>  >  > 

מקום להתבודד בו - א

בית קפה ''המפגשים'' הוא יותר מסתם שם מהבהב באורות ניאון ירוקים, זה היה בשבילי הרבה יותר מעוד מקום קטן ומדכא כדי להעביר בו ערבים של אפרוריות אומללה. בדיוק כאן, לשמע המוזיקה הקלילה שמתנגנת ברקע ללא סוף וניחוח הקפה השחור, שוב מצאתי את עצמי יושב מול אחד השולחנות העגולים, תחת שמי הלילה. 

בית קפה זה שימש כקורת גג לכל מבקר באשר הוא. 'קן קטן של בדידות', כך תיאר לי פעם איש אחד אלמוני, כשהוא מרוקן פחית נוספת של בירה. למען האמת כל אחד מצא בו את אשר חיפש. אחדים מן המתבודדים הגיעו לכאן במיוחד כדי להיות מעט עם עצמם, כשהבינו שהחיים בעולם הרחב הם רועשים ומטורפים מדיי בשבילם - כאלה נשארו כאן עד השעות המאוחרות של הלילה כדי להפגיש בינם לבין עומק תחושת העצבות וגעגועים שלא מצאו להם שומקום אחר בעולם מלבד הפינה הקטנה הזאת. 

זוגות צעירים ישבו מרוחקים ומנותקים לחלוטין משיגרת היומיום, טובעים בחיבוקיהם הם העדיפו להתמקם בסמוך לקו הים, כדי להקשיב לקול שבירת הגלים. בסופי שבוע המקום היה מוצף באנשים שונים, מכל הגילאים ומינים. מקומיים ותיירים, הומוסקסואלים וסטרייטים, הורים וילדיהם, בעלים הבוגדניים או נשותיהן וחתולי רחוב מורעבים מילאו את החלל, לעתים עד אפס מקום. 

אחרי שנתיים של הפסקה מוחלטת חזרתי לכאן, אבל הפעם במטרות אחרות לגמרי ממה שהיו לי עד לאותו יום. מולי ישב גבר עם שיער מאפיר למחצה, בגיל העמידה המאוחר שלו. בתפקידי כעורך-דין הייתי חייב להענות לבקשתו של הלקוח ולכן חזרתי לבית הקפה הקטן והמיוחד שלי. אני עוד אחד מעורכי דין הבכירים שהצליחו להגיע למה שהגיעו בזכות כל אותם הלקוחות שדרשו ממני לעמוד לצדם של מפרי החוק, פושעים, אנסים ורוצחים המסתובבים בינינו. זה היה אחיו של אחד מהם. כמקובל ניהלנו שיחה עניינית ויבשה אבל הכי ישירה שיש, הוא התבקש לספר את כל האמת ורק את האמת ואני מצדי לקבל את התנאים שלו, שהיו יותר מסתם מפתים. 

באותה שעה ראיתי אותו לראשונה, עצרתי את נשימתי. תירגע, אמרתי לעצמי כשאני מביט ביצור הבלונדי והצעיר שהתיישב עתה ליד אחד השולחנות. אבל לא יכולתי לגרוע ממנו עין וככל שהוספתי לבחון אותו בחשיכה ראיתי כמה צעיר הבחור. כשהוא הרכין מעט את ראשו שמתי לב, או שהיה רק נדמה לי, שגם הוא מתבונן בי. 

חשתי איך ששפתי מתעקמות לחיוך קטנטן, לא יכולתי לעמוד מול יופיו המטמטם. לגמתי לגימה גדולה מהקפה הקריר שלי והכרחתי את עצמי להתעלם מהיצור המהמם הזה. כשחזרתי לשיחה לא הצלחתי לקשר בין הדברים, זה היה כמו להתחיל לצפות מאמצע הסרט. בפעם האחרונה כשהעזתי להרים את עיניי מעל כתפו של הלקוח הסתבר לי שהצעיר בוהה בי ורק בי, כשהוא משחרר מפיו ענן של עשן סיגריות. 

הוא היה לבוש בקפידה בבגדים חד-גוונים והכי אופנתיים שיש, קצוות שיער בהיר נופלות על מצחו החלק, אפילו באורות הקודרים יכולתי להבחין בעור הלבן והלא רגיל הזה. 

''אתה מרחף,'' ציין שותפי לשיחה. 

נעניתי בראשי ואמרתי לו שאני מצטער. הוא השתתק לזמן מה ואחר-כך פנה להביט לאחור, כשחזר אלי ראיתי חיוך ציני על פניו. ''אני רואה שהתעייפת ואולי נשארו לך עוד תכניות יותר מעניינות להערב. עדיף שמחר נמשיך את השיחה שלנו, אני כבר אתקשר אליך. אבל אני רוצה שדבר אחד יהיה ברור לי: אתה לוקח על עצמך את התיק של אחי?'' 
לא הייתי צריך לחשוב זמן רב כדי להשיב לו על השאלה. ''כן, בוודאי''. 

האיש אסף את המסמכים המפוזרים על השולחן וטמן אותם בתיק השחור והמתקפל שהביא איתו. וכך בעצם נפרדנו לשלום, כשהוא הלך אני המשכתי לשבת במקומי. הדבר שציפיתי לו סופסוף קרה. הנער, מבלי למהר, ניגש לאיטו לעבר השולחן שלי, מחזיק בידו פחית קולה ובשיניו סיגריה נוספת. ''אפשר לשבת?'' שאל אותי בקולו המעושן. 

לא מצאתי מילים אחרות מלבד 'כן' סתמי. גל חום עטף אותי מבפנים, נאלצתי לשחרר את הכפתור העליון של חולצתי ולשאוף מעט חמצן כדי לא להיחנק. בישיבתי איבדתי את הנוחות, גופי היה עיקש ולא ממושמע, ניסיתי בכוח להכריח את עצמי להוריד את ההבעה המטופשת שעל פני ולהתנהג קצת יותר בטבעיות. ''יש לך במקרה סיגריה, פשוט שכחתי להביא היום מה...'' 
הוא הנהן והושיט לי את הסיגריה שקודם לכן היתה לכודה בפיו. ''מספיק קלקלתי לעצמי את הריאות ליום אחד.'' ציין. 

בחוסר ביטחון נטלתי אותה מידו, לאחר מכן שמעתי אותו אומר בצחקוק קטן ומשועשע, ''לבריאות''. קלטתי את טעם שפתיו המתוק שנשאר עליה. בשאיפה ראשונה הרגשתי בתוכי משהו שהיה קרוב להתנגשות שפתיי עם שפתיו. זה היה דומה לנשיקה. 

''עסקים?'' שמעתי אותו אומר ומנטרל את התחושה הקודמת שלי. 
''עריכת-דין,'' השבתי לו, ''הרגע לקחתי על עצמי תיק של פושע נוסף, וכל מה שנשאר לי לעשות הוא לשכנע את בית המשפט והעיתונות שהוא אכן איש הגון וישר''. נחרתי בבוז. 

הצעיר פקח את עיניו הנוצצות וגירד בעורפו. ''זה גורם לי להיות בטוח שלא טעיתי בהנחה שלי,'' אמר, ''עורכי דין הם אכן הזונות של המקצוע שלהם, תמורת סכום כסף 'סמלי' נותנים לכל אחד''. 
הוא צדק, אלוהים, איך שהוא צדק. הנהנתי לאט ואז הרמתי את עיניי לשמיים. 

''ירדן,'' לחש לי את שמו. 
כשהשבתי לו ב''נעים מאוד'' ידי נמשכה בתנועה אינסטינקטיבית לגמרי לכיס חולצתי, ואני מתכוון להוציא את כרטיס הביקור שלי. בשניה אחרונה הנחתי את הידיים על ברכיי. ''שלי בן... בן לוי''. 
הוא פנה לאחור וקרא למצלרית בשמה, כנראה הכיר אותה לפני כן. ''תביאי שני גביעי גלידת ווניל, בובה,'' אמר לה בפשטות. היא הנהנה במהירות ונעלמה. 

''ירדן, לא היית צריך...'' התחלתי להגיד. 
כשהוא הרים את גבותיו נראה מאוד מופתע. ''אל תגיד לי שאתה לא אוהב גלידה עם ווניל''. 
''לא זה העניין, פשוט...'' הוא חיכה להמשך. ''אוקיי, בסדר.'' הרמתי את ידי לאות כניעה, ''אבל על חשבוני''. 
הוא הניד בראשו בתנועה חדה וברורה. ''אני מתעקש.'' הוספתי והתכוונתי לכל מילה שלי. 

הוא לקח לעצמו כמה שניות לחשוב. ''מתקבל, מר לוי.'' השיב בנימה דרמטית. בשתיקה ארוכה משכנו את הזמן, מתבוננים זה בזה. ''תגיד,'' הוא השתתק לכמה שניות, ''אתה לא תתבע אותי אם אני אבקש ממך להצטרף אלי ונלך לאנשהו הלילה, נכון?'' 

זאת היתה הצעה מפתה... ועוד איך. אבל הבעיה היחידה שהיא לא בדיוק התאימה לסגנון החיים העכשוי שלי. ''קודם כל שיהיה לך ברור, ילד, אני הרבה יותר מבוגר ממך''. 
''לפני שבוע חגגתי את העשרים ואחד שלי, סבא,'' השיב לי ברוגז קל, כמעט לא מורגש. 
טוב, לא נורא, חשבתי בלבי, בסך הכל הבדל של שמונה שנים. נרגעתי כשנודע לי שהוא לא נמנה בין הקטינים. אכן אלו הם דרכי חשיבה מקצועיים שלי שלא הניחו לי גם הפעם. 

כאשר שאלתי אותו לאן הוא מעדיף שנצא יחד הציע את מועדן הגייז. שללתי את ההצעה מיד, חושש שמא יזהו אותי שם. ''מה דעתך על הבית שלי?'' התעניינתי לדעת. 
בחיוכו הוא גרם לי להבין שזה בדיוק מה שציפה ממני לשמוע. ''סתם מעניין אותי דבר אחד קטן. ירדן, מה בעצם אתה מחפש במקום הזה לבד בלילה?'' 

''הים הוא גדול ויש בו הרבה דגים. אבל נראה לי שכבר מצאתי אחד היום,'' השיב בשקט. 

הוא היה מיוחד מכל ההבטים, קור הרוח והביטחון שלו הלהיבו אותי, שלא לדבר על המראה. כשהמלצרית הביאה את ההזמנה שלנו ירדן הציע להתיישב ליד השולחנות שסמוכים יותר לים. הסכמתי כמובן. בעוד שאכלנו את מנות הגלידה, ירדן בהה במים השחורים של הים, מרוחק ממני כל כך. בנקודה מסויימת המשכתי לחקור אותו, שוכח לגמרי שהוא לא עוד אחד מהלקוחות שלי או עדים בבית משפט שמחובתי לתקוף אותם מכל בכיוונים. ''דרך אגב, מאיפה אתה?'' 

''רמת אביב,'' ענה והמשיך לספר על עצמו בלי שהתבקש, והאמת המילים נשמעו מפיו כמו דיקלום של ממש. ''אני עוד אחד מאותם משועממים שכלואים בבית יוקרתי, בתוך משפחה מבוססת ואדישה. חי בעולם תפל, מחפש ריגושים אבל טובע בתוך אפתיה מושלמת''. 

בזמן שהקשבתי לו חשבתי על עצמי ועל איך שאנחנו דומים. כשסיימנו לאכול יצאנו לעבר ה'יונדאי' שלי. ''איזה חיה!'' אמר ירדן והתכוון למכונית. הוא גלש לתוכה והתיישב על המושב האחורי, גם אני נכנסתי פנימה. קפאתי לרגע אחד. ''ירדן, תענה לי על שאלה נוספת''. הוא הניח את סנטרו על גב המושב והביט בי בציפיה. ''איך ידעת שזה מה שאני רוצה... כלומר, מאיפה היית בטוח שאני מעוניין בקשר... שאני הומו?'' 

הוא הביט בשמשה ובה יכולתי לראות את עיניו היפות, ספק חומות וספק ירוקות. ''היית צריך לראות את הבעת הפנים שלך כשהסתכלת עלי, אז בוודאי הכל היה מובן לך''. 

הסמקתי מעט ונשכתי את שפתי העליונה, ממשיך להביט בהשתקפות פרצופו המתוק מעלי ולהיות מהופנט מחיוכו הרחב וגומות החן הקטנות. הרגשתי את איברי מתקשה בתוך מכנסיי ופעימות לבי הולכות וגוברות לקצב מטורף. 

באמצע הדרך הוא הושיט את ידו אל הרדיו, ששידר את להיטי הרוק של הסיקסטיז, והגביר את הווליום עד לנקודת המקסימום. כעבור לא יותר מדקה החלטתי להחליש אותו אבל ירדן עצר בעדי לעשות זאת. ''אתה עושה לי חור בראש.'' צרחתי כדי שישמע אותי, אך הוא לא שם לב ואולי העדיף לא להקשיב לי. פתאום ראיתי את ידיו הנקשרות סביב צווארי, הרגשתי את כובד ראשו הנוחת על הכתף שלי, שפתיו החמות מלטפות את עור גופי. הוא החל לשחרר מאחור את כפתורי החולצה שלבשתי, טומן את ידיו בתוכה, ממשש בתנועות חושניות את החזה שלי. הוא לחש לי משהו מאוזן אבל לא מן הסתם שמעתי דבר. 

למרות התענוג התחלתי לחשוש. ומה אם איזשהו שוטר יראה את מה שאנחנו עושים בזמן הנסיעה? ואם במקרה מישהו מהנהגים יזהה אותי? הקריירה, חשבתי, הקריירה הנפלאה שלי יכולה לההרס סתם כך בגלל טעות קטנה וטיפשית. כל החששות שלי לא מצאו להם מקום במחשבותיו של ירדן, הוא דילג מעל המושב הקדמי וחיבק אותי. ''תזהר! אני נוהג במקרה,'' הזכרתי לו. מבלי להתייחס הוא נשק קלות בשפתיי ועוד פעם, ושוב בפעם נוספת וארוכה מקודמיה. באי זהירות סטיתי לצד המדרכה, מתנגש כמעט בעמוד חשמל. 

''אתה מטורף,'' צעקתי לעברו. 
''תגיד תודה שלא פצענו מישהו''. 
רק זה מה שחסר לי עכשיו. ''תודה באמת''. 
''אתה כועס עלי?'' שאל אותי. כשהרמתי את ראשי וראיתי את פרצופו המודאג לא יכולתי לעשות דבר מלבד להניד בראשי. ''אז אתה סתם עצבני היום''. 

לקראת השעה אחת-עשרה הגענו לשערי ביתי. ''כאן אתה גר?'' שאל בהתפעלות כשהוא מצביע על הבית הדו קומתי, ''נחמד... גם לי יש דומה, רק שאנחנו עובדים כבר על הקומה השלישית''. 

כשהחניתי את המכונית במגרש נתתי לו את הכבוד להיכנס ראשון. בכניסה פגש את שנינו מוטי, כלב פינצ'ר שלי. ירדן כרע על ברכיו והותיר למוטי ללקק את כל כולו. ''איזה חמוד אתה, כלבלב מקסים שלי,'' דיבר אליו ירדן כאל רכושו הפרטי, ידידי הנאמן החזיר לו יחס הדדי. לאחר מכן ראיתי אותו מתבונן בכל פינה ופינה, סוקר באופן זריז אך מעמיק את הבית המפואר והמסודר להפליא. לבסוף שאל אותי אם אני גר כאן לבדי כי לא נראה לו שגבר מסוגל לשמור על רמת הניקיון כזאת מושלמת. 
''עם אישתי,'' עניתי לו ביובש. 
הוא לכסן את עיניו בערמומיות. ''צבוע''. 

גם הפעם הוא צדק. הייתי חייב להודות בפני עצמי שאפילו הנישואין שלי ושל מיכל היו לא יותר מהעמדת פנים, שנה וחצי ריקות ותפלות הקדשתי לאשה שלא הרגשתי כלפיה שום רגש של אהבה. רק חיבה ולא יותר מזה, חיבה מעורבת באדישות ולפעמים גם מריבות וניתוקים חוזרים ונשנים. החברה לחצה עלי, הורים היו מוטרדים, משלב מסויים התחלתי לחשוש גם מעיתונות. דעת קהל היתה חלק מהחיים המטורפים שלי והיה חשוב לי להיקלט באופן חיובי. 

את מיכל הכרתי בפקולטה למשפטים, עם הזמן נהפכנו לידידים טובים. לאורך השנים היא לא הפסיקה לתמוך בי, לעזור ולהאמין. מאז ההצלחה שלי כסנגור בתיק הרצח הכפול החלטתי שאינני מוכן לההפך לנושא המרכזי של הרכילות העיתונאית של כל הצהבונים באשר הם. ההצעה לנישואין באה מהצד שלי, מיכל נתנה את הסכמתה מיד וללא כל התלבטות ומשיכת זמן. ''נהיה הזוג המאושר ביותר בעולם,'' היו מילותיה הראשונות. היא לא חזרה שוב על המשפט יותר אף פעם. המילה אושר נהפכה למילה אסורה בבית זה. 

''ואיפה היא עכשיו?'' 
''מה? אני מצטער, הייתי קצת מנותק. למה אתה מתכוון?'' 
''לאישתך. למה היא לא נשארה כאן איתך הערב? חגים עכשיו, אתה יודע...'' 
''היא זקוקה כנראה לקצת שקט נפשי,'' אמרתי, ''לפני שבוע היא החליטה לנסוע לחו''ל לבדה ולהירגע קצת מאשר להישאר כאן איתי''. 
''להירגע ממה?'' 

לא אמרתי דבר, רק משכתי בכתפיי. שתקנו לזמן מה ואז הוא ניגש אלי ומשך אותי ברכות לאחור, מצמיד את גבי אל הקיר. הוא קירב את פניו קרוב יותר לשלי ונשק לי, כפות ידיו נהדקו לצדי גופי. בחושניות הוא התלטף בלחיי עם עור פניו הרך והנעים כל-כך למגע. עיניו היו עצומות. שלי פקוחות לרווחה, מסוקרנות. נאחזתי בראשו, מעמיק ומעלים את אצבעותי בשיערותיו הבלונדיות הישרות ומסורקות היטב. הוא החל לשחרר את כפתורי חולצתי מלמטה, אחד אחד. 

הכלב נבח. 
''חמוד,'' פניתי אליו אבל הוא התעלם מקולי, מחכך את עורו בשלי, ''אני מצטער אבל אני לא רוצה שהכלב שלי יעשה את צרכיו על השטיח ובעיקר לא על השטיח הפרסי הזה, מהבוקר שכחתי להוציא איתו''. ירדן הינהן ולאחר שנשק לי בפעם לא יודע כמה עשה מספר צעדים לאחור. ''זה יקח לא יותר מעשר דקות''. 

''יש לי משום-מה תחושה שהבעלים של הכלב לא בדיוק מפנק את חיית-המחמד שלו. בכל אופן, אחכה לך בקוצר רוח,'' אמר בכנות, ''ואגב, אתה יכול להגיד לי איפה השירותים?'' 
''בקומה הזאת עושים שיפוצים, תצטרך לעלות לקומה השניה ולפנות לימין, בסוף המסדרון תמצא אותם''. 
הוא הרים את גבותיו ומצמץ בתמימות. ''אני מקווה רק לא ללכת כאן לאיבוד''. 

יצאתי מהבית. ''נראה לי שהערב הזה הולך להיות סוער,'' אמרתי למוטי (קראתי לו כך על שם חבר טוב משנות התיכון, שהיה אהובי הראשון). לא התרחקתי יותר מדי מהבית כך שלא היה לי קשה לזהות את הטלפון הצורם מעברו. לאחר הצלצול השני צלילו דמם. מוזר. כשחזרתי לא ראיתי את ירדן בחדר האורחים, גם לא בחדרים אחרים. אני מקווה שהוא לא טבע באסלה, אמרתי לעצמי, מבודר. מהקומה השניה הצלחתי לשמוע את המים הזורמים. עליתי קומה, מדרגות העץ חרקו תחתיי. 

כשניגשתי לחדר האמבטיה ניסיתי דפקתי בדלת, מבלי שקיבלתי מענה ניסיתי את הידית. הדלת לא היתה נעולה. ''ירדן, אני פשוט...'' 

הוא שכב באמבט, גופו העירום מחוסה בקצף רך. הבחור לא לגמרי חסר ביטחון, חשבתי בלבי. הוא הרים את ראשו, התרומם מעט וחשף את פלג גופו העליון. בלעתי את רוקי. ''הגיע הזמן שנתמזמז קצת להנאתנו. רוצה להצטרף אלי?'' שאל אותי. הצלחתי להתאהב בקול המעושן הזה, הכי יפה בעולם. בזהירות התחלתי להוריד את הנעליים. ''תיגש הנה לשניה,'' קרא ורמז בתנועות ידו להתקרב אליו. משאיר נעל אחת שלי בפינה עשיתי מספר צעדים לקראתו. ''עוד קצת''. ואז הוא נאחז בעניבה שלי ומשך אותה אליו, נאלצתי להתכופף מעט. הוא העלה את גופו הרזה והנחשק מתוך המים, מהפנט אותי במבט עיניו הנוצץ. 

לפני שהספקתי לקלוט מה באמת קורה איתי רגליי כשלו ונפלתי לתוך המים החמימים. ידיו נכרכו סביב גופי והוא הצליח להפוך אותי על הגב ולהנחית את גופו מעלי. 

''אתה מטורף,'' הצלחתי להגיד, לא לגמרי מתאושש מהפתעה. יכולתי להרגיש ולמשש את העור הזה, לחבק ולעשות כל מה שארצה עם היצור הצעיר והמדהים הזה. אבל לא זעתי, רק שכבתי ברפיסות, נשלט בידיו, חש את מגע הקסם. הוא הוציא מתוך המים סמרטוט רטוב והשליך אותו על הרצפה, רק לאחר כמה רגעים הבנתי שזאת בעצם החולצה שהיתה עלי קודם לכן. אחריה נזרקו הבגדים הנותרים. נעל העור היה הפרט האחרון. 

התעלסנו זמן רב, לא מאבדים ולו לשניה את התשוקה חסרת הגבולות. כמעט שנתיים לא חוויתי את ההרפתקה הנפלאה הזאת, במשך הזמן הארוך והלא הגיוני הזה לא יצא לי לעשות אהבה אמיתית, אם לא לכלול כמובן את הפעמים המעטות שלי יחד עם מיכל שהיו רחוקות מאוד מלהיקרא כך. 

משפשף את שערותיו במגבת ואחר-כך קושר אותה סביב מותניו, הוא יצא מהאמבטיה לפני. השפלתי מבטים גנובים בגופו הצנום, בזוג הרגליים הפשוקות על פני הרצפה המבריקה. הוא לא אמר שומדבר כשיצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת. הנחתי את ראשי חזרה לאחור ועצמתי את עיניי. ''אלוהים,'' לחשתי לחלל הריק, ''היום עשיתי את הדבר המשוגע ביותר בחיי''. 

גם אני, כעבור חמש דקות, פסעתי אל המסדרון, לובש בוקסרים אפורים. כל החדרים היו חשוכים, באוזני הדהדה רק הדממה. ''ירדן?'' העלתי קול. לעזאזל, לאן הוא נעלם? ''תבין משהו, משחקי החתול והעכבר האלה מתישים אותי, ובעצם זה מתחיל גם לעצבן''. כלום, ולו מעט יחס. ''לכל הרוחות, תן אות חיים לפחות?'' מה יש לו? חשבתי בזעם קל. 

חלפתי בין החדרים הרבים, פותח וסוגר את הדלתות ומגלה את החדרים הריקים לחלוטין. כשחשתי שכל התסבוכת הזאת נמאסה עלי הלכתי לעבר חדר השינה שלי, חושק להתכרבל בשמיכה ולהירדם סופסוף. השעה היתה אחרי חצות, הייתי עייף וסחוט מדיי כדי להשלים את החיפוש. נכנסתי לתוך החדר והדלקתי את מנורת הלילה. 
נרעדתי קלות כשגיליתי מישהו שוכב במיטה שלי, עירום לגמרי. ''ירדן, אתה משגע אותי. חיפשתי אותך...'' 

''בוא כבר וכנס למיטה,'' הורה לי. תמיד שנאתי כשאומרים לי מה לעשות, ועוד כשאני נמצא בבית שלי. 
התיישבתי על המיטה, ומשכתי אלי את קצה השמיכה. 
''תכבה גם את האור,'' לחש. 
עשיתי זאת מהר ככל האפשר והנחתי את ראשי על הכרית. כעבור מספר רגעים הדלקתי שוב את המנורה. 
הבחור מיהר להתלונן, ''נו מה עכשיו?'' 

''נזכרתי פשוט שכשיצאתי מהבית שמעתי את הטלפון מצלצל. אני הולך לבדוק את התא הקולי''. 
''כבר לא צריך. שומדבר מיוחד,'' אמר ואני הבטתי בו, תוהה על סמך מה הוא כל-כך בטוח, ''אתה לא תכעס אם אני אגיד לך שהפעלתי את הרשמקול והקשבתי לשיחה, נכון?'' לא השבתי. ''ענייני עבודה או משהו כזה, אל תטרח לבדוק באמצע הלילה''. 

משהו גרם לי להסכים איתו ולשוב לשכב במיטה. השעון הדיגטלי החליף ספרות בקצב מטורף. הייתי כבר על סף שינה כששמעתי בפעם נוספת את ירדן הפונה אלי. ''בני, אתה יכול לחבק אותי?'' הענקתי לו נשיקה קצרה בשפתיו וכרכתי סביבו את זרועותי. ''אתה מוצא חן בעיני,'' הוסיף, ''באמת''. הקול הזה היה הדבר הכי מרגש שיצא לי לשמוע בחיים שלי. אבל מחר הכל חוזר לקדמותו, אמרתי לעצמי במועקה מסויימת, מחר ירדן לא יהיה יותר מעוד הרפתקה זמנית. הרפתקה נעימה, צריך לציין. מאוד. 

השינה שלי היתה כשל תינוק, לא התעוררתי ולו לשניה. חלמתי רצף של חלומות מתוקים, לא בדיוק זכור לי התוכן וכי אין זה חשוב, כל מה שאני זוכר שהם הביאו לי נחת ושלווה. 
הם גם התרסקו בבת אחת. 

כשהתעוררתי היה נדמה לי ששמעתי מישהו פונה אלי. הרמתי את ראשי והבטתי לכל הכיוונים. בנקודה מסויימת עצרתי את מבטי. פחד מילא את כל כולי, לבי דמם לרגע-קט. ההפתעה היתה יותר מדיי פתאומית ולא מציאותית עד מאוד. הצלחתי למלמל רק דבר אחד: ''מיכל?'' 

היא עמדה בפתח הדלת והתבוננה בי במבט חלול. 
קפצתי מהמיטה ומיהרתי לגשת אליה, לסדר את הבלבול שנוצר, לתקן את מה שכבר אי אפשר - את ההרס המוחלט. 

אבל היא המשיכה לעמוד שם כאילו דבר לא קרה, מחזיקה מעמד בצורה יוצאת מן הכלל. עשיתי עוד כמה צעדים אמיצים לעברה ולשניה הבטתי לאחור. ירדן שכב בנינוחות על המיטה שלי ושל מיכל, זרועו האחת מונחת על הכרית שלי. הוא היה רדום, ודבר לא עניין אותו, לא הציק לו. הוא דמה למלאך, מלאך עדין ויפה. לא היתה לכך שום סיבה אך באותה שעה נזכרתי באימי שסיפרה לי כשהייתי ילד תמים על מלאך המוות. 

מיכל שתקה, חשתי שלא כך הכל צריך להיות, שהיא מגזימה. ממש לא בצורה כזאת הכל היה אמור להיות. כל חלק בגופי רעד. סימנתי לה שנצא מהחדר וכבר נברר את כל העניין המטופש. בסלון נטלתי סיגריה אחת מחפיסת ''מלבורו'' וכשהצעתי לה היא לא אמרה דבר ורק המשיכה לירות בי מבטים מסוכנים. 

''זאת היתה אי-הבנה,'' התחלתי. כדי להמשיך הייתי צריך לקחת לעצמי פסק זמן, לבנות משפטים הגיוניים. ''אוקיי, אני יכול להסביר''. 
''תסביר!'' אמרה בצורה כמעט לא אנושית, ''אני מחכה''. 
גרדתי בעורפי, הרמתי את עיניי לגובה עיניה, ומכאן לא היה לי מושג מה נשאר לי לומר. הרי הכל ברור כבר מאליו. ''אני מצטער.'' גמגמתי לעברה. 

היא הנהנה והתבוננה ארוכות בכפות רגליה. ''גם אני מצטערת נורא. אני מצטערת על זה שהקשיתי על שנינו, מצטערת שלא אמרתי לך מזמן שזהו, עד כאן. אני גם מצטערת על כמעט שנתיים שאבדו לנו, שנאלצנו להפוך אותם לסבל, לפגוע אחד בשני''. 
שאפתי לתוכי כמות עצומה של עשן סיגריות. ''אנחנו צריכים לחשוב טוב-טוב מה נעשה הלאה,'' אמרתי. 

''אני מצדי החלטתי כבר הכל. אנחנו חייבים להיפרד, זאת הברירה האחרונה שנשארה לנו''. לרגע חלף בעיניה הניצוץ של דמעות, וזה נעלם מיד. 
הנחתי את כף ידי על כתפה והרמתי את הסנטר שלה. ''אל תשכחי שאני אוהב אותך''. 
היא גלגלה את עיניה מעלה, עווית מוזרה עברה על שפתיה באותו רגע. היא עשתה מספר צעדים לאחור. ''תגיד, שאני אבין, אתה חושב שאני עד כדי כך מטומטמת?'' היא דיברה בקול רם. ''תמימה לפעמים, אולי כן, אבל לא טיפשה ולא עיוורת''. 

ניסיתי להתקרב אליה. ''בנזונה,'' המשיכה, ''לכל הרוחות, איזה חרא אתה. ככה תמשיך לחיות כל הזמן? ככה תמשיך לשקר ללא סוף? אבל אתה שומע לפעמים את עצמך מדבר, איזו כמות של זיבולי שכל אתה אומר? אני לא אהיה חלק מהשקרים האלה, תשכח מזה, חמוד שלי. הגיע הזמן לומר יפה שלום זה לזו ולסיים כבר את הקשר הדפוק... לפתע גברים זה כל מה שאתה מסוגל לעשות, נכון?'' 
''זה לא נכון מה שאת אומרת עכשיו''. 
אבל היא לא הקשיבה לי. ''הסתכלת עליו בכלל לפני שהחלטת להכניס אותו למיטה. נו באמת, הוא רק ילד, אתה לא רואה?'' 
''תעצרי כבר! וקודם כל הוא לא כזה ילד כמו שאת חושבת''. 
היא רק חייכה אלי בהבעה הכי מעציבה שיש, הכי מכאיבה ודוקרנית. 

כששנינו התווכחנו לדעת שאין שום טעם להמשיך, הרמנו ידיים. היא הבטיחה לבוא בעוד כמה ימים ולקחת את הדברים ששיכים לה. ואז היא עזבה. 

ישבתי עם עצמי זמן רב וכשבדקתי את חדר השינה לא ראיתי דבר מלבד בחור צעיר הישן שינה עמוקה במיטה שלי. חזרתי לקומה התחתונה ועד עלות הבוקר ישבתי במרפסת הפתוחה, בוהה בנוף המרוחק, שוקע במחשבות מייסרות, בזיכרונות אבודים. 

''בוקר טוב, חמודי''. כשפקחתי את עיניי למאור הבוקר המסנוור ראיתי מלפני את ירדן העומד מולי במלוא הדרו ומחזיק בשתי כוסות קפה. פניו זורחים ומאושרים במידת מה. 
''היי, ירדן,'' השבתי בקול חלש, ''אתה כבר יודע הכל?'' 
''תלוי מה הדבר החשוב הזה שאני צריך לדעת''. 

הזמנתי אותו להתיישב לידי וכך בעצם סיפרתי לו את כל מה שקרה. הוא נראה מודאג. ''הכל באשמתי.'' אמר לי. הסברתי לו שזה היה אמור לקרות ביום מן הימים ושהוא לא צריך לקחת את האשמה עליו בשום אופן. הוא קירב אלי את גופו וחיבק אותי בעוצמה, משעין את ראשו על שלי. ''אני אוהב אותך.'' אמר לי בשקט, שמעתי את הכנות שבקולו. 
''הגיע הזמן שעכשיו תלך הביתה, ירדן. ונסה לשכוח מכל מה שהיה בינינו''. 

כעבור כמה ימים מיכל סיפרה לי שהיא שכרה עורך דין (כמה אירוני) והביאה כבר בקשת גירושין לבג''ץ. לא נותר לי אלא להסכים איתה שזאת אכן הברירה שנותרה לנו. יומיים לאחר מכן, די שיכור ומובס, עניתי בפעם הראשונה לטלפון. זה היה ירדן. ''אתה צריך קצת להתרענן, ואני מאוד מוטרד לגביך. לא הכל אבוד, יש לך את הכוחות להתמודד, כמה שזה לא נשמע קשה. אם תכנע לדיכאון הזה לא תצא ממנו בזמן הקרוב. דבר ראשון שהחתולים כמוני וכמוך עושים זה לנחות על הרגליים אחרי הנפילה. בבקשה ממך, אל תפול עמוק מדי''. איכשהו המילים האלה נגעו בי, היתה בהם המון אמת... והרבה יותר מזה. ''אתה תכעס עלי אם אני אעז לשאול אותך אם אוכל לבוא אליך הערב?'' 

בשעה שמונה הוא כבר היה אצלי בבית. הוא חזר אל הבית המוכר (שנראה שלו לכל דבר), להשתעשע עם הכלב שלי, שכבר הספיק לתת בו אמון מוחלט, לצפות יחד איתי במסך המהבהב של הטלויזיה המקרינה תמונות לא ברורות. הדבר חזר על עצמו עוד ועוד. עמוק בתוכי ציפיתי לו כל פעם, התגעגעתי אליו כשהוא לא היה לידי, כשלא היה לי למי לפתוח את הלב או סתם לגלגל שיחה קטנה. לא הפסקתי לשאול את עצמי - למה אני עושה את זה? ואז כשהבטתי בעיניו החומות-ירוקות, הקשבתי לקולו המרגש, לרצף המשפטים שידע להציג את הדברים בצורה מדהימה - הבנתי שאני לא צריך לתת לעצמי שום הסברים ופשוט לקבל את הדברים כמו שהם. לקבל את האהבה שהקרין ואת הגוף הנפלא הזה שיכולתי להרגיש ולאהוב. 

הוא הרבה לספר לי על המשפחה שלו, שנראית כביכול המשפחה האידיאלית, עשירה ומכובדת. סיפר על אביו שלעולם לא יקבל את נטיותיו המיניות של בנו בסבר פנים יפות. לעולם. 
יום אחד שמעתי אותו דופק בדלת הכניסה. מיהרתי לגשת אליו ולהזמין אותו להיכנס. כשפתחתי את הדלת ראיתי אותו עומד מולי, מעט עייף, ומחזיק בידיו זוג מזוודות. 

''מה זה אמור להביע?'' שאלתי אותו, תוהה איזו הפתעה הביא איתו הפעם. 
הוא ניגב בידו את הזיעה מהמצח, מסיט את שיערו החלק לאחור, התנשם והניח את המזוודות בצד. ''מה, עדיין לא הבנת?'' 


החלק השני והאחרון בדרך... 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...