>  >  > 

סודות אינטימיים


מתוך תחרות הסיפורים הראשונה: ''חום יולי אוגוסט'', קיץ 2001 - ציון לשבח


הקדמה:

בשנים שמכוניות היו כרכרות עם סוסים ומנורות היו המילה האחרונה בפיתוח, הומוסקסואליות היתה יותר מהגדרת גנאי ובושה, ההמונים היו מתאספים במרכז הכפר, שבאותו זמן היה בו ריכוז אוכלוסיה גבוה, ומבקשים את מותם של הנאשמים ב:''חילול קדושת הגוף והנפש'' - יחסים הומוסקסואלים.

סיפור זה מתחיל בתקופה זו באנגליה בעיירה הנמצאת בתחילת התפתחותה, ה''גרין לנד''. המשפחות הבודדות שיצרו את הכפר החלו בבניה ופיתוח הכפר ואט אט יצרו עיירת פיתוח שמנתה כשש-עשרה משפחות. תקופה זו היתה קשה מנשוא אך החלוציות והרצון הרב לביסוס ופיתוח של ראשי המשפחות סחפו גם את הצעירים. החיים סבבו סביב בניה, פיתוח וחקלאות, עבודה קשה. בית ספר לא היה בקרבת מקום לכן הילדים הקטנים גדלו בסביבה עם תנאים קשים וגדלו על שני עקרונות מרכזיים: חידוש ובניה של העיירה ושמירת הדת הנוצרית, שחיזקה את האנשים באמונה מתמדת.

''ראש הכפר'' היה מושג נתון במחלוקת ב''גרין לנד'', כיוון שלפני שנוספו משפחות חדשות חיו בכפר רק מספר משפחות מצומצם ומבינהן שתי משפחות דומיננטיות יותר, ששיתפו פעולה בנושאי המושבה. משפחת גרין ומשפחת קרואו. וכעט לאחר התפתחות משמעותית הן בעיירה עצמה והן באוכלוסיתה, נוצרה בעיה בקביעת ''ראש הכפר'', לשם פתרון הבעיה הוחלט פה אחד להקים מערכת בחירות באופן דמוקרטי בין כל אנשי הכפר שגילם מעל לתשע-עשרה. כמו בכל מערכת בחירות, ניתנו שבועיים להנהלת מסע בחירות. במהלך מסע הבחירות התנהלו ויכוחים רבים בנושאים שונים. ראש משפחת גרין, ג'ורג' , טען כי על העיירה להמשיך בפיתוח הבניה והרחבת האוכלוסיה, לעומת ראש משפחת קרואו, ביל, שטען כי חינוך הדור הצעיר חשוב יותר מאשר בניית מבנים נוספים והמשך איכלוס תושבים מתוסכלים ובורים.

פני הדברים נטו כבר מההתחלה לטובת ג'ורג'. אוכלוסיית העיירה התייחסה באופן מוטעה לדבריו של ביל, כי הם בורים ומתוסכלים והדבר גרם לסלידה רבה מבית משפחת קרואו.
לאחר שבועיים מלאי מרץ, משני הצדדים המתחרים, נבחר ברוב מוחץ ג'ורג'. משפחת קרואו הרגישה ממורמרת ומאוכזבת .

במהלך השנים היחס למשפחת קרואו לא השתנה, הם היו נתונים לזילזול רב והפליות מצד אנשי העיירה, אך הערכים שניטעו במשפחת קרואו היו כל-כך חזקים שעל אף המצב החלטתם הסופית היתה להישאר ב''גרין לנד''.
ביל עסק בבניה ובחקלאות כמו רוב הגברים, אשתו, מריה, הייתה עקרת בית, חמשת בניו היו עוזרים לאמם מלבד לשניים שעבדו עם אביהם. כך חיו להם בני משפחת קרואו, מבודדים משאר התושבים במשך השנים.


פרק א':

חודש פבואר, שבע שנים מאוחר יותר.

''אבא שלכם חולה מאוד, ניסיוני לספק לו תרופות מלונדון נכשל, מזג האויר לא איפשר את בוא הזמנת התרופות בזמן, ההזמנה נידחת ליום ראשון הבא.'' אמר הכומר בצער.
''מה?! אתה רוצה לומר לי שאבי גוסס ואין דבר שנוכל לעשות?''
''תראה בני, מגפת השפעת היא דבר שכיח, רבים הם האנשים שנתונים במצב זהה כשלאביך.'' הוא הביט במשפחת קרואו באיפוק.

''אנשים אחרים לא מעניינים את משפחתנו, אבי לא ככל האנשים!''
''אני מצטער בני, אביך נתון לחסדיי אלוהים.'' השיב הכומר, ופנה לכיוון היציאה.
הדלת נטרקה, הגשם זלף על גג הרעפים והשמיע קול נקישות. שקט דומם סרר בחדר ההורים, בבית משפחת קרואו. רק נשימותיו הכבדות של ביל נשמעו.
''אז מה נעשה? נשאיר אותו ככה? אמא תאמרי משהו...''
''אני מצטערת מייקל, כניראה שאלוהים החליט אחרת.''
''מה אלוהים, מי הוא בכלל? אם זה מה שאלוהים מביא לנו אני מעדיף לא להכיר בו!'' צעק סליבאן בעודו מביט ברחמים באביו, נוטה לכיוון הדלת ופוסע בצעדים מהירים.

''חכה רגע, אל תעזוב עכשיו.'' צעקה מריה בדאגה.
אך סליבאן כבר היה בדרכו החוצה, בדאגה מיהרה לצפות בבנה מבעד לחלון שבמרחק לא רב נבלע בתוך החושך, כשלאחריו מזדנב מייקל עם עששית מתנדנדת בידו.
''שמור על אחיך, ג'ושוע, אל תיתן לקרי הקטן להתקרב לאביו.'' הפצירה בו מריה ורצה בעקבות בניה המודאגים.
ג'וש נשאר בוהה באביו בוחן אותו בחמלה, מתרומם מכסאו אוחז באחיו הקטן וצועד אל מחוץ לחדר, מנסה למשוך מבט אחרון באביו בעודו מסוגל לשרוד כאשר רוח חיים סוררת בו. אחיו מסתרך אחריו מבולבל מביט בחלון סוגר את הדלת באיטיות בליווי חריקה מתמשכת.

למחרת בבוקר העצב שלט בכל, ביל כבר לא השכים בבוקר להעיר את בניו והשמחה שמלווה את הבית, כאילו נעלמה. רק דבר אחד הזכיר לג'וש שהוא בבית, ריח היסמין שעלה מתחתית חלונות המטבח.
שתיקה. זה הדבר שיחרט בזכרונו של ג'וש לעד, ככל שהשקט התמשך, כך זעקתו מבפנים הלכה וגדלה. כולם כבר לבשו את בגדי האבל. מריה לא בכתה רק סידרה את בגדיו של קרי, כאילו ביקשה בליבה להמשיך לפעום ולא להתנפץ ולהשבר, לא עכשיו. ג'וש עדיין לבש נמנמת, משפשף את עיניו וצועד למטבח.

''עדיין לא התארגנת?! למה אתה מחכה, אה?'' גער בו מייקל, אחיו הבכור ונעץ בו מבט זועף.
''אני לא ידעתי שהיום יש את ה... כלומר, אני חשבתי ש...''
''מה חשבת? תעלה למעלה כבר, אתה לא רואה שכולנו מוכנים?''
''אם היית מעיר אותי!?
''אם היית קם כשאמא העירה אותך!''

''די ילדים, תפסיקו עם זה, ג'ושוע תתארגן ותרד ותשתדל למהר.'' אמרה מריה ברכות ממורמרת.
ג'וש עלה במהירות במעלה המדרגות מוציא מהארון בגדים ונכנס למקלחת, המים החמים שוטפים את גופו כמלטפים את גבו. ואט אט הבין ג'וש את גודל האסון, עיניו נפערו כשני יהלומים, המים מסרטטים את מסגרת העיינים וגולשים אל האף ומשם מתנתקים ממנו. ראשו מושפל, קצוות פיו החלו נוטות כלפי מטה וגרונו החל צורב, מבוייש ומבוהל כיסה את פניו בכפות ידיו והחל משתנק, הבכי החל להתגלות כשגופו רוטט עם כל קול בכי. המחשבה על אביו בתוך האדמה, ללא ניע גרמה לו צמרמורת. את צחוקו וקולו העמוק, חשב, יוכל לשמוע מעתה רק בראשו, את הדמות הגדולה והמשמעותית בחייו איבד ג'וש בין לילה. הוא המשיך לשקוע במחשבות ולא שם לב שהזמן חולף.

''ג'וש, אתה יוצא חמוד? אנחנו מאחרים'' אמרה אימו.
''כן אמא, מייד.'' ענה בחולשה וסגר את ברזי המים באיטיות. מנגב את גופו בחופזה ולובש את הבגדים, צועד בחשש לעבר המטבח, שם ישבו סליבאן אחיו הגדול וקרי אחיו הקטן. הוא התיישב ומזג חלב לספל.
''צ'ד לא כאן?'' שאל.
''לא, הוא עדיין בלונדון, הוא שלח מכתב, הוא יגיע בשבוע הבא.'' ענה סליבאן בחוסר חשק.

קרי נעמד על רגליו כשסליבאן אוחז בידו ומושך אותו אחריו לכיוון דלת הכניסה. ''אתה בא?'' שאל סליבאן.
''כן, אני בא מייד.'' השיב כאילו העיר אותו מחלום, מרים את הכלים שעל השולחן מניח אותם בכיור ונושם את ריח היסמין שעולה מירכתי החלון פעם נוספת. צועד לעבר הדלת מביט לאחור וסוגר אותה אחריו. כשסובב את ראשו הבחין בשלוש כרכרות שחורות שניצבו להן בזו אחר זו כשהשלישית מנתה נוסע אחד בלבד, ביל. כל הכרכרות, שסימלי צלב מעטרים את גבם, רתומות לסוסים שחורים.

ג'וש נכנס לתוך הכירכרה יחד עם אחיו הקטן, קרי, ועם אימו. כמה דקות של דומיה, מריה מביטה מעבר לחלון בוחנת את הנוף, היום שטוף שמש מעלה ריח אדמה מרענן לאחר לילה גשום. מביטה בשדות הירוקים וראשה מלא מחשבות. הכרכרות החלו לנוע, חוצות את העיירה כשהתושבים נועצים מבט מלא רחמים אליהם.

הנסיעה ערכה שעתיים. לבסוף הם ירדו מן הכרכרה מתארגנים, מסדרים את בגדיהם. הכרכרות חונות לצד עצי אלון גדולים שהרעיפו צל עליהן. מייקל וסליבאן קרבו לאימם, אוחזים בשני צידיה תומכים בה להניע את רגליה, קרי אוחז בשימלתה וג'וש נגרר אחריהם מביט בים המצבות נמוכות הקומה, המסתרע בתוך האחו הירוק.
הם החלו מתקדמים וחולפים ליד שלל קברים ומרחוק ניתן לראות מכרים מבקרים ליד יקיריהם, האם כך יראה בעצמו בעוד שנה, חשב. לא עבר זמן רב וכבר נעמדו ליד בור מסורטט ריבוע, פעור וממתינים. שלל כיסאות מסודרים בשורות ומשפחת קרואו בקושי מילאה רבע מכמותם. רק הם הגיעו להלוויה. הכומר הגיע בכרכרה גם הוא, ופסע בצעדים מהירים. אחריו הגיעו שני אנשים רחבים שנשאו עימם את ארון הקבורה, והניחו אותו במקביל לבור. מריה בכתה, גם קרי. מייקל וסליבאן - מאופקים, גם ג'וש בכה, אך בשקט, הוא לא רצה שישמעו.

הכומר פתח בדברי נחמה וצער ואז החל בטקס המסורתי. הטקס איפשר לג'וש לשקוע במחשבות נוספות על אביו, על אדם שלא יראה עוד. היה אפשר לראות כי גם אחיו הבכור, מייקל, מזיל דמעה, עכשיו היה אפשר לדעת בוודאות, אסון נחל בבית משפחת קרואו. לקראת סוף ההלוויה הופיע אדון גרין יחד עם אשתו ובנו, והחלו צועדים לכוון הטקס. מריה ניתקה נשימתה לרגע והביטה בהם מופתעת. לא עבר זמן רב עד שתשומת ליבו של מייקל הופנתה גם היא אל משפחת גרין, ההולכת וקרבה. פניו הפכו הבעת כעס. הוא המתין עד לתום הטקס, עד אז משפחת גרין כבר עמדה לצד הבור מאזינה לדיברי הכומר.

הטקס תם, הכומר ניגש לנחם את המשפחה ופנה לדרכו, שבריר שניה חלף עד שנשמע צעקה מפי מייקל,
''אתם! מה אתם עושים כאן?! אין לכם בושה? עופו מפה, אל תתקרבו אלינו!'' גער בהם כאשר אגרופיו קמוצים.
''הרגע'', השיב ג'ורג' בשלווה, ''באנו לחלוק כבוד אחרון לאביך''.
''את הכבוד עם אבי תחלוק בעולם הבא, כל עוד אני חי אתה לא תתקרב למשפחתי!'' תקף אותו מייקל בשנית.
סאליבן נעמד לידו ונעץ במשפחת גרין מבט מלא שינאה. שררה שתיקה לכמה רגעים.
''טוב, אנחנו נעזוב'', אמר ג'ורג',''אבל ברצוני להביע צער וחרטה על כל השנים שחלפו.'' הפנה את גבו והחל מתקדם לעבר כרכרתו כשאשתו ובנו אחריו.
לאחר שהלכה משפחת גרין המשיכה המשפחה השכולה לשבת לצד הקבר.

בלילה ג'וש לא הצליח להרדם, מחשבות רבות הופיעו בראשו בזו אחר זו, אבל מחשבה אחת הפריעה לו יותר מכל, מדוע הגיעה משפחת גרין לנחם אותם? מדוע עכשיו אחרי כל-כך הרבה שנים הם פונים אליהם? כשמשך את הזמן במחשבות נזכר ג'וש ברגע אחד, רגע אינטימי; תחילה, כמו שאר המשפחה, הופתע לראות את משפחת גרין אבל לאחר מכן הניח את מבטו על כריס, בנו של ג'ורג'. תמיד חש ג'וש דבר מה כלפי כריס אך מעולם לא ידע מה, אולי בגלל שפחד להודות בכך שהוא מחבב אותו או יותר מזה מתרגש בכל פעם שהוא חולף בקירבת מקום.
אבל קשר כלשהו בינו לבין משפחת גרין לא יוכל להתפתח בשל ריב שתי המשפחות, לכן המחשבה על כריס תמיד מרחפת בראשו רק בגדר חלום. ג'וש המשיך לשקוע במחשבות ומצא את עצמו נמשך לשינה עמוקה.

הימים הבאים חלפו על משפחת קרואו בקושי רב. הזיכרונות עלו וצפו בשיחות שערכו, תמיד היתה שתיקה כשהזכירו את אב המשפחה, אך מהר מאוד הסתגלו והשלימו עם המצב, אביהם חלה במשך חודשיים לפני מותו וההלם שנחל בביתם התעכל כבר באותו הזמן. והמשפחה חזרה לשגרה באיטיות.

יולי, לאחר חמישה חודשים.

''אמא, הגיע דואר'' קרא קרי.
''חשבתי שצ'ד שלח לנו מכתב שלשום.'' השיבה מריה מבולבלת והתקדמה לקראתו.
מריה לקחה את המעטפה לידיה, ''לכבוד מריה קרואו'', היה כתוב בדפוס, זה כבר לא יהיה מצ'ד חשבה לעצמה. היא פתחה את המעטפה והתיישבה על כורסת הפרווה שבסלון.
ג'וש חזר מחנות המצרכים ממקם כל דבר במקומו.
''אמא קיבלה מכתב'' לחש קרי בהתרגשות.
''שוב צ'ד?'' השיב בפליאה.
מעולם לא הגיע למשפחתם מכתב, מלבד ממכרם היחיד, צ'ד, שהיה הבן השלישי במשפחה.
''אמא, ממי המכתב?'' שאל ג'וש בסקרנות.
מריה לא ענתה היא פשוט חייכה אליו, מתקדמת לעבר בניה הצעירים ונושקת להם במצח.
ג'וש וקרי עמדו מופתעים ולפני שיכלו להגיב, עלתה חיש קל לחדרה וננעלה.

הגיע הערב, מייקל וסליבאן חזרו מעבודתם. השולחן היה ערוך לסעודה, הסירים רתחו.
מריה היתה עסוקה בבישול, מייקל וסליבאן עלו להתארגן. ג'וש וקרי ישבו בסלון משחקים ''שח-מט''. ולאחר שעה קלה המשפחה ניצבה ליד השולחן.

''לפני שנברך כולנו, ברצוני לומר מספר דברים'', אמרה מריה מלאת גאווה, ''היום קיבלנו מכתב, אבל לא מצ'ד'', נעצרה לרגע ובחנה את הסובבים, ''המכתב בישר לטובה, כי בעוד חודשיים יסתיים להיבנות ביה''ס הראשון ב''גרין לנד''. ולא רק שג'וש וקרי ילמדו שם, שמו של המוסד יקרא- על שם אביכם'', עבר בה רעד ובקול צרוד המשיכה, ''לביה''ס יקראו ''ביל קרואו''.
הראשון שהגיב היה סליבאן,
''מי החליט על הדבר הזה?'' שאל.
''כנראה שהמועצה.'' השיבה מריה. ''מר גרין שותף בהחלטה גם הוא.'' הוסיפה.

''אז אנחנו נתחיל ללמוד בבית-ספר?'' שאל קרי בהתלהבות האופינית לו.
''כן'', ענתה מריה ברכות וליטפה את ראשו, ''ומה אתה חושב על זה, מייקל?''
''אני חושב שהם מנסים לנצל אותנו, יש להם מניע כלשהו'', אמר מייקל.
''תפסיק לחשוב כל הזמן בצורה שלילית'', אמר ג'וש, ''אולי מר גרין באמת מעוניין לישר את ההדורים?''
''לישר מה?! שנים של שתיקה? בחיים לא אסלח לו על מעשיו!''
''תראה מייקל, המעשה הזה הוא מעיין מחווה לביל, כך יזכרו אותו במשך דורות ב''גרין לנד''. אמרה מריה.
''אני לא רוצה לדבר על הנושא הזה יותר!'' אמר בתקיפות ויצא מן הבית בכעס.
''לאן אתה הולך?'', קראה אחריו מריה בדאגה.
מייקל לא השיב, השתררה דממה.

''טוב, כניראה שנסעד ללא מייקל היום'' חייכה חיוך מאולץ.
''אז מתי נתחיל ללמוד?'' שאל ג'וש.
''כנראה שבעוד חודשיים, אתה יודע כמה חשוב היה הנושא הזה לאבא, נכון?''
''כן, אני יודע, אל תדאגי אני אלמד.'' השיב ג'וש בחוסר חשק.
''מוזר לחשוב על בית-ספר ב''גרין לנד.'' אמר סליבאן, ''פתאום כל הצעירים יהיו עסוקים בלימודים... זה אומר שצ'ד יכול לחזור מלונדון.''
''לא חמוד, צ'ד לומד בקולג', ואנחנו רק מפתחים בית-ספר ראשון בעיירה.'' ענתה מריה.
''טוב, לפחות נוכל לקבל מעט חינוך כאן, קרוא וכתוב זה דבר שקשה ללמד, אולי בביה''ס ילמדו יותר טוב.'' חייך סליבאן לאמו.

השיחה נמשכה לה עד שאזלו כוחותיהם של הסועדים והם פנו לשינה.
למחרת בבוקר ג'וש קם מוקדם, כמו בכל יום ראשון, בכדי להתארגן לקראת שבוע חדש.
הוא לבש את בגדיי יום הראשון וירד למטבח. הוא אכל ארוחת בוקר מהירה ויצא למרכז העיירה בכדי לרכוש את המצרכים הנחוצים. צועד שוב בדרך המובילה למרכז העיירה, שמנתה כבר כשלושים וארבע משפחות, מביט לשני צידיה זרועי הדשא הירוק ומאחורי האחו , נוף שלא ניתן לתאר במילים. הנוף שינה את צורתו לעירונית ככול שהוא שהתקדם יותר. ובמהרה מצא את עצמו ניצב מול חנות המצרכים.
הוא ניכנס לחנות כשפעמון ליווה את כניסתו.

''שלום הארי'', חייך למוכר החנות.
''שלום'',השיב, ''מה שלום אמך?''
''בסדר גמור'', אמר ג'וש, ''הבשר הקצוץ מוכן?''
''כן, כמובן, חכה רגע.'' הארי פנה לדלת שהובילה למקום איחסון.
בינתיים אסף ג'וש מצרכים לתוך סל, עובר בין המדפים.
''הנה הבשר, אני שם לך אותו כאן על הדלפק''
ג'וש הפנה את מבטו אל הארי, ''אני כבר ניגש לקחת אותו''.
לפתע נתקל במישהו והפיל את סל המצרכים, הוא סובב את ראשו ולתדהמתו, ניצב מולו כריס, בנו של ג'ורג'.
''א... אני מצטע... ער'' גימגם ג'וש.
''זה בסדר'', חייך אליו כריס.
ג'וש בהה בו כמה שניות ולא יכל להסיט את מבטו.

''אתה בסדר?''
''כן, כן אני בסדר, פשוט הסל שלי נפל ו... והמצרכים, הם... נפלו.''
כריס התכופף ואסף את המצרכים,
''זה בסדר אני ארים אותם'' אמר ג'וש.
''לא, שטויות, זה בסדר.'' השיב.
ג'וש התרומם ממקומו, ''תודה'' חייך אליו.
כריס לא ענה לו הוא פשוט המשיך לעבור בין המדפים.
ג'וש ניגש לדלפק לקח את הבשר, והמשיך לעקוב בעיניו אחרי כריס. הוא שילם להארי ויצא.
כל הדרך הביתה לא האמין ג'וש למה שקרה לו. גם כשסעד עם המשפחה כריס היה בראשו.


המשך יבוא...

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...