>  >  > 

סיפור אהבה - חלק שלישי

כל הערב הטיח רונן צבעים על הבד. כל הערב הוא צייר, משיכות מכחול עצבניות המתערבבות להן עם משיכות מכחול רכות ועדינות. מעידות הן על סערת רגשות. רונן נסער כולו. הוא מרגיש כי הולך הוא ומתאהב באודי, אך משהו עוצר מבעדו. ''לעזאזל החוקים האידיוטיים שלי!'' הוא אומר לעצמו בעודו מטיח צבע סגול על הבד במשיכת מכחול עזה מימין לשמאל לאורך כל הבד. ''לעזאזל עם הנוקשות שלי!'' הוא אומר לעצמו בעודו מורח צבע טורקיז מלמעלה למטה. משיכת מכחול עזה, כמו מנסה הוא להחדיר את החיים המצויים בצבע אל הבד פנימה. 

''למה לא הזמנתי אותו לישון אצלי?'' הוא שואל את עצמו בעודו מורח צבע שחור במעגלים הולכים וגדלים. הצבע נוזל על הניילון שרונן פרס על הרצפה על מנת זו לא תתלכלך. ''די!'' הוא צועק בקול וזורק את המכחול על הבד בעוצמה. המכחול פוגע בבד וקופץ קדימה, הוא פוגע ברונן ונוחת על הרצפה. עיניו של רונן מתמלאות דמעות. הוא יוצא בריצה מהחדר ורץ אל חדר השינה שלו. הוא נשכב על המיטה. לא אכפת לו שהמצעים יתלכלכו בצבע. הוא מחבק את אחת הכריות ובוכה. 

הוא פוחד להתאהב. הוא פוחד להיפגע. הוא פוחד שבסופו של דבר, מה שיווצר בינו לבין אודי, לא יצליח. והוא כל-כך רוצה שאכן זה יצליח, לכך מייחל הוא כבר זמן רב. אבל הפחד כמו משתק אותו. בגלל הפחד הוא ממציא חוקים, אשר לאחר מכן יודע הוא כי לא יצליח הוא לעמוד בהם. 

בגלל הפחד הוא דוחה את אודי על הסף ואין הוא מאפשר לאודי להתקרב, אלא לאט מאד. הוא יודע מהיכן נובע הפחד. כל-כך הרבה פעמים הוא קיבל לא בחייו. הוא יודע שהוא נראה טוב למרות שאין הוא רזה ואולי אפשר אף להגדיר אותו מלא קמעה. הוא מכיר בערכו, אבל הוא פוחד. הוא חושב על ערכיה של החברה ההומוסקסואלית ולבו נצבט. 

כן גם הוא אוהב גוף חטוב, אבל הוא מעולם לא קבע עם מי הוא רוצה להיות על פי הגוף! בשבילו גוף חטוב הוא פנטזיה אשר באה לכדי מימוש כאשר הוא מוצא לו זיון מזדמן, מעולם הוא לא חשב למצוא גבר חטוב וליצור אתו מערכת יחסים רצינית ויציבה. והנה אודי. ולפי מה שהוא מבין מדבריו וממבטיו, אודי נמשך אליו, על אף והוא מגדיר את עצמו מלא ושעיר. והנה אודי, שעל אף הכל מצהיר בפה מלא כי הוא רוצה ליצור מערכת יחסים, כי הוא רוצה ליצור זוגיות. ואילו לו, לרונן, קשה כל-כך להאמין בכך. 

נכון היו לו כבר שלושה חברים רציניים, אבל אף אחד מהם לא נראה כמו אודי. ''גבר מהאגדות'' כך הוא אומר לעצמו. הבכי מתחזק. הוא נושף ונושף, מנסה הוא להרגיע את עצמו ואין הוא יכול. כל פחדיו ניצבים מאיימים אל מול פניו. הפחדים הופכים למפלצות, דרקונים יורקי אש. מאיימים הם על חיו וכמו מאלצים הם אותו בפעם הראשונה בחייו להתבונן על משמעויות חייו. מאלצים הם אותו להתבונן על כל מה שהוא יצר לעצמו. להיכן הגיע הוא. האם הוא מסופק? האם הוא אוהב את עבודתו? האם טוב לו? האם הוא מאושר? האם הוא שמח? הכל עולה אל מול פניו והוא פוחד פחד מוות. 

אין הוא יודע כיצד להתמודד עם פחדים אלו. הוא רוצה לברוח. הוא רוצה לישון. הוא רוצה לעצום את עיניו ואז לפקוח אותן ולגלות כי הכל נעלם. אך משום מה אין הוא יכול. כמו ניצב הוא מול רגע האמת. הרגע בו הוא צריך להסתכל על עצמו פנימה. לגלות את אמיתותיו. לגלות מי הוא באמת. קשה לו כל-כך. מרגיש הוא כי הולך הוא לפתוח פקעת חוטים אשר קיימים בה קשרים כה רבים. 

הוא בוחן את עבודתו. כן הוא אוהב אותה אבל... הוא היה מעדיף לעמוד מבוקר ועד ערב ולצייר. הוא כל-כך אוהב לצייר. בציור הוא מרגיש כי הוא מבטא את רגשותיו הכמוסים ביותר. שם אפשר לראות מי הוא רונן באמת. שם אין הוא משחק משחקים, שם הוא אוטנטי עד הסוף. שם אפשר לראות את כל סערות רגשותיו, את מחשבותיו. שם אפשר לגלות עד כמה הוא רגיש, וכל שכן אמיתי. בציור אפשר לראות את רכותו, את התום אשר לא הלך לאיבוד לאורך השנים, את עדינותו, את אהבתו ליופי, לפרופורציה נאותה. ''בציור אפשר לראות אותי עירום לחלוטין!'' הוא אומר לעצמו מבין דמעותיו. 

''אז למה אני צריך לעבוד בגרפיקה?'' הוא שואל את עצמו בבכי. ''אתה צריך להתפרנס ממשהו לא?'' עולה התשובה מנבכי עצמו. ''אז למה לא מציור? למה כל-כך קשה להתפרנס ממה שהאדם אוהב באמת?'' הוא שואל, אך התשובה לא מגיעה. הוא בוכה על עצמו. הוא בוכה על כך כי אין הוא יכול לממש את עצמו כפי שהוא מוצא לנכון. 

הוא מסתכל על חייו. הכאב חריף, כמו אוחז אותו במלקחיים גדולות, ולוחץ חזק. אין לו כוח יותר לחשוב, אין לו כוח יותר להתעסק עם כל מה שעולה. הוא עוצם את עיניו ומנסה ללכת לישון. השעות נוקפות להן, ואט אט רונן נרגע מפרץ הרגשות העז אשר עבר עליו. אט אט הוא מניח לעיניים להיסגר. רונן נרדם. 

אודי נוסע אל ביתו. הוא חושב על כל מה שקרה בינו לבין רונן ותחושה של אושר מציפה אותו. תחושה זו מפיחה בו אומץ. הוא מחליט לנסוע אל בית הוריו על מנת לספר להם מי הוא באמת. הוא נוסע בשמחה. מתכנן הוא בראשו מה הוא יאמר להם. ערב יום שישי, בטח גם אחיו ואחותו יהיו שם עם ילדיהם. בדרך כלל הם מגיעים כל יום שישי לארוחת ערב. לו, לא תמיד יש חשק להגיע. הרבה מאד פעמים הוא מתקשר ומודיע שאין הוא יכול להגיע. 

הוא אוהב את משפחתו מאד, אבל לא תמיד יש לו כוח למבטים החקרניים, למבטים האילמים אשר שואלים אותו, מדוע הוא לבד? למה אף פעם לא ראו אותו עם חברה לידו? מה קורה אתו? הוא מגיע אל בית הוריו ויוצא מהרכב. הוא נעמד על יד הרכב, חוכך בדעתו ''האם באמת עושה הוא את הדבר הנכון?'' הוא מתחיל ללכת ואז נעצר. בהחלטה של רגע הוא סב על עקבותיו וחוזר לרכב. ''לא היום!'' הוא אומר לעצמו, ''אין לי כוח היום להתמודד עם כל השאלות אשר בטח ישאלו אותי בעקבות מה שאני אומר להם.'' 

הוא נכנס אל רכבו ונוסע אל ביתו. בדרך הוא מחייג אל הוריו. אמו עונה, והוא אומר לה שהוא לא מגיע היום לארוחת ערב. אמו כועסת עליו. שוטחת היא את טענותיה בזעף: ''לא ראינו אותך כבר שלושה שבועות! מה קורה אתך? מה עובר עליך? למה אתה לא מספר? איך בעבודה? חבל שאתה לא בא! יאיר ותמר יבואו עם הילדים. גם אותם לא ראית הרבה מאד זמן! נו? מה יהיה? 

הוא מקשיב לכל טענותיה בשלווה. מכיוון שמאושר הוא, אין הוא עונה בכעס כמו תמיד. מסביר הוא כי עבר עליו שבוע מאד קשה ורק עכשיו הוא חוזר הביתה מהמשרד ואין לו כוח. ''שקרן!'' הוא אומר לעצמו, ''תראה באיזו קלות אתה מסוגל לשקר!'' אבל אין לו כוח להתחיל ולהתעסק עם דבריה של אמו. הוא רוצה לחזור הביתה. פתאום הבית שלו מצטייר בעיניו כתחום מוגן. לשם אף אחד לא יכול להיכנס בלי רשותו. זהו המבצר שלו, המרחב הפרטי שלו ורק שלו. 

הוא סוגר את השיחה בערב טוב וד''ש לכולם. הוא נוסע אל ביתו בציפייה. מגיע הוא במהרה לביתו. הוא נכנס אל הבית. פותח את הדלת בתנופה בהרגשת הודיה על-כך כי הגיע הוא, וסוגר את הדלת מאחוריו. הבית ריק. הוא מדליק את האור בסלון, מתיישב על הכורסא שלו ומדליק את הטלוויזיה. הוא חולץ את נעליו ומניח את רגליו על השולחן. הוא מתרווח בכסא. הוא לא רוצה לחשוב על כלום. הוא רוצה זמן בלעשות כלום. הוא מתבונן על הטלוויזיה ועיניו נעצמות. אודי נרדם. 
בשעת לילה מאוחרת הוא מתעורר וגורר את עצמו לחדר השינה שלו, הוא משתטח על המיטה ונרדם שוב. 

רונן פוקח את עיניו ומביט על השעון אשר מונח על השידה ליד המיטה. השעה עשר ועשרים. הוא ממצמץ בעיניו. הוא מתהפך על גבו ומותח את ידיו חזק חזק. חיוך רחב עולה על פניו. הוא נזכר באודי. החיוך לא מש מפניו גם כאשר נזכר הוא בליל אמש, בכל אשר עבר עליו. הוא מביט מהחלון החוצה. השמש מאירה את פניה ברחבות לב. אין עננים בשמים וקרני השמש חודרות מבעד לשלבי התריס אל החדר, מפיצות חום עדין ואור רך. 

הוא שם יד על פיו ומפהק. לא ישן הוא שעות מרובות אבל מרגיש הוא רענן. הוא מתלבט ''האם להתקשר לרונן עכשיו? או האם להתקשר אחרי המקלחת?'' הוא שולח את ידו אל הטלפון ונזכר כי אין הוא יודע את המספר של אודי בעל פה. הוא קם ממיטתו באיטיות רבה ומשרך את רגליו אל הפאוץ' שלו בסלון. הוא מוצא את הפתק עם מספר הטלפון רשום עליו וחוזר אל חדר השינה. 

הוא נשכב על המיטה ולוקח את הטלפון בידו ומחייג. שלושה צלצולים, ארבעה, חמישה, לרגע הוא חושב שאולי אודי עדיין ישן ורוצה לסגור את הטלפון ואז: ''הלו? נשמע קולו של אודי מן העבר השני. 

''בוקר טוב!'' אומר רונן בנימה עליזה. 
''היי חמוד,'' אומר אודי בשמחה רבה, ''הוצאת אותי מהמקלחת.'' הוא מוסיף. 
''יופי לי!'' אומר רונן בחיוך, תישאר כך ואני מיד מגיע אליך.'' הוא ממשיך. 
''אתה מוזמן בשמחה.'' אומר אודי וצחוק מלווה את דבריו. 
רונן צוחק ולאחר רגע הוא אומר לאודי: ''אוקי, תתקשר אלי שאתה יוצא מהמקלחת?'' 
''בסדר.'' אומר אודי וסוגר את הטלפון. 

רונן סוגר את הטלפון ולאחר רגע קם מהמיטה בתנופה. הוא פושט את בגדיו ורץ אל המקלחת. טורח לקחת אתו את הטלפון האלחוטי שמא אודי יתקשר אליו והוא עדיין יהיה במקלחת. הוא מתקלח בזריזות, מצחצח את שיניו ומתגלח. באמצע התגלחת הטלפון מצלצל. 
''בוקר טוב.'' הוא אומר בנינוחות. 
''בוקר נפלא.'' הוא שומע את קולו של אודי נינוח. 
''עכשיו אתה מוציא אותי מהמקלחת.'' אומר רונן בחיוך. 
''זה אומר שאנחנו צריכים לגור ביחד.'' צוחק אודי בפה מלא. 
''אם ככה אתה חושב, אז אני הייתי צריך לחיות ביחד עם הרבה מאד בני אדם שהכרתי בחיי.'' אומר רונן וצוחק. 
אודי צוחק בקול ורונן צוחק אף הוא. 

''תתקשר אלי שאתה מסיים?'' שואל אודי לאחר שהוא נרגע מהצחוק. 
''תן לי חמש דקות ואני אתך.'' אומר רונן במהירות. 
''ביי.'' מתנגן קולו של אודי. 
''ביי.'' אומר רונן וסוגר את הטלפון. 

הוא מסיים את התגלחת, שוטף את פניו היטב, מבשם את עצמו ויוצא אל חדר השינה על מנת להתלבש. הוא מתלבש בזריזות, נועל נעליים ומתיישב על המיטה ומחייג לאודי. 
''היי רונן,'' עונה לו אודי. 
''איך ידעת שזה אני?'' שואל רונן בפליאה. 
''עברו באמת חמש דקות, אז עשיתי אחד ועוד אחד ויצא רונן.'' אומר אודי בשלווה. 
''טוב,'' אומר רונן. 

''מה אתה רוצה לעשות ביום כזה יפה?'' שואל אודי והתלהבות נשמעת בקולו. 
''לאכול ארוחת בוקר ואז להחליט,'' אומר רונן ברצינות. 
''חוץ מאוכל יש עוד משהו שאתה אוהב לעשות?'' שואל בהלצה אודי. 
''יש הרבה מאוד דברים,'' אומר רונן, אבל אני לא חושב שאני אגלה לך אותם עכשיו.'' הוא ממשיך לומר. 
''טוב מאד!'' אומר אודי, ''יש לי בשביל מה להתאמץ,'' הוא ממשיך בבת צחוק. 
''כן, כן,'' אומר רונן, יש בשביל מה להתאמץ.'' הוא צוחק. 

''אתה רוצה לבוא אלי?'' שואל אודי לפתע. 
''וממך נצא לאכול?'' שואל רונן. 
''כן!'' למה לא?'' אומר אודי, ''אני רוצה שתראה את הבית שלי,'' הוא ממשיך בדבריו. בקולו צפייה, ובלבו התרגשות רבה. 

רונן חושב על דבריו של אודי, ''אוקי, תן את הכתובת ואני מגיע.'' הוא אומר. 
אודי מוסר לידיו את הכתובת ורונן מבטיח כי עוד חמש דקות הוא יוצא מהבית. 
הוא סוגר את הטלפון והולך אל המטבח. הוא פותח את המקרר ומוזג לעצמו מיץ תפוזים. הוא שותה בלגימה אחת ומנגב את הטיפות שנזלו לו בשרוול חולצתו. ''כמו ילד קטן! נו באמת!'' הוא נוזף בעצמו בחיוך. הוא לובש ז'קט ג'ינס, לוקח את הפאוץ' שלו ויוצא מהבית. 

הוא מדלג במדרגות בשמחה ויוצא לרחוב. הוא צועד אל עבר הרחוב הראשי הנמצא בסמוך כדי לתפוס מונית. תוך כמה דקות הוא מיושב בתוך מונית המובילה אותו אל ביתו של אודי. 
הוא מצלצל באינטרקום, זמזום נשמע והוא פותח את הדלת. הוא עולה במדרגות לקומה הראשונה, אודי השאיר את הדלת פתוחה קמעה. רונן פותח את הדלת בעדינות. הוא נכנס אל תוך הבית. שקט דממה. הוא מסתובב על מנת לסגור את הדלת ומגלה את אודי אשר הסתתר מאחורי הדלת. אודי תופס אותו בחוזקה ומצמיד אותו אליו. רונן מחבק את אודי ושניהם מתנשקים בלהט. ''חיכיתי לך,'' אומר אודי מתנשף לאחר שהם מתנתקים האחד מהשני. 
''גם אני לך.'' אומר רונן בעודו צועד אל הבית פנימה. אודי צועד אחריו. 

''הבית שלך מוצא חן בעיני,'' אומר רונן בעודו מסתובב אל אודי מחייך מפה לאוזן. 
''אני שמח.'' אומר אודי. 
''אז הולכים לאכול?'' שואל רונן וקורץ בעינו לאודי. 
''כן.'' עונה אודי. הוא הולך לחדר השינה שלו וחוזר לאחר רגע לבוש בז'קט עור. ''בוא,'' הוא אומר לרונן אשר עומד ומתבונן על הציורים התלויים על הקירות. 

שניהם יוצאים מהבית ויורדים למטה. הם נכנסים לרכב ונוסעים לבית קפה. אוכלים הם ארוחת בוקר טובה ולאחר מכן מחליטים הם לנסוע לטייל. 
''לאן אתה רוצה לנסוע?'' שואל אודי בעודו מתניע את הרכב. 
''לא יודע,'' עונה רונן ומביט מהחלון החוצה. 
''מקום ספציפי?'' שואל אודי בסקרנות. 
''אין לי.'' אומר רונן כאשר הוא משיב את מבטו אל אודי. 
''אז לאן שבא לי?'' 
''רק סע!'' אומר רונן. רוצה הוא להתרחק מתל-אביב. רוצה הוא להיות ביחידות עם אודי. רוצה הוא להחזיק את אודי בין ידיו. רוצה הוא לראות מרחבים, לראות ירוק, עצים, שדות. 

אודי מתחיל לנסוע. ''מעניין ממה הוא מבקש לברוח?'' הוא שואל את עצמו. מביט הוא על רונן היושב לידו. עיניו של רונן עצומות, ראשו מונח בעדינות על חלון הדלת, פניו שלוות, פיו פתוח מעט. לבו של אודי יוצא אליו. רונן נראה לו כמו פסל, עם פניו היפים. אודי מחייך לעצמו. הוא נוהג במהירות. הוא פותח את החלון מעט ומיד פורץ פנימה משב רוח קריר. 
''מה זה?'' שואל רונן לאחר שפתח את עיניו בבהלה. 
''פתחתי חלון,'' עונה אודי בחיוך, ''תמשיך לישון,'' הוא אומר לרונן ברכות. 

הוא יודע לאן הוא רוצה לנסוע. הוא נוסע אל מערת הנטיפים. הוא רוצה לבקר במקום מכיוון שמזה זמן רב הוא לא היה בו. הוא רוצה לטייל בין הנטיפים עם אדם אהוב, עם רונן. הוא מתבונן על רונן באהבה. בלבו מרגיש הוא שייך לרונן. מרגיש הוא כי מוכן הוא להתחייב לרונן למרות כי עדיין לא ממשו הם את אהבתם הלכה למעשה. אך אין הדבר משנה בעבורו. הוא מרגיש כי אכן מתרקם לו סיפור אהבה בין שניהם. 

הוא מצפה, הוא מחכה, הוא ממתין בסבלנות. אמנם קשה לו מכיוון שכל פעם שהוא רואה את רונן, הוא רוצה לקפוץ עליו ולקרוע מעליו את בגדיו, אך הוא שם מעצור לרצונותיו. ''זהו שיעור טוב בסבלנות.'' הוא כל פעם אומר לעצמו. 

''לאן אנחנו נוסעים?'' הוא שומע את קולו של רונן מדבר אליו. הוא מסב את פניו אל רונן ומחייך. ''הפתעה!'' הוא אומר לרונן בקשיחות לא אופיינית. 
רונן מכווץ את גבותיו ופיו נפער. 
''מה? לא טוב הפתעה?'' שואל אודי לאחר שהוא רואה את תגובתו של רונן. 
רונן מחייך ומניד בראשו.'' לא, לא! זה טוב מאד, אני אוהב הפתעות!'' הוא אומר לאודי. 
שניהם משתתקים. מתבוננים הם על הדרך החולפת על פניהם במהירות. 
''איך הולך להיות השבוע שלך?'' שואל אודי ומגניב מבט מחויך אל רונן. 
''אוי,'' אומר רונן בעייפות, ''אל תשאל אותי עכשיו על העבודה שלי,'' פניו מביעים אי שביעות רצון. 
''למה? מה קרה?'' שואל אודי בנימה רצינית. 
''אין לי כוח לדבר על העבודה שלי,'' אומר רונן ומסב את מבטו אל עבר החלון. 

''רונן מה קרה?'' שואל אודי ברכות בעודו מניח את ידו על רגלו של רונן ומלטף קלות. 
רונן מניח את ידו על ידו של אודי ואוחז בה בחוזקה. הוא לא אומר דבר ולמרות כי אודי מת מסקרנות מדוע אין רונן מדבר אתו, אין הוא שואל דבר. מבין הוא בחוש פנימי כי אל לו לשאול יותר, עליו לאפשר מרחב מחייה לרונן. 

''מה שאני רוצה לעשות זה לצייר!'' אומר רונן ואין הוא מביט על אודי, רק קולו נשמע, והקול סדוק, צרוד קמעה, רועד, כמו עוד רגע יפרוץ הוא בבכי. 
''ואין לך אפשרות לעשות זאת?'' שואל אודי ברכות נוגעת ללב. 
רונן שומע את נימת קולו של אודי. הוא מתרגש. ''כמה עדינות מתקיימת בו.'' הוא אומר לעצמו. ''כמה חמלה יש בו.'' הוא מוסיף לעצמו. הוא מתרגש מכיוון שלא ציפה הוא לתגובה שכזאת. התגובה הפתיעה אותו. 
''אין לי.'' הוא אומר לאודי בלחש. 

''אתה מתכוון לכסף?'' שואל אודי באיטיות. מבין הוא כי בזאת מדובר, אבל רוצה הוא להיות בטוח שאכן תחושותיו נכונות. 
''כן אני מתכוון לכסף,'' אומר רונן חדות, ''רק בזה מדובר, זה הרי מה שמניע את העולם לא?'' הוא אומר בציניות. 

לבו של אודי נחמץ בקרבו. רוצה הוא לנחם, רוצה הוא להושיט יד לעזרה, רוצה הוא לחבק, להרגיע, לטפוח על הגב ולומר כי ''הכל יהיה בסדר,'' אבל אין הוא יכול. הוא מבין את הכאב בדבריו של רונן. נכון, בא הוא מבית אמיד ביותר, אבל לא אפשר הוא להוריו לעשות בשבילו כלום. הוא למד ומימן את לימודיו בעבודות מזדמנות שהוא מצא. הוא עבד בשמירה, הוא עבד במלצרות, הוא עבד בניקיון. הוא סחט את עצמו עד הסוף. הוא היה הולך לישון לפנות בוקר, ישן אולי שלוש שעות ואז קם ללימודים או לעבודה. הוריו רצו לעזור לו במימון המשרד, אך הוא לא אפשר להם. 

לקח הוא הלוואות ובנה הוא לעצמו משרד לתפארת. הכל הוא עושה במו ידיו. אבל הוא יודע כי אם היה הוא נופל היה הוא פונה לעזרה. היה פונה הוא אל הוריו. תמיד הוריו היוו בעבורו בטחון. תמיד הם היו שם לצדו. ולא משנה אם הוא לא נעזר בהם, עצם הידיעה כי נמצאים הם, השרתה בעבורו תחושה רבה של בטחון. אבל לא כל אחד הוא בר מזל כמוהו. את זאת הוא יודע בבטחה. 

הוא לא יודע האם הוריו של רונן עשירים, או לאו. אין הוא מעז לשאול. מבין הוא כי זו נקודה חלשה אצל רונן ולכן עדיף לא לשאול. לא עכשיו זה בטוח. אודי חוכך בדעתו, האם להציע לרונן עזרה או לאו. ''אולי זה מוקדם מדי שאני אציע לו דבר מה שכזה?'' הוא אומר לעצמו. הוא מנסה להעמיד את עצמו במצבו של רונן. ואין הוא יודע להחליט. הוא חושב שאם היו מציעים לו הצעה שכזאת הוא היה נענה לה בשמחה, אך מצד שני אולי הוא היה נעלב. נעלב מתוך עצמו כי אין הוא יכול לממן את עצמו. נעלב מכך כי הוא מכיר בעובדה כי אין הוא מרוויח מספיק על מנת לעשות ככל העולה על רוחו. הוא מביט על רונן. אין הוא רואה את פניו אלא את עורפו. היד עדיין על רגלו של רונן וידו של רונן עדיין אוחזת בחוזקה בידו. 

''אני חושב שאדם צריך לעסוק במה שהוא אוהב מבלי לחשוב כמה כסף הוא מרוויח מכך.'' הוא אומר לבסוף בעדינות לרונן. 
רונן באחת מפנה אליו את מבטו. ''כן?'' הוא שואל בלעג, ''וממה אתה חושב שאני אשלם שכר דירה וחשבונות?'' קולו של רונן עולה באוקטבה למעלה, זעם רב ניבט מעיניו. 
''או או,'' אומר לעצמו אודי, ''נכנסת למלכודת למרות שרצית לעזור.'' הוא ממשיך בדבריו לעצמו. ''נו? איך יוצאים מהפלונטר?'' אודי מניע את גופו באי נוחות במושב המכונית. מבטו הזועם של רונן מעביר צמרמורת בגבו. הוא נושך את שפתו התחתונה ואומר לרונן: ''אני מאד מצטער, התכוונתי לעזור וזה יצא לי לא טוב, סליחה.'' 

עיניו של רונן מתרככות, מבטו נעשה שלו, ''אני יודע.'' הוא אומר לאודי ברכות, ''אני צריך להצטער, לא הייתי צריך להתקיף אותך.'' הוא ממשיך לומר לאודי. 
''לא!'' קורא אודי בקול רם, ''זה טוב שאתה אומר לי את הדברים הללו.'' 
רונן מחייך במבוכה, ''למה זה טוב?'' הוא שואל 
''כי ככה אני לומד להכיר אותך.'' אומר אודי ומחייך אל רונן. 

''ואני דווקא לא רוצה שאתה תכיר את החולשות שלי על ההתחלה!'' אומר רונן במבט רציני. הפחד מכרסם בו. מעולם הוא לא נפתח בכזאת קלות אל אף אדם. ''מה יש בו באודי שהוא מרגיש אליו כל-כך קרוב?'' הוא שואל את עצמו. תמיד הוא היה מסוגר בהתחלה. תמיד הוא היה מדבר מעט, מספר מעט, שומר בקנאות על פרטיותו. תמיד היה הוא זה אשר שואל את השאלות. תמיד היה הוא זה אשר חוקר את אלו הנמצאים מולו. מבקש לגלות עליהם כל פרט ולו הקטן ביותר. ואילו עכשיו עומד הוא מצדו השני של המתרס. אותו חוקרים, אותו שואלים. והוא עונה! ובאיזו קלות הוא עונה. רונן נדהם מעצמו על כך. 

''למה?'' שואל אודי וקוטע את מחשבותיו של רונן. 
''לא יודע,'' עונה רונן. הוא פוחד לענות לאודי את אשר על לבו. הוא פוחד להעמיס על אודי, למרות כי מרגיש הוא כי יכול הוא לעשות זאת. מרגיש הוא כי אודי מבקש זאת ממנו. 
''אני חושב שצריך לדבר על הכל, על הדברים הטובים כמו על הדברים הרעים,'' אומר אודי ומפנה אל רונן את מבטו לרגע. ''אתה לא חושב כך?'' הוא שואל כאשר הוא מפנה את מבטו לכביש בחזרה. 
רונן מהמהם לאות תשובה. 

''מה אמרת?'' שואל אודי בפליאה. 
''לא אמרתי כלום.'' אומר רונן. השיחה הזאת כבדה עליו. רוצה הוא לברוח מהכל. נמאס לו להתייחס אל הדברים בכזו רצינות. הוא מבקש קלילות, הוא מבקש ליהנות. ואילו דבריו של אודי גם אם הם נכונים, והוא מסכים כי נכונים הם, גורמים לו להרגיש לאות, עייפות. הוא רוצה לאטום את אוזניו. לא לשמוע, לא להקשיב. 

אודי שותק ולכן גם רונן. אודי שולח את ידיו אל המערכת ומפעיל אותה. ברדיו מתנגן השיר ''עטור מצחך'' למלותיו של אברהם חלפי. 
''יוני רכטר.'' אומר רונן ועוצם את עיניו. 
''מי?'' שואל אודי לא מבין מה רונן אמר. 
רונן פוקח את עיניו, ''יוני רכטר, הוא המלחין של השיר הזה.'' הוא אומר לאודי. 
''לא ידעתי.'' אומר אודי במבוכה. 
''זה שיר שאני מאד אוהב,'' אומר ברכות רונן. 
''כן גם אני.'' אומר אודי ומתחיל לשיר עם קולותיהם של הזמרים. 

רונן משחרר את ידו האוחזת את ידו של אודי וטופח לו על הכתף, ''תעשה לי טובה ואל תשיר?!'' הוא אומר לאודי כאשר חיוך על פניו. 
אודי משתתק באחת. הוא מסתכל על רונן לא מבין. 
''אתה מזייף שזה משהו נורא.'' הוא אומר לאודי בבת צחוק קלה. אין הוא רוצה לפגוע באודי אבל יש גבול! הוא רוצה לשמוע את השיר לא את זייפנותו של אודי. 
''תודה רבה לך!'' אומר אודי כאשר הוא עושה את עצמו נעלב וכועס כאחד. 
''אין בעד מה!'' אומר רונן ומרים את ראשו כמו מתנשא הוא מעל אודי. 
אודי צוחק למעשהו של רונן, ורונן פורץ בצחוק משחרר. האווירה נעשית נעימה. כמו השתחרר לו פקק והכל זורם לו עכשיו על מי מנוחות. השיר מסתיים ומיד שומעים שיר אחר. אין הם מדברים. מקשיבים הם לשירים. 

''לאן אנחנו נוסעים?'' שואל רונן בקול מיתמם. 
''אמרתי לך,'' אומר אודי בזמרתיות, כמו מנסה הוא להסביר בפעם המי יודע כמה את דבריו, ''זו הפתעה.'' 
''כן אני יודע'' מגחך רונן, ''אבל בכל זאת?'' 
''אה, אה,'' מניד אודי את ראשו בשלילה. 
''טוב,'' אומר רונן, ''לפי הדרך אנו נוסעים לכיוון ירושלים, בית שמש, משהו באזור, נכון?'' 
''נכון, נו אז מה?'' מגחך אודי. רוצה הוא באמת לעשות הפתעה לרונן. רוצה הוא לשמח את רונן, רוצה הוא לראות את עיניו של רונן זוהרות. הוא מרגיש כי רונן עצוב, כי עובר עליו דבר מה ולכן הוא רוצה לשמח אותו. 

אודי חושב לעצמו, בדרך כלל קשה לו לראות בני-אדם עצובים, ולא משנה לו מי הם. עצם העצב עושה את שלו. כמו נוטל הוא על גבו את צער כל העולם. יוצא הוא למשימת חייו. יוצא הוא לתקן את העולם מעוולותיו. מנסה הוא לתקן ולשפר, לעזור ולתמוך, נותן הוא ומעניק הוא ביד רחבה, מכיוון שכך הוא מרגיש כי תרם הוא משהו. 

הדרך עולה, הדרך יורדת, הדרך מתפתלת. האוויר הנכנס מבחוץ נעשה יותר ויותר קר. אודי סוגר את החלון לכדי חריץ צר. מגיעים. 
יורדים בשביל על מנת לגלות כי המקום סגור. 
''שיט,'' אומר אודי באכזבה כאשר עומד הוא ומבין כי הגיע הוא לחינם ועוד סחב הוא אתו את רונן. 

''מערת הנטיפים, זו ההפתעה?'' שואל רונן מופתע. 
''כן,'' עונה אודי בקול עצוב. רציתי לשמח אותך, רציתי שנבקר כאן ביחד, לראות את כל היופי הזה שברא הטבע, לחוות את העוצמה אשר מתקיימת לה בטבע. לראות נוף בראשית.'' הוא אומר לרונן כאשר הוא מסתכל על פניו במבט רציני. 

רונן מסתכל על פניו של אודי, הוא מרגיש, הוא יודע עד כמה אודי מנסה להוציא אותו ממצב הרוח שלו. בתחילה הוא כועס. כועס על ההתערבות הגסה בחייו. כועס על כך כי חושב הוא כי אין הוא זקוק לעזרה. אבל לאחר רגע הוא מתרכך. הוא שמח על כך כי אודי מנסה, הוא שמח על כך כי אודי מוכן לעשות בשבילו, ועוד כל-כך הרבה. 
''תודה.'' אומר רונן. 

שניהם מתבוננים האחד בשני. שניהם חוששים מלהתקרב, שניהם חוששים להסיר את כל המחסומים, את כל העכבות וליפול האחד בזרועות השני. כל אחד סוחב על גבו את מטעני העבר. ואילו עכשיו? האם לצעוד קדימה? להתייחס להכל כאל מצב חדש? לזרוק את העבר אל מאחורי הגב כלא היה? שניהם נבוכים. קרובים הם האחד לשני, מרגישים הם את חום הגוף, כמו הגוף מזמין אותם להתקרב. 

ברגע אחד הם מתקרבים צעד ואז מתחבקים. חובקים הם בחוזקה את הגוף שממולם. מבקשים הם להרגיש את העוצמה המתקיימת בגוף חי ונושם. מבקשים הם לחוות את קצב הלב הפועם בחוזקה. מסמן הוא בקצבו כי חי הוא, כי עושה הוא את תפקדו נאמנה. כך עומדים הם דקות ארוכות. אין הם רוצים לשחרר ובודאי לא להשתחרר. 

''אתה לא מאוכזב? נכון?'' לוחש אודי בחשש לאוזנו של רונן. 
''ממש לא!'' עונה רונן בקול צרוד מהתרגשות. 
שתיקה. חיבוק חזק. עיניים עצומות. מבע פנים אוהב. חום. אינטימיות. קרבה. 
''בוא נלך.'' אומר אודי ברכות כאשר לבסוף משחררים הם את עצמם מהחיבוק. 
''טוב.'' אומר רונן. 

אודי רואה כי עיניו של רונן לחות, טיפות קטנות תלויות על ריסי עיניו הארוכים, משוות לעיניים זוהר מיוחד. הוא מחייך אל רונן בהבנה ורונן מחייך אליו בחזרה, חיוך מבויש, עדין. הם חוזרים אל הרכב ונוסעים בחזרה. מגיעים הם אל ביתו של אודי. עולים הם במדרגות ונכנסים לבית. אודי פונה למטבח. 
''אתה רוצה לשתות משהו חם?'' הוא שואל את רונן. 

רונן מתיישב על הספה בסלון, ''כן,'' הוא אומר בקול רם, ''אני רוצה שוקו, יש לך?'' 
אודי יוצא מהמטבח, ''שוקו? זה מה שאתה רוצה לשתות?'' הוא שואל בחיוך את רונן. 
רונן צוחק ומשיר את מבטו אל אודי. ''כן, זה מה שבא לי לשתות.'' הוא אומר. 
''אוקי,'' אומר אודי וחוזר למטבח. 

רונן קם ממקומו וניגש אל המערכת אשר לצידה עומדים דיסקים, מסודרים כמו חיילים למסדר. הוא בוחן את הדיסקים ברפרוף, מוסיקה קלאסית, ג'אז, שירים עבריים, שירים לועזיים, רוק, רוק כבד. הוא בוחר את הדיסק הראשון של טורי איימוס ושם אותו במערכת. הוא מתיישב על יד המערכת בשיכול רגליים, עוצם את עיניו ונהנה לשמוע את קולה של הזמרת. הוא מגביר טיפה את העצמה. הוא נשכב על גבו כאשר ידיו תומכות בעורפו. רגליו מתופפות על הרצפה על פי הקצב הרך המתנגן. 

הוא מכיר את כל השירים. הוא מזמזם לעצמו ביחד עם הזמרת. לאחר כמה רגעים ארוכים הוא שומע את אודי פוסע מהמטבח לסלון. הוא פוקח את עיניו ורואה את אודי עם מגש ועליו שתי כוסות גדולות, ענקיות, אפופות אד חם. אודי שם את המגש על השולחן ומזמין את רונן בתנועת ראש לבוא ולשבת לידו. רונן קם ומתיישב ליד אודי בחיוך. הוא לוקח כוס אחת בידו ומגיש אותה אל שפתיו. 
''תיזהר,'' אומר אודי, ''זה ממש רותח.'' 
רונן מהנהן בראשו וטועם טיפה מהשוקו. מבט של הפתעה על פניו. 
''מה זה?'' הוא שואל בהפתעה, ''זה מאד טעים, מה שמת בפנים? 
אודי מחייך אליו ולא אומר דבר. 

''גם זה הפתעה?'' הוא שואל את אודי בחיוך. 
אודי מניד בראשו לשלילה, ''זה משהו טוב! תשתה!'' הוא אומר בקול נחרץ. 
''אני יודע שזה טוב,'' מגחך רונן, ''בגלל זה אני רוצה לדעת מה שמת בפנים?'' 
''רעל!'' אומר אודי בחיוך. 
''ככה אתה רוצה להרעיל אותי? עוד לפני שאנו מכירים כבר אתה רוצה שאני אלך?'' שואל רונן בקול מתגרה. 

''זה רעל שהוא שיקוי מיוחד,'' אומר אודי ומניד את ראשו לאות כי מסתיר הוא דבר מה. 
''זאת אומרת שאם אני שותה את זה, אחר כך אני מתעלף ואתה יכול לעשות בי כל מה שאתה רוצה?'' אומר רונן כאשר בקולו נשמעת צפייה שאכן כך ייקרה. 
''כן, כן.'' בורקות עיניו של אודי במשובת צחוק. 
רונן לוגם שוב מהשוקו, ''ואוו, זה ממש טעים!'' הוא אומר לאודי. 
אודי לוגם מהשוקו שלו ומהנהן בראשו לחיוב. 

''תגיד לי מה שמת בפנים? בבקשה?'' אומר רונן בקול מתחנחן. 
''זה לא מספיק!'' אומר אודי בסיפוק. ''רד על הברכיים ותתחנן כמו שצריך!'' עוד לפני שאודי מסיים את המשפט הוא פורץ בצחוק מצלצל. רונן אף הוא צוחק. 
''שמתי ליקר שוקולד וחתיכות של שוקולד חלב, וקצת שמנת מתוקה וגם חלב ואת הכל הרתחתי וזהו.'' אומר אודי לאחר שנרגעים שניהם מהצחוק שאחז בהם. 
''זה ממש טעים,'' אומר רונן כאשר שפתיו מלחכות את שפת הכוס הגדולה. 

אודי לא עונה. שניהם נהנים מהשוקו, שותים הם לאט, נהנים מקולה של הזמרת, משיריה. 
הערב יורד במהירות, המוסיקה מתחלפת. כל פעם ניגש משהוא אחר על מנת להחליף את הדיסק אשר סיים את השמעתו. לילה. הם יושבים האחד ליד השני, מחליפים תנוחות, משעינים ראש, שוכבים על השטיח, קמים, מתרחקים, מתקרבים. 

''אני חושב שאני אלך הביתה.'' אומר רונן כאשר ראשו נח על בטנו של אודי. שוכבים הם על השטיח. אודי שוכב על גבו וכך גם רונן, ראשו של רונן מונח על ביטנו של אודי. ידו של אודי מלטפת את פניו של רונן. ברקע מתנגן הקונצ'רטו לחליל, נבל ותזמורת למוצרט. אין הם מדברים. אין הם צריכים את המילים. הם קרובים. ופתאום מלותיו של רונן... 

אודי מתכווץ ורונן מרגיש בכך. 
''למה?'' שואל אודי בלחש. 
''כי אני חייב ללכת לישון כמו שצריך.'' אומר רונן ברכות. 
''אתה יכול לישון כאן אם אתה רוצה.'' אומר אודי. 
''אני יודע.'' אומר רונן בלחש, ''אבל אז אני בטוח שאנחנו לא נלך לישון.'' 
''שוב פעם?'' אומר לעצמו אודי. ''מה הוא כל-כך פוחד?'' חושב בלבו אודי. אין הוא מבין את נוהגיו של רונן, אין הוא מבין את ההתנהגות הזו. הוא מייחל לרגע בו הם יכנסו למיטה, הוא מייחל לרגע בו הוא יוכל להרגיש את רונן צמוד אליו, עירום. להרגיש את הזין שלו. להרגיש את זרועותיו החזקות נכרכות מסביבו ולוחצות חזק. הוא מייחל לרגע בו הם ייזדינו. אבל לא. בכל פעם שבלבו מתפעמת התקווה, רונן קוטע אותה באכזריות. למה? 

אודי ממשיך ללטף את פניו של רונן. 

רונן מתרומם ומתיישב. ידו של אודי נשארת תלויה באוויר בהפתעה. רונן מסב את פניו אל אודי, ''אני חייב לזוז.'' הוא אומר ואז קם ממקומו, מושיט את ידו על מנת לעזור לאודי לקום. אודי מושיט את ידו ורונן מושך אותו בחוזקה אליו. אודי מביט ברונן במבט עצוב. רונן משפיל את מבטו אל הרצפה. הוא יודע כי אודי מייחל כי הם יכנסו למיטה, אבל עדיין, על אף כל מה שעברו הם ביחד בימים האחרונים, חושש הוא. אין הוא לגמרי בטוח, אין הוא לגמרי שלם עם כל מה שהוא מרגיש כלפי אודי. 

הוא נמשך אליו, זה ברור, אבל מעבר לכך האם רק המשיכה מספיקה? ברור לו שאודי אדם משכיל, אבל על השכלה אין הוא יכול לבנות מערכת יחסים. רונן חושב היטב על כל מה שקורה. כמו מרגיש הוא כי חסר לו דבר מה. אבל מה? אין הוא יודע. לכן הוא משהה את המפגש האינטימי ביניהם, הוא רוצה להיות בטוח שאכן הוא רוצה. הוא רוצה להיות בטוח. רונן חושב על-כך. 

מה זה בעצם בטחון? למה הוא זקוק לכך כך הרבה ביטחון. כמו דורש הוא מאודי קבלות אשר יודע הוא כי אין הוא יכול לתת אותן לו, לא בשלב זה של מערכת היחסים ביניהם. אבל בכל זאת, התחושה כי משהו חסר מבעבעת בתוכו. הרגעים עוברים ושניהם שותקים. לבם הולם בחוזקה. 
''מתי אני יכול לראות אותך?'' שואל אודי בקול חלש. 
רונן שומע עצב רב בקולו, מתח וצפייה גם יחד. 

''אני לא יודע,'' אומר רונן ונושך את שפתו התחתונה. 
''אתה בכלל רוצה לראות אותי שוב פעם?'' שואל אודי ובקולו חרדה עמומה. 
רונן לא עונה. הוא מתלבט. הוא לא רוצה לסגור את הדלת אבל... 
''כן,'' הוא אומר לאודי לבסוף ומביט אל תוך עיניו, ''אני רוצה לראות אותך שוב, אני אתקשר אליך, טוב?'' 
''אני לא יכול להתקשר אליך?'' שואל אודי בעצב. 
''אתה יכול להתקשר אלי.'' אומר רונן לאחר רגע ארוך של שתיקה. 

רונן פונה אל עבר הדלת ואודי צועד אחריו. רונן נעצר ומסתובב אל אודי, ''היה לי יום נהדר אתך, תודה.'' הוא אומר לאודי בחיוך. 
''גם לי.'' אומר אודי ומנסה לחייך אבל אין הוא מצליח. פניו מביעים כאב וצער. 
הם מתחבקים חיבוק קצר, אודי פותח את הדלת ורונן יוצא החוצה. אודי סוגר את הדלת בתנועה איטית מאד. העיניים כבר דומעות. הוא נלחם בעצמו. בראשו רצות המחשבות. הוא מרגיש כי רונן אמר את שאמר על מנת לצאת ידי חובה, וכי אין הוא מתכוון באמת לדבריו שהוא יכול להתקשר אליו. הוא מרגיש כי זו הפעם האחרונה בה הוא ראה את רונן. לבו כואב. מרגיש הוא את לבו מתכווץ ולאחר מכן נשבר לאלפי רסיסים. 

הוא מרגיש איך רגליו כבדות עליו, הוא פוסע בכבדות אל עבר הספה ונשכב עליה, מרים את רגליו עם נעליו על ספה. לא אכפת לו שכך הוא עושה. הכאב הולך ומתגבר. הוא מעביר את חיו כמו בסרט במהירות אל מול פניו, הוא מעביר אל מול פניו את כל האכזבות אותן הוא חווה. הבכי פורץ החוצה בקול שאון. הוא מסתובב על צדו ובוכה. עצוב לו כל-כך. הוא רצה, הוא קיווה, הוא ציפה, הוא... האכזבה ממררת את חייו. 

רונן יוצא החוצה אל הרחוב. הוא מרגיש כי הוא חייב לברוח. הוא מרגיש כי הוא רוצה לצאת לחופשי, אבל ממה? כמו כל מה שקורה בינו לבין אודי מחייב, ועדיין אין הוא מוכן להתחייבות זו. הוא מרגיש כי הם צועדים מהר מדי, מתאהבים מהר מדי, רוצים האחד את השני מהר מדי. אין הם נותנים לעצמם את הזמן על מנת לעכל היטב את כל הקורות אותם. אין הם מאפשרים לעצמם את הזמן לגלות מי הם, להראות מי הם. 

הוא מרגיש כי עלה הוא על סחרחרה כאשר המפעיל שלה נרדם ולכן היא מסתובבת ומסתובבת ואין בידו לעצור אותה. ורוצה הוא לרדת, רוצה הוא פסק זמן. האינטנסיביות קשה בעבורו. כל שאלותיו של אודי מציקות לו. הוא מכיר את השאלות הללו, גם הוא שאל אותן במערכות היחסים אותן הוא יצר, אבל לא כבר בהתחלה! אחרי חודשיים שלושה! לא בימים הראשונים. מועקה עוטפת את לבו. הוא נבוך מעצמו. הוא ביקש משהו קליל, ומה יצא? הוא הכיר אדם מדהים ובעבורו אין זה מתאים. הוא חושש לעשות צעד לא נכון. הוא לא רוצה להפסיד את אודי, אבל הוא לא בטוח כי אכן הוא באמת רוצה אותו בתור בן זוג. ''מה עושים?'' הוא שואל בעודו מסתכל על השמים אשר מתחילים להתענן. כמו מבקש הוא תשובה משמיים, אך השמיים אין הם נעתרים לבקשתו. 

רונן מגיע אל ביתו, נכנס מבעד לדלת וסוגר אותה בטריקה רמה. הוא הולך אל חדר עבודתו ומסתכל על הציור אותו החל הוא לצייר. פניו מתעוותים בכאב. הוא פונה אל חדר השינה שלו, מתיישב על המיטה, חולץ את נעליו, פושט את בגדיו וזוחל אל מתחת לשמיכה. הוא עייף. עבר עליו שבוע מסעיר והוא צריך פסק זמן כדי לעכל את כל מה שעבר עליו. רונן נרדם. 

למחרת הוא מקבל שיחה מאודי. 
''בוקר טוב לך.'' אומר אודי בקול חלול. 
''גם לך.'' עונה רונן וחשש בלבו. 
''מה שלומך היום?'' שואל אודי אך בקולו אין רונן שומע כי הוא באמת מתעניין. 
''בסדר.'' עונה רונן חלושות. ''ואתה?'' הוא שואל את אודי לצאת ידי חובה. 
אודי נאנח, ''אפשר לומר שבסדר אני מניח,'' הוא אומר בשפל קול. 
רונן מלפף את חוט הטלפון על אצבעותיו. הוא נבוך מהסיטואציה. עדיין לא הגיע הוא לכלל מסקנה מה הוא מבקש לעשות עם הקשר הזה, ולכן לא נוח לו עם השיחה הזאת. 

''אני מאד עסוק עכשיו,'' הוא אומר לאודי לבסוף. 
''אז אני לא אפריע לך ביי,'' אומר אודי. 
''אודי?'' אומר רונן בקול רם. 
''מה?'' נשמע קולו של אודי עונה לו במהירות. 
''אל תכעס עלי, אני צריך קצת זמן לעצמי בסדר?'' אומר רונן בקול נבוך. 
שתיקה. השתיקה הזאת הורגת את רונן. אין הוא אוהב לא לדעת מה קורה. 
''אתה מתכוון לענות לי?'' שואל רונן לאחר זמן רב של דומיה. 
''אין לי מה לומר לך.'' עונה אודי בשקט. 
ושוב שתיקה מורטת עצבים. 

''אני אתקשר אליך לקראת סוף השבוע... בוא נאמר... ביום רביעי בערב אוקי?'' שואל רונן. 
''אוקי!'' עונה אודי בקול חד. 
אז ביי!'' אומר ורנן ועדיין מחזיק הוא את השפופרת בידו. 
''ביי!'' אומר אודי וסוגר את הטלפון. 

רונן מקשיב לצליל הקצר ההולך ונשנה ולאחר זמן מה משיב הוא את השפופרת אל כנה. 
הוא שב אל עבודתו אך המחשבות על אודי טורדות אותו כל הזמן. 

עד יום רביעי בערב אודי הפך להיות פקעת עצבים. הוא צעק על עובדיו והתנצל. הוא היה מבולבל, הוא לא היה עקבי, הוא שכח דברים, שכח פגישות, איחר למשרד, איחר לפגישות. ענת עמדה אובדת עצות ולא ידעה מה לעשות. בפעמים המועטות בהן ניסתה היא לדבר עם אודי נתקלה היא בסירוב קשה. אודי העליב אותה ולאחר התנצל. פגע ברגשותיה ולאחר ביקש סליחה. לבסוף היא ויתרה. אין היא שואלת יותר דבר. 

אודי מקווה, מצפה בכיליון עיניים ליום רביעי בערב. מחכה הוא לשיחת הטלפון מרונן. הוא חושש, הוא פוחד. האם רונן באמת יתקשר אליו? או האם הוא סתם אמר לו את זאת על מנת להרגיע אותו? הזמן זוחל בעצלתיים. בוקר, צהרים, ערב, לילה. מחוגי השעון נעים לאט מדי לטעמו של אודי. 

ככל שקרב יום רביעי רונן מרגיש כי אודי חסר לו. חסרה לו התחושה הנעימה כי משהוא דואג לו, כי משהוא דורש בשלומו. הוא נזכר ברגעים שלהם יחדיו וחיוך עולה על פניו. הוא מרגיש כי הוא רוצה לראות את אודי. ההחלטה גומלת בלבו. הוא הולך להזמין את אודי אליו ביום חמישי בערב. הוא הולך להכין ארוחת ערב עם נרות וכל שאר ''הקשקושים'' על פי דבריו. הוא רוצה להפתיע את אודי. ואחר כך? הוא מבטיח לעצמו שהוא יזרום עם כל מה שקורה מבלי לעצור דבר! 

יום רביעי בערב. רונן מתקשר אל אודי הביתה. 

''ערב טוב.'' אומר אודי. 
''ערב מצוין.'' אומר רונן ושומע את אודי מחסיר נשימה. 
''היי,'' בקולו של אודי שמחה רבה, ''מה שלומך?'' 
''אני בסדר גמור, ואצלך?'' שואל רונן. הוא שמח על תגובתו של אודי. 
''עבר עלי שבוע קשה, אבל אתה בטח יודע למה אני מתכוון.'' אומר אודי. 
''כן אני מבין.'' אומר רונן. 
שתיקה קלה. 

''אני רוצה להזמין אותך אלי למחר בערב, אתה חושב שיש לך זמן בשבילי?'' שואל רונן בקול רך. 
''אני אשמח.'' אומר אודי בקול שמח. שמח הוא. רונן אכן קיים את הבטחתו, ועכשיו הוא גם מזמין אותו אליו, מה עוד הוא יכול לבקש? 
''אז מחר בתשע בערב אצלי?'' שואל רונן בצפייה. 
''אוקי, אני אצלך בתשע בערב!'' אומר אודי ומוסיף, ''אתה רוצה שאני אביא דבר מה?'' 
''כן! את עצמך,'' אומר רונן. אודי שומע בקולו של רונן עליזות ומציין לעצמו כי זה סימן טוב בעבורו, ''אולי בכל אופן יצא מזה משהו.'' הוא אומר לעצמו. 

''יופי! אז קבענו.'' אומר אודי בביטחון. 
''כן קבענו.'' אומר רונן. ''ביי מחר.'' הוא ממשיך. 
''ביי מחר.'' אומר אודי וסוגר את הטלפון. 

אודי נרגש. הוא מקווה כי אכן מחר הוא יוכל לממש את כל חלומותיו. הכאב כמו פרח ולא היה, כך גם המועקה והעצב. הוא מחייך לעצמו בשביעות רצון. ''חכה למחר רונן.'' הוא אומר לעצמו, ''מחר אני אפעיל עליך את כל הקסמים שיש באמתחתי עד שאתה תיפול שבי לרגלי! 

סיפור אהבה - חלק שלישי (כמובן לא הסוף! איך אפשר לעצור כאן?) 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...