חטיבת הצנחנים
חטיבת הצנחנים. צילום: סער.

 >  >  > 

הצנחן שלי - פרק ו' ואחרון

לילה


קיבלתי המון תגובות לסיפור ''הצנחן שלי''.
חלק גדול מהתגובות עסקו בסופו של הסיפור.
חלק גדול מהתגובות ביקשו שאני ''לא אהרוס'' את הסיפור, בסוף ''רע'' או כואב.
מאחר ואני כותב את העבר שלי, מנקודת מבטי, מזיכרוני, אני לא כותב מתוך הדמיון או ''ממציא'' סיפורים (דבר שבו התנסיתי מעט מאוד) אז לא אחטא לאמת, וכן אספר את הסיפור כפי שקרה במציאות.
מי שלא יכול ''לעמוד'' במציאות ובכאב שיש בהמשך הסיפור, מוזמן לנטוש את הסיפור כבר עכשיו.
''לאמיצים'' שבכם, שכן ממשיכים עם הסיפור, הרבה מאוד כאב היה בהמשך הסיפור, כאב שעולה בי עכשיו, כמו אז.
נראה שהשנים, למרות הכל, עדין לא הצליחו לגרום לכאב להעלם. למרות שהמשכתי הלאה ומאז ידעתי אהבה גדולה אחרת, שהייתה מאושרת ויפה, עדין במקום מסוים בלב, יש את אותו הכאב, את אותה תחושת הפספוס הגדולה...




עברו ארבעה שבועות מהרגילה.
לא התראינו כל זמן זה. דיברנו בטלפון, שלחנו מכתבים, שלחתי לך חבילות כל שבוע.
התגעגעתי כמו שלא חשבתי שאפשר...

ביום רביעי הודעת לי שאתה יוצא שבת.
שמחתי מאוד, אבל בקולך, מהצד השני של הקו היה צליל זר...
שאלתי מה קרה?
ענית שאתה לא תבוא ביום חמישי כרגיל, אמרת שתנסה ''לקפוץ'' במשך השבת...
היה לי מוזר, הייתה לי תחושה של..., אבל מהר הכנסתי אותה להדחקה.

יום חמישי עבר בעגמומיות, שחזרתי בראשי את ''נוהל'' יום חמישי שלנו.
אתה בא, סקס חם ורטוב, יוצאים לאכול ביחד, צוחקים שעות ושוב סקס, והרבה
אהבה. ואז בשישי אתה נוסע ואני נשאר עם הריח שלך על הכרית שלי, עם התחושה של המגע שלך על גופי עם הטעם שלך בפי.

רונית וברק הציעו לי לצאת.
בארבעת השבועות מאז הרגילה הפכנו לחברים טובים.
הם חיכו לך כמעט כמוני, וכששמעו שאתה לא מגיע, הרגשתי את האכזבה שלהם עבורי.
לא היה בזין שלי לצאת בלעדיך, אז הם קפצו עם פיצה וישבו איתי עד שזרקתי אותם מהבית בתירוץ קלוש שאני הולך ''לישון''.
נכנסתי לאמבטיה, מילאתי אותה, כמו שלפעמים היינו עושים ביחד, רבצתי במים חסר אנרגיות
ועצוב.
לאחר שעה במים, כשהעור שלי הפך לקמוט, נזכרתי במה שסבתא שלי הייתה תמיד אומרת לי בצחוק אחרי שביליתי שעות באמבטיה, שהעור שלי נראה ''כמו ידיים של כובסת''. חייכתי לעצמי ולא היה לי את מי לשתף.

הרגשתי לבד וקצת ריחמתי על עצמי.
לא רציתי להתקשר לאף אחד מהחברים.
רציתי רק אותך.
דחפתי לוידיאו סרט כחול-ורוד שכל-כך אהבת לראות, זה רק עשה לי רע.
כיביתי את הטלוויזיה והוידיאו וניסיתי לישון.
שחזרתי בראש תסריטים שהיו, תסריטים שיקרו כשתגיע ונרדמתי.
התעוררתי בסביבות אחת וחצי, חשבתי ששמעתי מפתח בדלת.
נתתי לך מפתח לדירה כבר מזמן, אחרי שאז הגעת מוקדם והמתנת לי על המדרגות...
אבל לא, זה לא היה מפתח, אלה היו השכנים ממול שעלו במדרגות.
חזרתי לישון בתחושה רעה וכבדה.
כל-כך הרבה צער בלב.
צער וגעגועים.
הרי כמעט מההתחלה שלנו ביחד, לא קרה שיצאת שבת בלי לבוא קודם לראות אותי, להיות נאהב, לאהוב אותי.
אז מה קרה?
אז מה קורה?

התעוררתי בשישי בבוקר מוקדם.
כל-כך רציתי שתהיה כאן לידי, שאני אעיר אותך בנשיקה, מציצה, בזיון כמו תמיד.
כשאתה בצבא, הגעגוע הוא אחר. אתה שם וזו עובדה.
המחשבה שאתה בחופש ואתה לא כאן...

החלטתי לצאת מוקדם, להעסיק את עצמי, לא לחשוב על זה שאתה שם ולא כאן.
יצאתי.
הלכתי לשתות קפה של שישי בבוקר בקפה מעבר לפינה.
בקפה שכל-כך הרבה פעמים ישבנו שם בשישי בבוקר, אחרי ''זיון של הבוקר''.
ישבתי ושתיתי לי את האספרסו המר שלי.
כמה פעמים אמרת שאתה לא מבין איך אני יכול לשתות את זה בלי סוכר ועוד להכניס פנימה קליפת לימון.
הפעם הקפה היה מר מאוד גם בלי קליפת הלימון.
משם הלכתי לסופר.
קניות כרגיל, הזמנתי משלוח.
השעה היתה כבר קרוב לעשר בבוקר.
החלטתי שזה יום מספיק טוב ''לפוצץ'' בו כסף על שטויות...
קפצתי לטולמנ'ס, החנות שאני הכי אוהב.
ראיתי את המשלוח החדש של אלסי והפעם לא חשבתי פעמיים. קניתי בלי הכרה.
עברתי לחנות של עופר, קניתי ג'ינס ומתוך הרגל קטן, גם חולצה לך.
הלכתי הביתה עמוס שקיות, המשלוח מהסופר כבר המתין ליד הדלת.
נכנסתי, הנחתי את השקיות בכניסה, הכנסתי את המוצרים למקרר ולארונות.

מחשבות מפוזרות.

ניגשתי לחדר השינה לראות אם יש הודעות במזכירה.
התחלתי להתפשט...
פעמון הדלת זמזם כשהייתי בשלב של לפתוח את המכנס.
הלכתי לדלת.
מקווה ולא מאמין...
בפתח עמד ברק.
הוא נראה די נסער.
הוא ניסה להתנהג כרגיל, רק ''שכרגיל'' אצלו היה יד אחת מסביב למותניים של רונית.
שאלתי מה קרה ואיפה רונית.
הוא אמר שרונית בסדר והיא בבית והם רוצים שאני אבוא עכשיו לשתות אתם קפה.
סירבתי.
הוא שם את כף היד הגדולה שלו על הכתף שלי, נתן לחיצה חברית וביקש שוב שאני אבוא.
הכל היה מוזר.

מיום רביעי הכל מוזר.

לא היה לי כוח להתווכח. חזרתי לחדר והתלבשתי.
במכונית שלהם, בדרך לדירה שלהם, הוא תיחקר אותי איפה הייתי.
הוא כבר ראה את כל השקיות בכניסה. הוא כבר למד להכיר אותי...
עניתי בקצרה.
הוא התחיל לשאול אם שמעתי ממך.
עניתי שלא.
ברק לא שינה נושא. הוא שאל מתי יצאתי בבוקר מהבית.
אמרתי שמוקדם, בסביבות שבע וחצי...
הכל הלך והפך לביזארי.
בתקופה האחרונה רונית, ברק ואני הפכנו לחברים טובים, אבל מה השאלות הללו?
ברק התחיל להגיד לי שהכל בסדר אצלם בבית.
שאלתי למה רונית לא באה איתו?
הוא ענה שרונית מטפלת בבית.
רונית מטפלת? ממתי רונית, ''הנסיכה'', שיש לה עוזרת פעמיים בשבוע, ''מטפלת'' בבית?
הסתכלתי עליו במבט בוחן.
ברק הסמיק והתבונן בכביש.
הגענו לחניה שלהם.
ברק החנה.
אמרתי לו שאני לא יוצא מהאוטו עד שהוא לא מסביר לי מה קורה כאן.
ברק הסתובב אלי.
הוא התחיל לספר שהם קיבלו טלפון בבוקר מוקדם.
הטלפון היה מוזר, הטלפון היה מבועז, ממך.
מסתבר שאתה הגעת לדירה מיד לאחר שיצאתי.
הגעת חצי שיכור וחצי הרוס מעייפות.
כשלא ראית אותי בדירה נכנסת לפחד שקרה לי משהו, שהלכתי עם מישהו אחר.
הטלפון היחיד שהיה לך, היה של רונית וברק.
צלצלת אליהם בהיסטריה.
הם שמעו אותך ומיד באו ואספו אותך, אליהם הביתה.
הם ניסו להרגיע אותך, אבל אתה, אתה היית עם דמעות בעיניים, עם לב שבור.
הם ניסו להבין מה קרה, ומתוך שברי משפטים למדו להבין שההורים שלך ''עלו'' על הקשר שלנו.
ידעתי כבר כמעט מההתחלה שההורים שלך ''יודעים'' עליך כבר מגיל 15.
הם שלחו אותך לרופאים ופסיכיאטר בניסיון לעשות ממך ''נורמלי''.
כן, כל הגבריות הזו בחיים והמצואיזים הזה בצבא, היה להוכיח להם, לעולם ולעצמך שאתה בעצם גבר!!!
לגמור מסע כומתה, למרות אסטמה קשה, למרות שברי הליכה ושפשפת אדירה- כל זה כבר מזמן
אמרתי והסכמת איתי , שזה רק כדי...

אז הם ''עלו'', אמא שלך עשתה לך סקנדל בטלפון, אבא שלך לא רצה לדבר, אתה נבהלת,
פחדת לספר לי- כדי שלא אכאב אותך, וכתוצאה מכל זה ''בגדת בי'' עם בחורה.
אתה, אהוב שלי, הסכמת לצאת עם חברה של חברה של אחד מהצוות- כדי להוכיח להורים שאתה ''בסדר''.
יצאת, העמדת פנים, בסוף הערב השתכרת ורק רצית לברוח אלי.
בסוף, נרדמת במכונית, ובבוקר, כשהשמש זרחה, נסעת אלי.

כשהגעת ולא מצאת אותי, התפרקת לרסיסים.
כל הלחץ התפרץ, שאריות השתייה מאתמול עדין זרמו בדם, בכית כמו ילד.
זה מה שסיפר לי ברק.

יצאתי מהמכונית ופתאום הכל היה ברור.
הייתה לי ''הארה'', כן, כמה שזה נדוש וכמו לקוח מרומנים זולים, הייתה לי הארה - ידעתי שזה הסוף.
היה ברור לי שלמרות כל האהבה והרצון, זה התחלת הסוף.
לא כי רציתי, לא כי בחרתי.
ידעתי שלא תעמוד בלחץ מהבית.

עליתי במדרגות כמו נידון למוות.
כן, כמו בסרט, הרגשתי כמו קשרו לי משקולות לרגליים.
רק רציתי לראות אותך, לחבק, להרגיע, לאהוב, להעביר לך את כל הכאב, לרפא את הלב השבור.

נכנסתי לדירה של ברק ורונית, אתה עמדת בחלון של הסלון והתבוננת לרחוב.
ידעתי שראית אותנו מגיעים לחניה.
ידעתי שאין לנו תקווה.

הסתובבת אלי, חיוור.
התבוננת בי, אני בך.

עמדנו במרחק של מטרים ספורים, ואוקיינוס שלם חצץ בינינו.
התקרבתי, נגעתי קלות בלחי שלך, נישקת לי את כף היד.
חיבקתי אותך, עטפתי אותך בידיי, מנסה להגן עליך מהעולם.
אתה, הלוחם הגדול שלי, רק עמדת שם, כמו ילד קטן והסכמת לחיבוק- כמו מתוך חוסר ברירה.

רונית וברק עזבו בשקט את הדירה.

נשארנו לבד.

לאחר כמה דקות של עמידה מול החלון, ''נכנעת'' והנחת ראש על הכתף שלי.
הדמעות התחילו אצלך ועברו אלי.
רעד עבר מאחד לשני.

לאחר שתיקה של נצח, הלכתי להכין קפה.
קפה שחור ומר.
כמה בריחה יש בפעולות מכניות, הראש לא עובד והגוף כמו מכונה, מנותק מהכל, עושה פעולות.

חזרתי עם שתי כוסות קפה.
שאלת אם הוא מר כרגיל.
הנהנתי בראש.
שתית, אזרת אומץ והתחלת לדבר.

שאלת מה לעשות.
שאלת מה אני רוצה.
שאלת איך אפשר.
רק לא אמרת מה אתה רוצה.

שאלתי מה אתה רוצה.
אמרת שאתה מפחד לחשוב.
ביקשת ממני סליחה וזמן.

נתתי לך זמן.
לתת לך סליחה לא הייתי צריך.
אהבתי מספיק כדי להבין, לשחרר, לכאוב.
או אולי אהבתי את הכאב? אולי אהבתי להרגיש קורבן או דמות טרגית- פולנית משהו.
לא יודע.

התקשרתי לרונית וברק.
הם חזרו.

נתתי לך נשיקה קלה על הראש,
ביקשתי מהם בלחישה שישמרו עליך,
הלכתי.

לא התקשרת שבועות.

רונית היתה מתקשרת לבית הוריך בסופי שבוע לשמוע שאתה ''בסדר'' שיצאת או שאתה בצבא.
היא סיפרה לי שדיברה אתך, שאתה יוצא עם ההיא.
סיפרת שאתה משתדל להיות מאושר. שאתה החלטת לצאת לקצונה ולחתום קבע.
בסוף, בלחש, רק ביקשת שהיא תמסור ד''ש.

המון זמן לאחר מכן, כל צנחן ברחוב, נראה לי ''אתה''.
מרחוק, מאחור, תמיד התמלאתי תקווה...
אבל מיד נכנס הכאב.
וגם אם זה אתה?
אז מה?
מה נגיד?
מה נעשה?
אז אולי עדיף שלא.

עבר זמן.
יצאתי עם אחר, יצאתי עם אחרים.
השתדלתי למלא את החסר.
רונית וברק נשארו חברים טובים.
עבר זמן והם הראו לי את התמונות מאותה ''רגילה''.
היינו כל-כך מאושרים ואוהבים.

לאחר כמעט שנה, התקשרת פתאום.
שאלת אם אפשר לבוא לבקר.

באת.
קצין צנחנים מדהים ביופיו.
נכנסת,
ליטפת את הכלב שכל-כך התגעגע אליך.
חיבקת אותי.

החלפנו תפקידים.

עכשיו אתה חיבקת אותי, ואני עמדתי בלי לזוז, בלי להרגיש כלום.
הריח שלך היה אותו הריח המוכר והטוב.
לנשיקה שלך היה את אותו הטעם.
רק הזרות שבינינו היתה כל-כך שונה.

כן, שכבנו.

לא, לא נשארת.
הלכת לישון אצל חבר מהצבא.
שוב נעלמת.

כעבור שנתיים נפגשנו באחד מהדיסקוטקים של ההומואים בת''א.
שמחת לראות אותי.
שמחתי לראות אותך.
לי כבר היה חבר.
דיברנו.
התבגרת.
''למדת'' לקבל את עצמך, בערך.

ניסינו לשמור על קשר.
החיים חזקים מהכל.
היה לי עולם חדש, לך היו חיים אחרים.
לא הצלחנו לשלב אחד את השני בחיים החדשים.

מאז לא פגשתי אותך יותר, לא שמעתי ממך ועליך דבר.

חולשה לכומתות אדומות - זה עדין נשאר אצלי ''בנשמה''.

היום אתה בגדר זיכרון רחוק.
זיכרון מתוק-מריר.
כמו שוקולד טוב... מתוק ומריר.

תמיד תהיה ''הצנחן שלי''.


סער.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...