. התיישבתי ליד שולחן פנוי והזמנתי לי ספל קפה שחור. 

מבין החשיכה הופיעה דמות גברית שחורה. ''אפשר לשבת כאן?'' 
לא אמרתי דבר, המשכתי לשבת במקומי ולהתענג על הקפה הריחני. 
''שאני אמות,'' הכריז האיש, ''אתה במקרה לא...'' 
''לא,'' השבתי לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט. ''אני סתם אדם פשוט. אדם רגיל לחלוטין, כמוך. איש אחד קטן וטועה, שרק הרגע ניפץ את בועת האדישות שלו''. 
הוא ההחזיר לי מבט תוהה, חסר הבנה. 

כעבור שעה ואולי יותר, הייתי בדרכי לנמל-תעופה, חולף כרוח סערה בין הכבישים הקודרים של הלילה. במודעין ביררתי אודות הטיסה הקרובה. רכשתי לי כרטיס לאוסטרליה והתיישבתי על אחד הספסלים. החלטתי בהרף-עין להישאר במקום המופלא ההוא למשך כמה חודשים, כנראה עד סוף החורף ומשם לא ידעתי מה יהיה איתי הלאה, ולמה לי להיות מוטרד? העתיד בטח יראה את המשך הדרך. חיכיתי למטוס בעודי צופה בשמי הלילה השחורים, מכוסים בעשרות אלפי כוכבים נוצצים. 


- סוף - 
לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...