>  >  > 

סיפור אהבה - חלק שני

בוקר. בוקר אפרורי. 
הגשם יורד ללא הפסקה. 
טיפות גדולות ניתכות על הכביש ועל המדרכה ועל כל אשר מסביב. רוח חזקה נושבת. העצים נעים כמו מטלטלים אותם מהגזע. רעמים עמומים נשמעים. אור ברק מפלח את השמיים. הרוח שורקת בין ענפי העצים, בין הבתים. מעיפה עלים, חתיכות נייר. 

אודי פוקח את עיניו מסתכל על שעונו ומפהק. חיוך עולה על פניו. ''היום זה היום!'' הוא אומר לעצמו. הוא מתמתח בעודו שוכב ואז מסתובב על צדו ומקפל את הכרית תחת לראשו. ''עוד קצת להתפנק,'' הוא אומר לעצמו. הוא עוצם את עיניו ונזכר ביום האתמול. 

פניו של רונן עולים במחשבתו וכן, גם גופו. ''אני אוהב את הפנים הללו.'' אומר לעצמו אודי, ''שער שטני בהיר, עיניים חומות דבש, אף יווני, פנים ארוכות אך לא רזות, סנטר רחב ולו גומה במרכזו, שפתיים עבות, בשרניות.'' אודי מלקק את שפתיו בתנועה תאוותנית. ''והגוף שלו?!'' הוא מעלה את הגוף של רונן בדמיונו. ''כתפיים רחבות, ידיים גדולות, רגליים מוצקות. הוא לא רזה אבל הוא נראה כל-כך טוב, כל-כך גברי.'' 

כך ממשיך אודי להזכר בדמותו של רונן. המחשבות מעלות בו תחושה נעימה אשר מתחילה בכפות הרגליים ומסתיימת בקודקוד הראש. אודי שוכב במיטתו ומתפנק. הוא מרגיש כי הוא נרדם ולכן הוא פוקח את עיניו. ''צריך לקום.'' הוא אומר לעצמו. ''למי יש חשק לקום מהמיטה החמה ביום חורף שכזה?'' הוא שואל את עצמו. אבל הוא יודע כי הוא חייב לקום. יש לו פגישה חשובה אצלו במשרד בשעה שמונה וחצי, ועכשיו כבר שבע ועשרה. עד שהוא יקום, עד שהוא יתקלח, עד שהוא יתלבש, ישתה את כוס הקפה של הבוקר ואז יצא מהבית השעה כבר תהייה שמונה. 

הוא נלחץ מעצם המחשבה על כך ומסיר מעליו את השמיכה. הקור מיד חודר לעצמותיו. הוא מאלץ את עצמו לקום בתנופה ולצאת מהמיטה. הוא צועד יחף על המרצפות, ''קר'' הוא אומר לעצמו ומעוות את פניו. הוא נכנס לחדר האמבטיה ומפעיל את התנור. הוא מצחצח את שיניו, מתקלח ומתגלח. לאחר מכן הוא מבשם את עצמו ויוצא אל חדר השינה רועד מקור. הוא בוחר את בגדיו בקפידה ומתלבש. 

הוא מחייך לעצמו כאשר הוא מתבונן על עצמו במראה הגדולה התלויה על הקיר. הוא הולך אל המטבח ומרתיח לעצמו מים. הוא מכין קפה ומתיישב ליד השולחן הקטן במטבח ושותה אותו בשלווה. ''לאן נצא היום?'' הוא שואל את עצמו, ''לפאב? למסעדה? לבית קפה?'' הוא מהרהר. ''זאת צריכה להיות החלטה של שנינו, אני לא יכול להחליט בשבילו.'' כך הוא אומר לעצמו בעודו לוגם מהקפה לאט, מתענג על הטעם ועל הריח החזק. 

הוא מתבונן בשעונו ומבט של בהלה מופיע על פניו. ''מה? כבר שמונה ועשרה?'' הוא קם ממקומו בחטף, משאיר את כוס הקפה על השולחן, רץ לכניסת הבית, לובש את מעילו, לוקח את התיק שלו, לא לפני שהוא בודק האם הארנק והטלפון הסלולרי בפנים, יוצא מהבית, טורק אחריו את הדלת בחוזקה. 

הוא יורד במדרגות בצעד מהיר ותוך שניות הוא ברחוב. הרוח הולמת בו בחוזקה. הגשם ניתך על ראשו. הוא רץ אל עבר מכוניתו, פותח את המנעול עוד לפני שהוא מגיע אליה עם השלט אשר בידו, ונכנס אליה במהירות. הוא נושם במהירות. לרוץ על הבוקר ועוד בבוקר קר שכזה, כאשר כל השרירים עדיין לא נכנסו לפעולה, נותנים לו הרגשה כי הוא מתנוון. הוא מתניע את הרכב, מאפשר לו להתחמם קמעה ויוצא בחריקת גלגלים מהחניה. 

הוא נוסע למשרד שלו עם כל התנועה של הבוקר. התנועה כבדה. ברור. יורד גשם, כולם נוסעים לאט. הוא נוסע וחושב על רונן. מצפה כי הזמן יחלוף לו במהירות על מנת יגיע כבר הערב. הערב המבטיח לו כי הוא ורונן יוצאים יחדיו לבלות. הוא מגיע אל בית המשרדים בו שוכן המשרד שלו, מחנה את הרכב, נועל אותו ורץ אל עבר הכניסה לבניין. הוא נכנס ונבלע בין האנשים הרבים הבאים לבניין. מי לעסקיו, מי לפגישותיו. אודי מתחיל את יום עבודתו. היום עובר עליו בקושי רב. כל כמה רגעים הוא מסתכל על השעון על מנת לבדוק כמה זמן עבר. וכל פעם הוא מתאכזב לגלות כי עברו רק מספר דקות מועט. 

''מה אתה כל-כך לחוץ היום?'' שאלה ענת מזכירתו בשעת צהרים מוקדמת. 
''שום דבר.'' הוא ענה לה כלאחר יד בקול יבש. מנסה בכל כוחו להסתיר את ההתרגשות הרבה בה הוא נתון. 
ענת מגחכת. ''עלי אתה לא תצליח לעבוד.'' היא אמרה בחיוך. 
''ענת, זה באמת שום דבר.'' הוא אמר והישיר אליה את מבטו. 
הוא מחייך אליה את חייכו הזוהר על מנת שהיא לא תתחיל לשאול אותו שאלות מיותרות. 

הזמן עובר בעצלתיים. לאודי נדמה כי מחוגי השעון במקום לנוע קדימה, הם נעים אחורה. אמנם סדר יומו עמוס לעייפה, אך אין הוא מסוגל להתרכז. אין הוא מסוגל לחשוב בצלילות, מכיוון שכל רגע רונן עולה במחשבותיו. היום מסתיים כאשר הליל כבר ירד מזמן. 

הוא חוזר אל ביתו, מדליק את תנור החשמל הגדול, מדליק את התנור במקלחת ופושט את בגדיו. מסיר את העניבה, את הז'אקט, את החולצה המעומלנת, את נעלי העור המסוגננות, את מכנסיו המחויטים ולבסוף את תחתוניו. הוא מתקלח ולבו מחסיר פעימה כאשר הוא שומע את הטלפון מצלצל. הוא מסתכל על שעונו, השעה שבע ארבעים ושבע. ''זה יכול להיות רונן,'' הוא אומר לעצמו. סוגר את ברז המים ורץ רטוב אל הטלפון בחדר השינה, משאיר אחריו שלוליות מים קטנות על כל צעד שהוא עשה. הוא מרים את השפופרת, ''ערב טוב,'' הוא אומר בנועם, מסתיר היטב את ההתרגשות בקולו. 

''שלום חמודי, מה שלומך?'' הוא שומע את קולה של אמו מן העבר השני. 
''טוב!'' הוא עונה בחדות, ''הוצאת אותי מהמקלחת,'' הוא מוסיף כאשר הוא עומד מכווץ ורועד מקור. 
''אוי סליחה!'' היא אומרת, ''לא ידעתי!'' היא מוסיפה. 
''זה בסדר.'' אומר אודי ובקולו נשמעת נימה של חוסר סבלנות, ''אני אתקשר אליך יותר מאוחר טוב?'' הוא אומר כאשר הוא מתחיל להניע את גופו על מנת הוא יתחמם. 
''בסדר חמוד.'' היא אומרת וסוגרת את הטלפון עוד לפני שהוא מצליח לומר מילה. 

אודי בוהה שניה בשפופרת הטלפון אשר בידו, ולאחר מכן הוא מחזיר אותה אל כנה ורץ בחזרה למקלחת. הוא מתקלח, מתנגב, מתגלח שוב, ''אני חייב להראות במיטבי,'' הוא אומר לעצמו בעודו מעביר את הסכין על פניו. הוא מתלבש בטרינינג, והולך לסלון. הוא מדליק את הטלוויזיה. מעביר את הערוצים אל מול פניו על מנת למצוא איזו תחנה אשר בה מראים משהו לא מחייב. הוא סוגר את הטלוויזיה ומניח את השלט בקול חבטה על השולחן. ''אין מה לראות!'' הוא אומר לעצמו. 

הוא קם ממקומו ומביט החוצה מהחלון הגדול אשר בסלון ביתו. גשם יורד. הוא רואה את ענפי העצים נעים בפראות ושומע את הרוח שורקת בחוזקה. הוא מחייך לעצמו, ''לאן אפשר לצאת במזג אוויר שכזה?'' הוא שואל את עצמו. הוא מתבונן על השעון. שמונה עשרים ותשע. ''הוא מקמט את מצחו, ''הוא אמר לי בין שמונה לתשע לא?'' הוא מביט החוצה שוב, ''אז יש עוד זמן. 

הוא מתיישב על ספה הרחבה, שוקע לתוכה מתופף בעצבנות באצבעות ידיו על הכרית המונחת לידו. הוא קם שוב ממקומו לאחר רגע קט ומתחיל להסתובב בסלון. ''מה קרה לך?'' הוא שואל את עצמו, ''תירגע.'' הוא אומר לעצמו. אבל אין הוא מסוגל. כולו כפקעת עצבים, מסתובב הוא בביתו כארי בסוגר. אין הוא יכול לשבת, לאכול הוא לא רוצה, לקרוא הוא לא יכול, הטלוויזיה משעממת. רק רונן, זה מה שמעניין אותו. מתי רונן יתקשר ויודיע לו כי הוא סיים את יום עבודתו. 

הוא לחוץ, הוא מעביר בראשו תסריטים שונים, לאן הם יצאו ובעיקר, מה הם יעשו אחר-כך. הוא מדמיין את רונן מגיע אליו, אל ביתו, מחבק אותו, איך הם מתנשקים, איך הם מפשיטים האחד את השני... קול צלצול הטלפון מעיר אותו ממחשבותיו. הוא רץ אל הטלפון האלחוטי המונח בכניסה לבית ומרים את השפופרת בחטף. 

''ערב טוב,'' הוא אומר בנימה שלווה. 
''אהלן אודי,'' הוא שומע את קולו של רונן ושלווה מתפשטת במהירות בכל גופו. 
''היי רונן, מה שלומך?'' הוא שואל כאשר עיניו נוצצות. הוא מתרגש. 
''יכול להיות יותר טוב,'' עונה רונן וממשיך: אני לא יכול להיפגש אתך היום.'' 
פניו של אודי נופלות ברגע. החיוך אשר על פניו נעלם ועל פניו עולה הבעה של אכזבה קשה. 
''למה? מה קרה?'' הוא שואל בחשש כאשר אין מנסה הוא להסתיר את האכזבה אשר בקולו. 
''יש לי איזה פרוייקט חשוב שאני צריך לסיים אותו היום, ומכיוון שלא הייתי אתמול בעבודה, אני חייב להישאר ולסיים אותו.'' אומר רונן ונאנח. 

אודי נושך את שפתו התחתונה בכוח, העיניים מתחילות לדמוע. הוא פותח את פיו לומר דבר מה, אך אין לו מה לומר. הוא סוגר את פיו. שתיקה. 
רונן מקשיב לקול נשימתו של אודי, נשימה קטועה, כמו האדם אשר נמצא מן העבר השני בוכה ללא קול. 
''אני מצטער,'' אומר רונן. מייחל בלבו כי אודי יאמר לו דבר מה. 
שתיקה. רונן לא מבין מה קורה עם אודי, אך הוא חושש לשאול. 

אודי בוכה ללא קול. הוא מתיישב על הספה בסלון, מנסה להסדיר את נשימותיו, מנסה לסדר את מחשבותיו, מנסה להפסיק לבכות, אך אין הוא יכול. כל הציפייה התפוגגה לה, ועכשיו יש אכזבה כה קשה. 

''אודי אתה שם?'' שואל רונן במבוכה. 
''כן.'' עונה אודי לאקונית. 
''אז תאמר לי דבר מה?!'' מבקש רונן. 
''מה אתה רוצה שאני אומר לך?'' שואל אודי בקול רפה. 
''לא משנה לי,'' אומר רונן, ''כל מה שבא לך,'' מוסיף הוא ומשתתק. 
''אין לי מה לומר לך.'' אומר אודי והפעם בקול קשה. 

רונן נושם נשימה עמוקה בקול רם. ''אוקי,'' הוא אומר במבוכה, ''אז נדבר מחר?'' הוא שואל. 
''אני לא יודע,'' עונה אודי במהירות. 
רונן לא מבין מה קורה. הוא חושב לעצמו: ''מה כבר קרה? בסך בכל הוא דוחה את הפגישה מהיום למחר, זה הכל! אז מה לעזאזל קורה לאודי מן העבר השני? מה עובר עליו?'' 

''אודי מה קרה?'' שואל רונן ברכות. 
''שום דבר.'' עונה אודי בקול יבש. 
''הוא משקר לי.'' אומר לעצמו רונן. 
''טוב,'' אומר רונן בהחלטיות רבה, ''אני חייב לסיים אחרת אני אשאר פה עד שתיים לפנות בוקר, וממש לא בא לי.'' הוא אומר בחדות. 
''טוב,'' עונה אודי, ''לילה טוב לך.'' ממשיך הוא בקול ברור וחד. 
''גם לך.'' עונה רונן ומתנתק. 

אודי סוגר את הטלפון ובוהה בו. הדמעות מציפות שוב את עיניו. הוא מניח את הטלפון בקול חבטה על השולחן. הבכי פורץ החוצה. ''למה?'' הוא שואל את עצמו, ''למה יש בי כזאת אכזבה, הרי הוא אמר שניפגש מחר, נדבר מחר, למה כל-כך קשה לי להאמין? למה כל פעם שזה קורה לי אני נשבר וסוגר את הכל כאילו שיקרו לי, או סידרו אותי? למה?'' שואל אודי בקול אילם. הוא לא מצליח להבין. 

הבכי עולה מעלה והוא פורץ בבכי, אל אף שהוא מנסה לשלוט בבכי, אין הוא מצליח. הדמעות זורמות, הבכי קולני. קשה לו. יש לו תחושה קשה כי נטשו אותו, סידרו אותו, הבטיחו לו דבר מה ולא קיימו. ועם התחושה הזו, קשה לו להתמודד. אודי נשכב על הספה בסלון ובוכה. מבין הוא כי אין טעם להתנגד לבכי, לכן הוא מאפשר לבכי לצאת ולצאת. 

רונן סגר את השפופרת ובהה בחלל האוויר אשר ממולו. ''מה כבר עשיתי?'' הוא שואל את עצמו בחשש, ''מה בסך הכל אמרתי? שאנחנו לא יכולים להיפגש היום? זה הכל!'' הוא לא אוהב את התחושות הללו. הוא לא אוהב שסוחטים אותו רגשית. הוא אוהב את העצמאות שלו. הוא אוהב את חופש הבחירה שלו, את החירות שלו. אודי טרד את מחשבתו כל הזמן. 

הוא יושב ועובד ואודי בראשו, אין המחשבה נותנת מנוח. הוא הופך בדבריו, האם באמת הוא התנהג שלא כשורה? אך אין הוא מוצא דופי בדבריו, ולא שכן בהתנהגותו. אך אודי לא מש ממחשבתו. נשאר הוא שם, כמו נתקע הוא באין אפשרות לצאת. רונן מניד את ראשו לצדדים כמו מנסה הוא לנער את המחשבה על אודי החוצה. הוא נזכר ביום שעבר עליו. עבר עליו יום טוב. 

הוא קם עם חיוך, הוא קם עם תחושה טובה, ולא רק בגלל מזג האוויר אשר בשבילו האיר לו את פניו. הזיכרון על אודי היה נעים, מעודד. הוא הגיע למשרד בשמחה. עבד בשמחה. היום הוא לא התעצבן, הוא לא צעק, הוא לא רב עם אף אחד. הוא היה שלו ונינוח. היה לו טוב. כן גם הוא ציפה לפגישה עם אודי, אבל הוא לא תלה בפגישה זו את כל חיו. ''ילך לנו יחדיו? נפלא! לא ילך לנו? אוקי, יבוא אחריו אחר!'' כך אמר הוא לעצמו במשך היום כאשר אודי עלה במחשבותיו. החשש החל מקנן בו. ''לא רוצה כאלה.'' הוא אומר לעצמו, ''כאלה שתלויים רגשית, כאלה שמפתחים תלות רגשית. אתם יש רק צרות.'' הוא מוסיף בינו לבין עצמו. 

הזמן עובר במהירות. רונן מסתכל על השעון שתלוי על הקיר ממולו, השעה חצות עשרים ושלוש, כך מראים מחוגי השעון. רונן מחליט להרים טלפון לאודי, הוא חייב לברר את העניין. הוא שולח יד לטלפון, אך היד נשארת תלויה באוויר. ''כבר מאוחר,'' הוא אומר לעצמו, ''אני אדבר אתו מחר.'' 


רונן מסיים את עבודתו, יוצא את המשרד ונועל אותו. הוא תופס מונית ונוסע לביתו. הוא נכנס לבית הריק וחמימות מציפה את לבו. ''כמה טוב לחזור לבית שלי, לפרטיות שלי, ללבד שלי.'' הוא אומר לעצמו בשמחה. הוא מתבונן על המשיבון שלו, אין הודעות. לרגע לבו מתכווץ. בסתר לבו הוא קיווה כי תהייה הודעה מאודי. הודעה אשר תסביר מה קרה ומה היה. הוא הולך לחדר השינה מתפשט והולך למקלחת. 

הוא שוטף את עצמו היטב, מתנגב ורץ לחדר השינה רועד מקור. הוא מתלבש בחולצה קצרה ומכנס קצר ונכנס מתחת לשמיכה כאשר שיניו נוקשות מקור. ''מה אני צריך את זה?'' הוא שואל את עצמו. הוא משתתק. ''אולי אני כבר כל-כך הרבה זמן לבד, עדי כך כי אין אני מסוגל להכניס היום גבר לחיי?'' הוא חושב בינו לבין עצמו. ''ובאמת, לחיות עם אדם נוסף זה ממש לא קל. האם אני באמת רוצה?'' הוא הופך בשאלה זו שוב ושוב ואין הוא מוצא תשובה. ''טוב, לאן אתה רץ? הרי אתה לא יודע מה יקרה? אז למה אתה מתכנן תכניות אשר אין אתה יודע מה יקרה בסופן?'' 

הוא מנסה להירדם ואין הדבר עולה בידיו. הוא קם ממיטתו וצועד אל עבר המטבח. מדליק את האור ופותח את המקרר. תחושת רעב מציפה אותו. הוא מוציא פיתה מהפריזר, חמאה וגבינה צהובה. הוא מחמם את הפיתה במיקרו. חוצה אותה לשני חלקים, מורח חמאה ומכניס פרוסת גבינה צהובה. הוא שם את שני החצאים על צלחת ויוצא את המטבח. הוא חוזר לחדר השינה ונשכב על המיטה. ליד המיטה מונח הספר אותו הוא החל לקרוא. ''האמן ומרגריטה'' התרגום המלא לספר ''השטן במוסקבה'' הוא אהב את התחלת הספר ולכן עכשיו הוא ממשיך לקרוא בו. 

הוא אוכל וקורא, מקווה כי האכילה והקריאה יפילו עליו תרדמה. אך הזמן נוקף ואין הדבר קורה. הוא מסתכל על השעון. ''כבר שתיים ורבע'' הוא מביט בשעון בזעזוע. ''איך אני אקום מחר לעבודה?'' הוא שואל את עצמו. הוא נשכב ומנסה להירדם שוב. אודי עולה אל מול פניו מחייך, צוחק, מאושר. הוא מנסה להבין בפעם המי יודע כמה, מה קרה. ''די!'' הוא אומר לעצמו, ''לך לישון, אחרת אתה לא תהייה שווה שום דבר מחר בבוקר!'' כך הוא מוסיף. מתהפך במיטתו מצד לצד ואין הוא מצליח להירדם. ''מחר יום חמישי,'' הוא אומר לעצמו, ''יופי! סוף השבוע! אני אוכל להעניק לאודי את כל הזמן האפשרי ואז לבדוק האם יש בינינו משהו.'' 
אט אט העיניים נעצמות. רונן נרדם. 

יום חדש, בוקר חדש. בעבור רונן זו התחלה חדשה. אך לא בשביל אודי. לא הצליח הוא לישון בלילה. כל הלילה חשב הוא על מה שקרה. רצה הוא להרים טלפון לרונן ולהודיע לו כי אין טעם שיפגשו הם, מכיוון שאין הוא רוצה. הוא רצה להרים טלפון לרונן ולשאול האם הוא רוצה לבוא ולישון אצלו בלילה. רצה הוא להרים טלפון לרונן ולבכות, אך לא עשה הוא דבר. עיניו נפוחות מבכי ועייפות. 

הוא עבר לילה קשה מבחינתו. אין לו כוח ללכת לעבודתו, אך יודע הוא כי אין בידיו ברירה. זהו המשרד שלו, ואם לא יטפל הוא במשרד מי יעשה זאת בעבורו? הוא מצלצל לענת מזכירתו לביתה ומודיע לה כי היום הוא יאחר לבוא למשרד. 
''אבל יש לך פגישה בשמונה וחצי,'' מודיעה לו ענת בקול נחרץ. 
אודי תופס את ראשו בידו, הוא נזכר בפגישה, ''תנסי להעביר את הפגישה לשעה יותר מאוחרת,'' הוא אומר לענת, ''ותודיעי לי הביתה מה קורה,'' הוא מוסיף. 
קולו עייף, רפה. 

''אודי, קרה משהו?'' שואלת ענת. 
''לא קרה כלום!'' הוא אומר בקול נחרץ, ''לא ישנתי טוב בלילה, זה הכל.'' הוא מוסיף והפעם ברכות. 

''טוב.'' אומרת ענת. אין היא רוצה להיכנס לענייניו הפרטיים של אודי וסוגרת את הטלפון. 
אודי נאנח. תופס הוא את ראשו בידיו ומעסה את רקותיו ברכות. רונן עולה אל מול פניו. הוא מנסה לחייך בנוחם אל עצמו. לאחר כמה רגעים הטלפון מצלצל. ענת מודיעה לו כי הפגישה אכן נדחית. הוא שמח על כך. יש לו עוד זמן להישאר בבית. 

הוא מתבונן מסביבו ומרגיש כאב עולה מתוך בטנו. הוא לא רוצה להיות לבד! נמאס לו להיות לבד! הוא כבר בן שלושים וארבע שנים ומעולם לא היה לו חבר. תמיד הוא גר לבד, ותמיד הוא לא אוהב לגור לבד. הבית בעיניו ריק, כמו נוכחותו אין היא משנה לאווירה אשר בבית. הוא חושב שרק כאשר ימצא הוא בן זוג, רק כאשר יחיה הוא ביחד עם אדם נוסף, הבית ייהפך להיות בית מאושר, בית אשר מכיל שמחה, בית אשר מכיל אושר וחדווה. הוא תלה כאלה תקוות ברונן. 

''תקוות?'' הוא שואל את עצמו, ''אולי ציפיות? זה מה שנכון לומר?'' הוא חושב לעצמו, ''אולי זו הטעות שלי, שאני תמיד מפתח ציפיות עוד לפני שקורה דבר מה, ובגלל זה אני מתרסק בכזו עוצמה כואבת על קרקע המציאות?!'' הוא הופך במחשבתו האחרונה ומחליט כי זו מבקשת שקילה נוספת, היבט נוסף של התבוננות. הוא קם ממקומו והולך להתקלח. אמנם הוא החליט כי הוא מאחר במקצת לעבודתו, ''אבל לא צריך להגזים!'' הוא אומר לעצמו בנוקשות. הוא מתלבש, שותה קפה נוסף ויוצא את ביתו. 

הגשם פסק בשעות הלילה המאוחרות. השמיים מעוננים אך מדי פעם קרן שמש מחממת מאירה את פניה. קרן שמש חיוורת, אך זוהרת באור יקרות. מחממת בעדינות כמו אין היא רוצה לשרוף או לפגוע. אודי מעלה חיוך על פניו, ''אולי בכל אופן אני אתן הזדמנות לרונן?'' הוא אומר לעצמו כאשר הוא מרגיש את חום השמש מלטף בעדינות את פניו וגופו. הוא ניכנס לתוך מכוניתו ונוסע אל משרדו. 

כאשר מגיע הוא אל המשרד ענת פונה אליו: ''התקשר אליך רונן וביקש שתתקשר אליו.'' 
לבו של אודי החסיר פעימה, חיוך רחב עולה על פניו, ''הוא השאיר טלפון להתקשרות?'' הוא שואל כאשר בולע הוא את רוקו וצפייה בקולו. 
''כן, קח!'' אומרת ענת ומוסרת לידיו פתקה שם עליה רשום מספר הטלפון של רונן בעבודתו. 
אודי לוקח את הפתקה מידיה וצועד אל חדרו בעודו אומר לענת: ''על תעבירי אלי שיחות בדקות הקרובות.'' 

הוא סוגר את דלת חדרו ומתיישב במקומו. הוא נושם עמוקות ומחייג את המספר. לאחר כמה צלצולים עונה מענה קולי המדריך אותו, מכיוון שאין הוא יודע את מספר השלוחה של רונן הוא ממתין למרכזנית, וכאשר זו עונה הוא מבקש את רונן. לאחר מספר צלצולים קולו של רונן מעבר לקו. ''בוקר טוב, מדבר רונן.'' 

''בוקר טוב לך, מדבר אודי,'' אומר הוא כאשר שימחה חבויה מתגנבת לקולו. 
''בוקר טוב אודי, מה שלומך?'' שואל רונן. 

לאודי נדמה כי קולו של רונן אטום, כמו אין הוא מביע רגש בדבריו. הוא בולע את רוקו בעצבנות ומחליט כי אין הוא מתכוון לעסוק בספקולציות, אלא להקשיב ולשמוע. 
''אני מרגיש לא הכי טוב, לא ישנתי כל הלילה,'' אומר אודי ומתפלא איך הוא מסוגל לומר את כל אשר עבר עליו בלא פחד ובכזאת ישירות, והכיצד אין הוא פוחד מגילוי רגשי. 
''כן, גם לי היה מאד קשה להירדם,'' אומר רונן ובקולו נשמעת הפתעה. אכן מופתע הוא לשמוע מאודי כי לא הצליח הוא לישון כל הלילה. 

''אני מצטער לשמוע זאת,'' אומר אודי. ''האם גם הוא חשב עלי? האם היה לו קשה להירדם מכיוון שהוא חשב על מה שקרה בינינו?'' כך חושב אודי בלבו. 
''רציתי לשאול אותך אם תרצה לצאת היום לבלות או לאכול?'' שואל רונן, כאשר הוא קוטע את חוט מחשבתו של אודי. 
''לא... כן... מה שאלת,'' שואל אודי בקול מתנצל. 
''שאלתי אם תרצה לצאת איתי היום לבלות?'' אומר רונן. ממתין הוא לתשובה כאשר אצבעות ידיו מתופפות על שולחנו. 

''כן. אני אשמח מאד,'' עונה אודי. לבו קופץ משמחה, כמו מזמר הוא שיר תודה והודיה. 
''למתי אתה רוצה לקבוע?'' שואל רונן בעניין. 
''ל... תשע בערב? זו שעה סבירה בשבילך?'' שואל אודי וצפייה בקולו. 
''כן זה סוף השבוע, אז אני אחזור הביתה בסביבות שמונה בערב, כך שאני חושב שעד תשע אני כבר אהיה מוכן,'' עונה רונן וממולל את חוט הטלפון בידיו. 

''אוקי, אני מתקשר אליך בתשע בערב... אומר אודי ומתכוון להמשיך בדבריו, אך רונן קוטע את דבריו, ''תהייה אצלי בתשע בערב טוב?'' הוא אומר בנימה של התנצלות על כך כי קטע הוא את אודי באמצע המשפט. 
''אין בעיות!'' אומר אודי, ''סיכמנו, בתשע בערב אני אצלך.'' ממשיך הוא בטון סמכותי והחלטי. 
''אתה זוכר היכן אני גר?'' שואל רונן. 
''תאמין לי שלא שכחתי ואני חושב שאני גם לא אשכח,'' עונה אודי ובת צחוק קלה בקולו. הוא שומע את רונן מגחך קלות. 
''אוקי, תשע בערב אצלי! ביי ויום טוב.'' אומר רונן. 
''יום טוב.'' אומר אודי וסוגר את הטלפון. 

הוא נשען לאחור על משענת הכסא ומניח את ידיו מאחורי עורפו. חיוך רחב עולה על פניו, חיוך של אושר, של שמחה. ''אולי בכל זאת יצא משהו מהקשר הזה?'' הוא אומר לעצמו בסיפוק. נכון הוא להתחיל את יום עבודתו ברגל ימין. שיחה זו שימשה בעבורו כמו זריקת מרץ. העייפות נעלמה כלא היתה. מרגיש הוא כי כוחותיו שבו אליו והוא יכול עכשיו לעבוד גם עד מחר בבוקר. הוא חוזר אל פעילות יומו. פגישות, ריצות, סיכומים, חישובים. עבודה אותה הוא אוהב. 

רונן מעביר את ידו בתוך שערותיו. מתבונן הוא על הטלפון השותק המצוי על שולחנו. מתבונן הוא מסביב. המולה רבה, בני אדם הולכים, מדברים, צלצולי טלפון, לפעמים צעקות. יום עבודה רגיל במשרד בו הוא עובד. הוא עייף, אפילו עייף מאד. הוא יודע כי חייב הוא להיות ערני בשעות הערב. ''אסור לך לבטל הפעם.'' הוא נוזף בעצמו. ''אסור לך לפשל.'' מוסיף הוא לנזוף בעצמו. ''יכולת לומר לו כי אתה עייף ולא אמרת, זו בעיה שלך.'' הוא חושב בלבו. יודע הוא כי עשה הוא טעות. היה הוא צריך לדחות את הפגישה למחר, אך לבו לא נתן לו לומר לאודי כי יפגשו הם רק ביום שישי. הוא חוזר אל עבודתו במרץ. יודע הוא כי התחייב הוא על שעה, ולכן חייב הוא לסיים את עבודתו עד שעה זו. 

רונן עומד מול המראה בחדר השינה שלו ובודק את עצמו. הוא לבוש ליציאה. הגשם התחדש לקראת הערב ולכן בחר הוא בגדים חמים. ''מי יודע מתי אנו נחזור?'' הוא אומר לעצמו ובוחן את עצמו שוב במראה. 

צלצול בדלת. 

רונן מסתכל על שעונו, השעה שמונה חמישים ושמונה דקות. 
''ואוו, איזה דייקן,'' הוא אומר לעצמו בפליאה וניגש לפתוח את הדלת. 
אודי עומד בפתח, לבוש בג'ינס, חולצת פלנל ללא סיומת, וז'קט מבד קורדרוי. רונן מופתע לראות את אודי בלבוש שכזה, וההפתעה ניכרת על פניו. 

''מה, לא קבענו לשעה תשע?'' שואל אודי מבולבל בראותו את ההפתעה על פניו של רונן. 
רונן מחייך, אוחז את ידו של אודי ומושך אותו פנימה אל תוך הבית. ''אני מופתע לראות אותך בבגדים פשוטים, זה הכל.'' הוא אומר לאודי לאחר שהוא סוגר את הדלת. 
''אה,'' אומר אודי. לבו נרגע. לרגע חשב הוא כי טעה הוא בשעה או ביום. בשבריר שניה הוא נזכר בסדר השעות שלו במשך היום, וזכר הוא כי רשם הוא ביומנו את שעת המפגש. השעה הייתה תשע בערב, זה מה שרשם הוא ביומן. 

''אתה מוכן?'' הוא שאל את רונן בעיניים נוצצות. 
''אני מוכן,'' ענה רונן. 
''לאן אתה רוצה לצאת?'' שאל אודי בסקרנות. 
''אתה רוצה לאכול?'' שאל רונן כאשר הוא חושב על כך כי היום הוא לא אכל דבר. 
''כן, אני רעב,'' צוחק אודי, היום לא אכלתי כלום ואני מת מרעב,'' ממשיך הוא בדבריו. סוקר הוא את רונן מכף רגל ועד ראש. לבו יוצא אל רונן, רוצה הוא לחבק את רונן, רוצה הוא להתנשק עם רונן, אך אין הוא עושה זאת. הוא חושש. הוא חושש לעשות משהו לא בסדר, הוא חושש מתגובתו של רונן. לכן הוא מסתיר את התרגשותו הרבה. 
רונן מבחין כי אודי מתבונן בו בתשומת לב רבה, ''מה?'' הוא שואל בחיוך מבויש. 
''שום דבר.'' אומר אודי בקול מיתמם אך ממשיך הוא לנעוץ את מבטו ברונן. 

רונן מחייך חיוך קונדסי, ''אתה בודק האם אני מתאים לקריטריונים שלך?'' הוא שואל בהתגרות. 
''אתה יודע שאתה עומד בקריטריונים שלי עוד משלשום.'' עונה אודי וצוחק צחוק משוחרר. רונן גבוה כמוהו, פיו המתוק בדיוק אל מול פניו. ''למה לא לנשק אותו?'' אודי שואל את עצמו. אך אין הוא מוכן לקחת סיכון, על אף ומרגיש הוא ביטחון הנובע מתגובתו של רונן אליו. 

''בוא נלך לאכול,'' אומר רונן ומושך בסיומת הז'קט של אודי, ''אני מת מרעב בדיוק כמוך!'' הוא ממשיך. 
שניהם יוצאים יחדיו מהדירה של רונן. רונן נועל את הדלת והם שועטים במורד המדרגות מטה. בחוץ גשם, כמעט סערה. רוח חזקה מנשבת, מעיפה את טיפות הגשם ללא סדר לכל עבר. 
''שכחתי לקחת מטריה,'' אומר רונן בצער כאשר הם עומדים בפתח הבניין ושוקלים מה לעשות. ''היכן חנית?'' הוא שואל את אודי. 
''שם,'' מצביע אודי על רכבו החונה לא רחוק מהם. 
''נרוץ?'' שואל רונן. 

אודי מהנהן בראשו לחיוב. שניהם רצים לרכב ונכנסים אליו במהירות. הם מתנשמים בכבדות. אודי מסתכל על רונן ומחייך, רונן מחזיר לו מבט מחייך כאשר עיניו נוצצות מהתרגשות. אודי מרכין את ראשו אל עבר פניו של רונן. רונן עוצם את עיניו. מרגיש הוא את נשימתו של אודי על פניו, ואז נצמדות השפתיים. רונן חופן את ראשו של אודי בידו הימנית ושולח הוא את ידו השמאלית על מנת לחבק את אודי. אודי חובק את מותני של רונן בידו הימנית וידו השמאלית חופנת את ראשו של רונן. 

כך צמודים, הם מתנשקים בלהט. הגשם מרקד על גג המכונית בחוזקה, אך בעבורם זאת מנגינה, מלודיה, שיר מוכר המחמם את הלב. לאחר כמה רגעים הם משחררים אחד את השני מאחיזתם באנחה של רווחה. שניהם מחייכים. אודי מתניע את הרכב ושואל את רונן: ''היכן אתה רוצה לאכול ומה?'' 
''אני מוכן לאכול עכשיו סטייק חמש מאות גרם, עם קילו תפוחי אדמה, צלחת מרק חם, צלחת סלט, איזה קינוח וכוס קפה טוב,'' אומר רונן ברצינות תהומית. 

אודי מתבונן עליו מחויך, הוא שולח את ידו אל עבר בטנו של רונן ומלטף אותה בעדינות, ''עכשיו אני מבין מאיפה יש לך כרס כזאת,'' הוא אומר בבת צחוק אשר נימה מרוגשת ואוהבת מתנגנת בה. 
''רונן עוצם את עיניו, הוא שולח את ידו ואוחז את ידו של אודי המלטפת. אודי מחזיר את ידו אל מוט ההילוכים ורונן פוקח את עיניו. הוא מחייך אל אודי, ''אנחנו לא נוסעים?'' הוא שואל בהתרסה. 

אודי צוחק קלות, יוצא מהחניה ותוך רגע הם משייטים על הכביש במהירות. 
הם יוצאים מתל-אביב ונוסעים אל אזור התעשייה בהרצליה. 
''לאן אנחנו נוסעים?'' שואל רונן. 
''למסעדת בשרים בהרצליה.'' עונה אודי בסיפוק. 
''אוקי,'' עונה רונן. הוא סומך על אודי. הוא יודע כי אודי יוביל אותו למסעדה טובה, ולכן הוא אפילו לא שואל אותו לאיזו מסעדה. 

הם מגיעים, נכנסים ולאחר המתנה קצרה הם מובלים אל עבר שולחן ומתיישבים. 
הארוחה עוברת בנעימים, בשיחה נעימה, צחוקים חרישיים, במבטים אוהבים מלאי משמעות, מבטים מזמינים. השעה כבר אחת וחצי בלילה כאשר שבים הם לביתו של רונן. יושבים הם ברכב. הגשם פסק. עדיין מספר עננים מועט משייט בשמיים. הירח מאיר את זוהרו באור עדין. הכוכבים מנצנצים במרחק. מיליוני כוכבים, מיליוני עולמות נסתרים. ברכב חם להם. 

''אני רוצה לישון אתך,'' אומר אודי לרונן ומחזיק את ידו בידו שלו. 
''אני יודע,'' אומר רונן ומשפיל את מבטו. 
''אבל?'' שואל אודי בחשש. 
''אני יודע שאם אני מזמין אותך אלי, אנחנו לא רק נישן,'' עונה לו רונן בקול חלש. 
''וזה לא טוב?'' שואל אודי בפליאה. 
הוא מתחיל לחשוש, ''מה קרה עכשיו?'' הוא שואל את עצמו. יודע הוא כי רוצה הוא לכבוש את רונן, רוצה הוא להיכנס אל מיטתו, רוצה הוא לעשות עם רונן אהבה. 

רונן בולע את רוקו, הוא מניד בראשו, ''זה מאד טוב אבל אני לא רוצה להזדיין אתך,'' אומר הוא את דבריו בקושי, אך משיר הוא את מבטו אל אודי. 
אודי מעוות את פניו. הוא לא מבין את דבריו של רונן. 
''תבין,'' אומר רונן ומניח יד רכה וחמה על ידו של אודי, ''אני רוצה להכיר אותך לפני שאני נכנס אתך למיטה.'' הוא אומר ברכות. 
''מה? אתה לא מכיר אותי?'' שואל אודי באי נוחות. 

''לא מספיק טוב,'' אומר רונן ועוצם את עיניו. 

הוא יודע כי הוא חושק באודי. הוא יודע כי גופו מתרגש למגע ידיו של אודי. הוא יודע כי שפתיו כמהות למגע שפתיו של אודי, אך יודע הוא כי רוצה הוא הפעם לעשות את הדברים אחרת. הפעם הוא מבקש להכיר את האדם. הפעם הוא רוצה להכיר את רגשותיו של האדם הנמצא מולו. הפעם הוא רוצה להיכנס למיטה מתוך אהבה. לא מתוך תאוות בשרים. הפעם הוא מבקש לגעת בפנימיות האדם, להכיר אותה לפני ולפנים, לפני שהוא מוכן לפשוט את בגדיו. הוא חושב הכיצד הוא יסביר את מחשבותיו אלו לאודי. 

אודי שותק. ''מה זה לא מספיק טוב?'' הוא שואל את עצמו. ''מה, הוא רוצה לצאת איתי חודשיים לפני שהוא ייתן לי לשכב אתו? מה זה בכלל להכיר טוב? האם יש משהוא על פני האדמה הזאת אשר יכול להצהיר בפה מלא כי הוא מכיר את בן זוגו כמו את כף ידו שלו?'' אודי מרגיש מרירות רבה. הכעס מפעפע בו. הוא שותק. מנסה לארגן את מחשבותיו ולבסוף פונה הוא אל רונן בדברים: ''אני רוצה שתסביר לי מה זה לא מספיק טוב!'' 

רונן נאנח ''הבאת על עצמך את הצרה הזאת? עכשיו תאכל אותה בעצמך!'' הוא אומר לעצמו. הוא פונה אל אודי, ''אני רוצה לדעת מי אתה, להכיר את רגשותיך, לדעת את מחשבותייך עוד לפני שאני נכנס אתך למיטה. אני רוצה לעשות אתך אהבה, לא רק סקס. אני רוצה לשכב אתך במיטה ולדעת שאני לא רק מענג את גופך, אלא את כל כולך.'' 

רונן מסתכל על אודי במבט בוחן, מסתכל הוא על תנועות ידיו העצבניות של אודי, על גבותיו המתרוממות מעלה בכיווץ של תימהון, הוא מסתכל על גופו המתכווץ באכזבה קשה. הוא יודע כי בדבריו אלו, פוגע הוא באודי היושב לידו, והמצפה כי הם יכנסו בסערה אל המיטה ולא יצאו ממנה יותר לעולם. 

אודי עוצם את עיניו לרגע קט, ולאחר פוקח הוא אותן ומישיר את מבטו אל עיניו של רונן. מבין הוא היטב את מה שרונן אמר, מבין הוא זאת טוב, טוב. אבל הלב רוגש ורוצה להתפוצץ. הרגש כבר מסעיר את כל חושיו, ומרגיש הוא כי אין הוא יכול לעמוד מול כל העוצמות הללו. כמו סופת טורנדו באה עליו ואין הוא יכול לברוח ממנה. 

''אני מבין בדיוק למה אתה מתכוון.'' אומר אודי בקול נרגש, אבל אני נמצא במקום כזה שאני לא יכול לוותר עליך''... רונן מתפרץ אל תוך דבריו. 
''מי אמר שאתה צריך לוותר עלי?'' הוא שואל. 
''אולי לא לוותר,'' אומר אודי, ''יותר נכון לומר, שאני מרגיש אליך רגשות שמעולם לא הרגשתי עם משהוא אחר, ואני מרגיש שאם אנחנו נדחה את מה שאנחנו שנינו רוצים לעשות לזמן אחר, אולי בזמן האחר זו כבר לא תהייה אותה משמעות כמו עכשיו.'' אומר אודי ובפניו צפייה. 

רונן שם את ידו על רגלו של אודי ומתחיל ללטף. הוא חושב היטב על דבריו של אודי, האם הם באמת נכונים בעבורו. מצד אחד, הוא יודע כי דבריו של אודי נכונים. אך מצד שני, הוא מרגיש כי בכך והוא יכנס מיד למיטה, כל הקסם של ההכרות, היופי, הצפייה לחוש ולגעת, הרצון לדעת עוד ועוד יעלם. ואז הוא ישאר רק עם תחושה של אכזבה. רונן מרים את מבטו אל אודי, ''מצד אחד אתה צודק ומצד שני אני חושב שאנחנו מקלקלים לעצמנו ברגע שבו אנו ניכנס למיטה.'' הוא אומר ברכות ובעדינות. 

''למה?'' שואל אודי וצער רב בקולו, ''אני לא מצאתי חן בעינייך?'' ממשיך הוא בשאלתו. רוצה הוא לשמוע את התשובה, הפעם אין הוא פוחד מדחייה. רוצה הוא לשמוע את האמת. 
רונן צוחק צחוק קצר, ''אתה מאד מצאת חן בעיניי, ולכן אני לא רוצה להרוס, אני רוצה לבנות.'' אומר רונן ומחייך בסיפוק. הנה אמר הוא את מה שהוא חושב מבלי לחשוב האם דברים אלו ייפגעו באודי או לאו. 
''אבל אתה לא יכול לדעת מה ילד יום?! אתה לא יכול לדעת מה יקרה?!'' אומר אודי בנימה רגשנית. 

''נכון.'' אומר רונן, ''אבל אני יודע מה אני רוצה שיקרה בחיים שלי, גם עם בן זוג, גם עם אהבה, גם עם סקס, עם הכל.'' הוא קורא בקול מניף את ידיו לצדדים על מנת להראות לאודי למה הוא מתכוון בהכל. לא שם לב הוא כי ידו השמאלית מתקרבת במהירות לסנטרו של אודי, גם אודי לרגע לא שם לב, וכאשר מבחין הוא מה הולך לקרות, כבר מאוחר. היד פוגעת בסנטרו של אודי בעוצמה, מעיפה קלות את ראשו של אודי לאחור. 

''אח.'' נשמעת גניחתו של אודי מעצמת המכה. רונן לרגע המום, אין הוא יכול להוציא הגה מפיו. ולאחר רגע קט הוא מתעשת, וגוחן עם כל גופו אל אודי. אודי משפשף את הסנטר הפגוע עם ידו, על פניו הבעה המערבת כעס עם תימהון. רונן נוגע בסנטרו של אודי ברכות בעודו ממלמל, ''אוי, אני כל-כך מצטער,'' עיניו מביעות צער רב על הכאב שהוא גרם לאודי. ''אני תמיד כזה מסורבל.'' הוא ממשיך בקול נבוך ומתנצל. 

אודי מנסה לחייך, אך חיוכו מעוות קמעה. הבעת עיניו משתנה לרוך ועדינות. רונן משיב לו בחיוך קל. לאחר רגע קצר, שניהם פורצים בצחוק מצלצל. רונן אל מול פניו של אודי ואודי מביט במבט אוהב אל תוך עיניו של רונן. אודי שולח את ידיו לחבק את רונן ורונן נענה להזמנה. שניהם מוצאים את התנוחה המתאימה כדי להתחבק בתוך הרכב כאשר מוט ההילוכים מפריד ביניהם. 

אודי מלטף את גבו של רונן ורונן שלוח את ידו הימנית על מנת לחבק את גבו של אודי. שניהם עוצמים עיניים, נהנים מהרגע, מהשלווה, מהנינוחות, מהיותם קרובים. 
''אז מה אתה אומר?'' שואל אודי בקול רך, ''אנחנו יכולים לעלות אליך הביתה?'' ממשיך הוא בקול מתפנק. כמו מודיע הוא לרונן כי נהנה הוא עד מאד מהסיטואציה בה הם נמצאים. 
''אוקי,'' עונה רונן, ''אבל רק לישון!'' ממשיך הוא בקול נחרץ. 
''אין בעיות, במילא אני מת מעייפות, שכחת?'' הוא אומר בצחוק קל. 
''לא שכחתי.'' עונה רונן ומתרומם מעל אודי מחייך. 

אודי מביט על רונן במבט אוהב. הוא שולח את ידו ללטף את פניו בעדינות. למגע היד רונן עוצם את עיניו. היד מלטפת בעדינות, ברכות. ''זה כל-כך טוב,'' ממלמל רונן. אודי מחייך לעצמו. טוב לו לראות את רונן נהנה, טוב לו לראות את רונן מתמסר בכזו קלות למגע ידיו. הוא דוחף את רונן קלות בחזרה אל המושב ופותח את הדלת. באחת פורץ אוויר קר אל תוך הרכב. 
''בוא,'' אומר אודי לרונן ויוצא מהרכב. 

רונן פותח את הדלת בתנועה קלה ויוצא בעוד אודי סוגר את הדלת בתנועה קלה. רונן סוגר את הדלת ומחייך אל אודי. אודי נועל את הרכב עם השלט שבידו ושניהם פוסעים אל עבר ביתו של רונן. הם עולים במדרגות באיטיות. רק עכשיו הם שמים לב עד כמה הם עייפים. אודי משתהה על אחת המדרגות ורונן שולח לעברו את ידו על מנת לעזור לו. הוא מושך את אודי קלות ואודי ממשיך לעלות במדרגות בעייפות. מגיעים הם לדלת ואודי נשען על הקיר בעוד רונן מוציא את מפתחות הדירה. הוא פותח את הדלת ושניהם נכנסים פנימה. רונן סוגר את הדלת ומדליק את האור הצדדי. אור חלש, רך, מעורפל. אודי צועד אל עבר הספה ונשכב עליה. 

''אתה רוצה לשתות משהו?'' שואל רונן בעודו צועד אל עבר המטבח ומדליק את האור. 
''אותך!'' עונה אודי. 
רונן צוחק. הוא פותח את המקרר ומוציא בקבוק מיץ תפוזים. הוא מוזג את המיץ לשתי כוסות וצועד חזרה לסלון. אודי שוכב על הספה הגדולה, עיניו עצומות, פניו רכות, חיוך מבויש על הפנים. ''כמה שהפנים שלו יפות,'' חושב בלבו רונן בעודו מניח את כוס מיץ התפוזים אשר בידו הימנית על השולחן ליד אודי ומתיישב על הכורסא. 

הוא מביט על אודי ומחייך לעצמו. אודי שוכב ללא תנועה, רק נשימותיו מוכיחות כי הוא חי. 
''אתה ישן?'' שואל רונן בלחש. 
אודי מניד את ראשו לאות לאו. 
''הבאתי לך מיץ תפוזים.'' אומר רונן ולוגם מהכוס שבידו. 
''תודה,'' אומר אודי, אך הוא ממשיך לשכב באותה תנוחה. 

רונן לא אומר דבר אלא מתבונן על אודי בעיון. מתבונן הוא על גופו, על פניו, על ידיו. מנסה הוא לדמיין את אודי ללא בגדים. ''האם הוא שעיר?'' הוא שואל את עצמו. הוא לא רואה פלומת שיער על חזהו של אודי. החולצה פתוחה קמעה ומגלה היא שמץ מחזהו של אודי. העור מבהיק, נראה הוא צח, נקי, כמו מזמין הוא ליטוף, נגיעה רכה. 

רונן עוצם את עיניו ומניח את רגליו על השולחן. הוא זורק את ראשו לאחור ונושם כמה נשימות ארוכות. ''למה היית צריך לומר את מה שאמרת?'' הוא שואל את עצמו. ''בשביל מה היית צריך לקבוע כאלה חוקים? עכשיו אתה יושב לידו, אתה מת לגעת בו, להפשיט אותו, ללטף את כל גופו, ללקק לו את הגוף מכף רגל ועד ראש, אתה מת למצוץ לו ואתה לא יכול לעשות כלום. רק בגלל מה שאמרת.'' אומר לעצמו רונן באנחה. ''אני רוצה להכיר אותך לפני שאני נכנס אתך למיטה!'' אומר הוא לעצמו בלעג, ''גם כן החלטות...'' הוא נושם עמוקות. נדמה לו כי אודי נרדם. 

הוא קם ממקומו להתבונן על אודי. אודי ישן. שלווה נסוכה על פניו. חיוך קטן בזוית הפה. רונן מתיישב, חולץ את נעליו וקם חרש. הוא פוסע אל עבר חדר השינה שלו פותח את הארון ומוציא שמיכה נוספת. אין לו לב להעיר עכשיו את אודי ולהזמין אותו לישון במיטתו. הוא חוזר לסלון בצעדים חרישיים ומניח בעדינות רבה את השמיכה על אודי. אודי ממלמל דבר מה שרונן לא מצליח להבין וההבעה המלאכית חוזרת לשרות על פניו. רונן מחייך לעצמו. הוא פוסע חרש לחדר השינה שלו ומתפשט בזריזות. הוא נכנס למיטה במהירות, מעיף את השמיכה באוויר עד שזו נוחתת עליו. ''בלי לצחצח שיניים היום.'' הוא אומר לעצמו, ''אני עייף מדי.'' הוא מוסיף. הוא שוכב ער מספר דקות, מקשיב האם מגיע מהסלון איזה שהו רחש המעיד כי אודי קם משנתו, אך אין הוא שומע דבר. אט אט נעצמות עיניו. 

רונן מתעורר למגע חם של יד על חזהו. הוא פוקח את עיניו במהירות. חושך גדול מצוי בחדר. הוא מתרגל לחשכה ואז הוא שם לב כי אודי שוכב לידו וידו מונחת על חזהו. הוא מסתכל על שעונו. השעה כמעט חמש לפנות בוקר. הוא עוצם את עיניו על מנת להירדם שוב. 

כמו מתוך חלום הוא שומע קול, ''בוקר טוב ישנוני.'' משהוא דואג לדגדג אותו בקצה אפו. הוא שולח יד על מנת להזיז את המטריד ושומע קול צחוק. רונן פוקח את עיניו באיטיות. אודי יושב על ידו וצוחק אליו בפה מלא. רונן עוצם את עיניו ולאחר רגע פוקח הוא אותן שוב. ''מה אתה עושה כאן?'' הוא שואל את אודי בקול חולמני. 

אודי צוחק בקול, ''שכחת שהזמנת אותי לישון כאן אתמול בלילה?'' שואל אודי תוך כדי צחוק. 
רונן מתהפך על צדו ועוצם את עיניו, בטנו נוגעת לא נוגעת בגבו של אודי, ראשו על יד ימין. ''מה?'' הוא ממלמל, ''אני מה עשיתי?'' הוא שואל בקול רדום. 
''אולי תקום כבר?'' אומר אודי בעודו מלטף את ידיו הימנית של רונן הנשענת על צדו. 
''למה? מה קרה?'' שואל רונן. בראשו רצות המחשבות ונזכר הוא בליל האתמול. חיוך רחב מתפשט על פניו. 

''הכנתי לשנינו ארוחת בוקר.'' אומר אודי וטופח על ידו של רונן. מסמן הוא לרונן לקום. 
''מה הכנת?'' שואל רונן. 
''הכנתי לשנינו ארוחת בוקר, אז קום ובוא לאכול,'' אומר אודי ומושך את ידו של רונן. 
רונן פוקח את עיניו ומסתכל על אודי במבט חצי זועם חצי מחייך. ''מה השעה?'' הוא שואל בעודו מתהפך על גבו ומותח את ידיו. 
''אחת עשרה וארבעים,'' עונה אודי. הוא שולח את ידו ומלטף את בטנו של רונן. ''לא ידעתי שאתה כל-כך שעיר,'' אומר אודי בחיוך. 
''אז עכשיו אתה יודע,'' אומר רונן בחיוך גדול. נעים לו שאודי הכין ארוחת בוקר, נעים לו שמפנקים אותו, נעים לו שדואגים לו, נעים לו שהוא מוצא חן. 

אודי קם ממקומו, ''בוא.'' הוא אומר לרונן ומושיט לו את ידו, ''האוכל מתקרר.'' הוא ממשיך. 
רונן קם ללא עזרתו של אודי בכבדות. עדיין מרגיש הוא עייפות קלה. הוא מחבק את אודי מאחור. ''קח אותי שק קמח?'' הוא אומר לאודי בקול מתפנק ואוהב. 

אודי צוחק. ''אני חושב שאתה יכול לקחת אותי, לא אני אותך!'' הוא אומר בעודו מחזיק את ידיו של רונן השלובות על חזהו. 
''יש משהו בדברייך,'' אומר רונן מחויך ומשחרר את אחיזתו באודי. 

שניהם פוסעים אל עבר המטבח. רונן ממצמץ בעיניו. השולחן ערוך בסדר מופתי. שתי צלחות ועל ידן סכו''ם, שתי כוסות לשתיה קרה. סלט גדול בקערה גדולה. גבינות, נקניקים, לחמים שונים, חמאה, קרואסונים בצלחת הגשה, עוגת שמרים המדיפה ריח של טריות. 
הוא בוהה בשולחן ולאחר מכן מפנה מבט שואל אל עבר אודי. ''מתי הספקת לעשות את כל זה?'' הוא שואל בפליאה. 

''קמתי כבר בשעה שמונה בבוקר.'' אומר אודי בחיוך מבויש כמו נתפס הוא בקלקלתו. ''החלטתי להפתיע אותך עם ארוחת בוקר, אבל לא מצאתי כלום במקרר, אז ירדתי למטה לעשות קניות.'' המשיך הוא בחיוך. 
''ואוו,'' אומר רונן ומבט של סיפוק בעיניו. 

רונן מתבונן על אודי לרגע קט, ואז בהחלטה של רגע הוא צועד אל עבר אודי, מחבק אותו ומצמיד את שפתיו לשלו. אודי מפסק את שפתיו, טועם הוא את טעם לשונו של רונן. רונן נצמד אליו ואודי מרגיש את הזין של רונן עומד, נצמד אליו, מעביר אליו חום. אודי עורג על הזין, חולם מה הוא יעשה לו כאשר זה יהיה בידיו או בפיו. שניהם נאנחים, משמיעים קולות של מצמוץ, של הנאה, של גרגור. 

''תודה חמוד,'' אומר רונן נרגש כאשר משתחררים הם האחד מהשני. 
אודי מחייך ולא אומר דבר אלא מתיישב ומזמין את רונן לשבת בכסא השני. רונן מתיישב ומתבונן על השולחן העמוס כל טוב בפליאה. 
''ואוו,'' הוא אומר בעודו מלקק את שפתיו, ''אפילו בבית מלון משובח אין כזאת ארוחת בוקר.'' 
אודי שולח יד ומחזיק את ידו של רונן ולוחץ עליה קלות, ''תודה.'' הוא אומר ומחייך חיוך רחב. לבו של רונן נמס בקרבו. 

שניהם מתחילים לאכול בעודם מדברים. 
''מה אתה רוצה לעשות היום?'' שואל אודי בפה מלא, כאשר מבט רך בעיניו. 
רונן עושה סימן בידו, פיו מלא ואין הוא יכול לדבר. הוא בולע את אשר בפיו ואומר: ''לא יודע! לך בא לעשות משהו?'' הוא שואל בנינוחות. 
''יש היום יום יפה, אז חשבתי אולי לצאת לטייל? מה אתה אומר?'' שואל אודי בעודו נוגס בפרוסת לחם עבה המרוחה בכמות נדיבה של חמאה ועל החמאה פרוסת נקניק. 
''בשמחה,'' אומר ורנן בעודו לועס בקצב. ''אני מת מרעב.'' אומר רונן בפה מלא. 
''רואים את זה טוב,'' מגחך אודי ומאשר את דבריו של רונן במבט ממיס. 

רונן משפיל את עיניו. לבו מקפץ בקרבו. לבו יוצא אל אודי. ''מה? אתה כבר מאוהב?'' הוא שואל את עצמו. כמו עוקץ הוא את עצמו על דבריו. 
הם ממשיכים לאכול, לועסים, מביטים האחד על השני במבט אוהב. 
''האם זה קורה לי במציאות?'' שואל את עצמו אודי. עדיין קשה בעבורו להאמין כי אכן רונן נענה לחיזוריו בכזאת קלות. הוא נזכר בליל אמש, נזכר איך הוא קם לפנות בוקר ומצא את עצמו ישן על הספה בסלון כאשר הוא מכוסה שמיכה חמה. איך הוא קם ממקומו, פשט את בגדיו כאשר הוא ישן, ונכנס למיטה של רונן, מניח עליו יד אוהבת. מתפלל בלבו כי רונן לא יתעורר משנתו. לרגע הוא רצה להוריד את ידו מטה, על מנת לחוש את איברו של רונן, אך הוא נמלך בדעתו. שם הוא יד על חזהו ונירדם. 

''על מה אתה חושב?'' שואל אותו רונן. 
''סתם,'' עונה בחיוך אודי. 
''מה זה סתם?'' מקשה רונן. 
''חשבתי על אתמול, איך נרדמתי על הספה בסלון, על כך שקמתי לפנות בוקר ובאתי אליך למיטה כדי לישון לידך!'' אומר אודי ומחייך אל רונן. 
הזמן מתארך לו. שניהם ישובים ליד השולחן ונהנים משיחתם, מהיותם יחד. לאחר שהם מסיימים את הארוחה ושמים את הכלים בכיור אומר אודי לרונן: ''זהו, בוא תתלבש ונצא לטייל.'' 
''אני צריך להתקלח,'' אומר רונן. 
''אז לך להתקלח, אני מחכה לך פה.'' אומר אודי וניגש לסלון. 

''אני אסיים מהר.'' אומר רונן וקורץ לאודי בעינו. 
''אני בטוח!'' אומר אודי בביטחון ומפריח לרונן נשיקה באוויר. 

רונן הולך לחדר האמבטיה כאשר קולו של אודי משיג אותו, ''אתה רוצה לשתות משהו חם?'' 
''לא!'' עונה רונן, אני רוצה שנשתה בחוץ, הוא מוסיף ופותח את ברזי המים. המים שוצפים, זורמים בקול. רונן ממתין עד שהמים יתחממו בעודו חושב על המפגש אם אודי. כן! עדיין הוא חושש, עדיין הוא פוחד. אך אודי כל-כך מתוק, כל-כך משקיע, כל-כך נותן מעצמו, אז אולי הוא שונה מהאחרים. אולי זה באמת לא משנה אם הוריו יודעים עליו או לא. רונן מתבונן על המים. בראשו מתנגן השיר, ''אחכה לך'' של הנשמות הטהורות. הוא מאד אוהב את השיר הזה, ותמיד כשהוא שר אותו, הוא משנה אותו לנוסח של, גבר שר לגבר. 

מהסלון מגיע קול מוסיקה. אודי שם להנאתו את הקונצ'רטו לצ'לו של דבוז'אק בעוצמה כזאת שעוד מעט קירות הבית יפלו. רונן מקשיב לצלילים המתנגנים בהנאה. הוא מאד אוהב אומנות. הוא אוהב ציור ופיסול. הוא מאד אוהב שירה וגם מוסיקה קלאסית. הוא חושב בלבו, הכיצד יכולים שני הפכים גמורים להסתדר יחדיו, לא רק בזמן ההתאהבות, אלא לאחר מכן, כאשר בונים הם שיגרה יום יומית. ''אבל אולי הוא אוהב אומנות?'' אומר לעצמו רונן ונכנס למים החמים. הוא מסבן את גופו היטב ולפתע הוא קולט בזוית עינו תנועה. הוא מרים את ראשו ורואה את אודי עומד בפתח המקלחת ומתבונן בו בשימת לב. לרגע הוא נבוך ושם את ידו על מבושיו, אך לאחר שניה הוא מחליט כי אין לו במה להתבייש ומסיר את היד. אודי מחייך אליו והוא מחזיר לו חיוך. 
''יש לך זין מאד יפה,'' אומר אודי. 

''תודה,'' מגחך רונן אבל פניו מסמיקים. 
אודי ממשיך לעמוד ורונן לא עושה דבר. לאחר רגע הוא פונה אל אודי: ''אתה מוכן לתת לי להתקלח בשלווה?'' הוא שואל בחיוך אשר מקסים את אודי. 
אודי מחייך קלות ועוזב ללא מילה. 

רונן ממשיך להסתבן ולאחר שוטף את גופו. הוא יוצא ומתנגב, כורך את המגבת למותניו ומתגלח. לאחר שהוא מסיים את התגלחת הוא מבשם את עצמו ויוצא אל חדרו על מנת להתלבש. הוא לובש בגדים חמים. אך לא יותר מדי, נועל נעליים גבוהות ויוצא אל הסלון. אודי יושב על הכורסא, רגליו על השולחן ידיו תומכות בעורפו, עיניו עצומות והוא מאזין למוסיקה הבוקעת בקול מחריש אוזניים מהרמקולים. רונן ניגש למערכת ומחליש את העוצמה. אודי פוקח את עיניו ומתבונן בו. 
''לא ידעתי שאתה אוהב מוסיקה קלאסית,'' אומר רונן בהשתוממות. 
''כן, זה בא לי עם החינוך הגרמני שלי,'' מגחך אודי. 
''נחמד,'' אמור רונן וצועד למטבח. ''אתה ממש לא בסדר,'' הוא אומר ברוגז מתוך המטבח, ''למה שטפת כלים?'' הוא ממשיך. 

אודי קם מהכורסא. ''מה? זה לא מוצא חן בעינייך?'' הוא שואל את רונן כאשר הוא צועד אל המטבח. רונן יוצא מהמטבח ונתקל באודי. 
''אני הייתי צריך לשטוף כלים לא אתה!'' הוא נוזף באודי בחיוך. 
''אוקי,'' אומר אודי, פעם הבאה אתה תשטוף כלים ואני אשב לידך וארחם עלייך.'' הוא מוסיף בחיוך. 
רונן מניח את ידו על חזהו של אודי ונושק קלות על שפתיו, ''תודה.'' הוא אומר ולאחר פונה אל כניסת הבית לקחת את הפאוץ' שלו. ''אתה בא?'' הוא שואל את אודי בקול מזמין. 
''אני בא,'' וכבר אודי לידו מחייך. 

הם יוצאים את הבית ויורדים במדרגות. יוצאים הם לרחוב, נושמים את האוויר הנעים. השמש מלטפת אותם ברכות. חומה הרך כמו מעביר בהם גלי חום עדינים. החום מתפשט בגוף. הם צועדים לאיטם. רונן רוצה לטייל על הטיילת ליד הים, אודי מעדיף ללכת לפארק הירקון. לבסוף אודי מוותר לרונן. הם צועדים אל עבר הטיילת. שמחים, נינוחים. ערב רב של בני אדם צועד ברחובות. השמש מאירה את פניה לכולם. והרבה מאד אנשים מנצלים את יום החורף שטוף השמש על מנת ליהנות מחומה הרך. 

הם מגיעים אל הטיילת. הים רוגש, הים גלי. רונן נעמד ומתבונן על הים. אודי נעמד על ידו. רונן מרגיש איך ידו של אודי מגששת אחר ידו. הוא נענה ליד. שתי הידיים נפגשות. לוחצות האחת את השניה. הם מתבוננים האחד בשני ללא קול ומחייכים. כך עומדים הם זמן רב, מתבוננים על הים הנע לאיטו, גליו מתנפצים על החוף מעיפים רסיסי מים. 

''אתה רוצה שנישאר יחד להיום?'' שואל לפתע אודי בקול שקט. 
רונן מתבונן על פניו של אודי, רואה הוא את השלווה, את הרוך, את האהבה הרבה הנשקפת מעיניו. ''אני רוצה היום להיות לבד בערב, אם לא אכפת לך,'' אומר רונן ומשפיל את מבטו מטה. 
''לא אכפת לי,'' אומר אודי ולוחץ את כף ידו של רונן בחוזקה. מרגיש הוא כי אין טעם ללחוץ על רונן. מרגיש הוא כי אם ילחץ הוא על רונן, יפחיד הוא אותו באינטנסיביות שלו. ומשום כך בוחר הוא לשאול. מבין הוא את תשובתו של רונן, למרות כי רוצה הוא להישאר עם רונן מעתה ועד עולם, אך יודע הוא כי צריך הוא לתת לרונן את הזמן שלו. ''ככה זה עם אומנים,'' הוא אומר לעצמו, ''הם זקוקים לזמן שלהם, להיות לבד.'' 

''תודה,'' לוחש לו רונן לאחר זמן מה. הם מתחילים ללכת לאורך הטיילת ולאחר זמן רב מאד, מגיעים הם ליפו. 
''אתה רוצה לשתות?'' שואל אודי. 
''לא, אני עייף ואני רוצה לחזור הביתה.'' עונה רונן במבוכה. התעייף הוא מללכת ורוצה הוא לחזור אל ביתו, אל הלבד שלו. רוצה הוא לצייר. רוצה הוא להעביר את תחושותיו אל הבד. למרוח פסי צבע רחבים, לצייר נקודות, לצייר ולצייר. אין לו סבלנות. רוצה הוא להרגיש עכשיו את המכחולים בידיו. 

אודי מניף את ידו ועוצר מונית. שניהם נכנסים ולהוראותיו של אודי המונית יוצאת לדרכה. נוסעים הם בשתיקה. כל אחד עם מחשבותיו הוא. אודי על הזמן שהוא מרגיש שצריך לתת לרונן, ורונן על הצורך המידי שלו להעביר את תחושותיו באמצעות הציור. 
הם מגיעים. אודי משלם לנהג המונית, לוקח הוא קבלה ויוצאים הם החוצה. שעות אחר הצוהריים אלו הן השעות היפות ביותר על פי דעתו של רונן. השמש פונה מערבה, הצבעים מתחלפים להם, אט אט מחשיכים השמיים, הכל מתכנס אל תוך עצמו, לאט לאט הקווים החדים של היום נמוגים ומפנים מקומם אל הרכות הנעלמת המצויה בליל. 

אודי ורונן נעמדים האחד מול השני. 
''אני אראה אותך בקרוב?'' שואל אודי וצפייה רכה בקולו. 
''אני חושב שמחר זה זמן טוב,'' אומר רונן וממשיך, ''מה דעתך?'' הוא שואל את אודי. 
''כל זמן שתבחר הוא זמן טוב,'' עונה אודי בחיוך. מעיו מתהפכים, קשה לו לומר את אשר אמר. הוא משתוקק אל מגע גופו של רונן, אך הוא מוותר. הוא זוכר היטב את דבריו של רונן מליל אמש כאשר ישבו הם במכוניתו. 

''אני אתקשר אליך מחר בבוקר,'' אומר רונן. 
''או שאני אתקשר אליך?'' שואל אודי. 
''אני מעדיף שאני אתקשר.'' אומר רונן בחיוך, ''אתה מאלו שקמים ביום שבת בשמונה בבוקר, אני מכיר אותך!'' צוחק רונן. 
''ככה יהיה לנו יותר זמן להיות ביחד!'' עונה לו אודי וצוחק אף הוא. 
''אני מעדיף לישון כמו שצריך.'' אומר רונן בחיוך כאשר צחוקו נרגע. 
אודי לא מגיב. עומדים הם אחד אל מול השני. ממאנים להתנתק, ממאנים לשחרר. אודי מנשק את רונן קלות על שפתיו. לבו של רונן מחסיר פעימה. ''כאן באמצע הרחוב?'' הוא חושב בלבו. הוא מתבונן על אודי בפליאה, ''מאין יש לו כזה אומץ?'' חושב רונן בלבו. אודי מחייך אליו ברכות. ''אני מחכה לטלפון שלך מחר.'' הוא אומר בעודו ניגש אל הרכב שלו. רונן מושיט את ידו הימנית ונוגע קלות בשפתיו. הוא רוצה לרוץ אחרי אודי, לחבק אותו, לנשק אותו, אך נשאר הוא תקוע על מקומו כמו מסמרו אותו אל הקרקע. 

''אני אתקשר מחר בבוקר,'' אומר רונן ברכות לאודי. 
אודי מחייך, מנופף בידו לשלום ונכנס אל הרכב. רונן מביט על אודי נוסע במעלה הרחוב הצר. כאב עז מופיע בלבו. הוא מצטער על כך שאודי נסע. הוא חוזר אל ביתו באיטיות. הוא ניגש לצייר. 

(המשך יבוא...)

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...