נצנצנים על מדרכה בהרצליה בסיום מסיבת יום העצמאות
נצנצנים על מדרכה בהרצליה בסיום מסיבת יום העצמאות. צילום: RonAlmog, Flickr.

 >  >  > 

במדינת תל אביב - פרק ג' ואחרון

השיבה הביתה

אחרי שאיליה מת הכל השתנה. המוות שלו חלחל לתוכי, משנה אותי באיטיות, מסיט אותי ממסלול ההרס העצמי שפסעתי עליו עד כה לצידו. הניסיון של איליה להתנגד לרצונו של רומנוב, ניסיון שלא עלה יפה, גרם לי להתחיל להתנער מהחיים שחייתי עד כה.
הסימן הראשון היה הסירוב שלי להיכנס שוב לחדרו של רומנוב ולהניח לו למשוך מעלי את מכנסי.
כיום אני מבין שבמותו איליה ציווה עלי למרוד, זו הייתה הצוואה שהשאיר אחריו – תברח, שנה כיוון, אפשר לחיות אחרת.
הדרך שלו לבריחה הייתה מוות, אבל אני בחרתי בדרך אחרת. דבר ראשון התחלתי להחזיר לעצמי את השליטה על גופי ולסרב לרומנוב.
בהתחלה רק התחמקתי בתואנות שונות - אני עסוק, אני ממהר, אני חולה, ויום אחד כשהוא התעקש מאוד פשוט אמרתי לו, "לא רוצה!" והסתלקתי.
אולי, אם היינו לבד, הוא היה בולע את זה ומשלים, היו לו די והותר בחורים שלא העלו בדעתם להתנגד לו, אבל מאחר ואמיל ואחד הרומנים ראו איך אני מסרב לו הוא היה חייב להגיב אחרת היה מאבד את כוח ההרתעה שלו.
ומלבד זאת היה גם עניין הכסף. בניגוד לשאר סירבתי בכל תוקף לגעת בסמים או באלכוהול, ולא כי אני צדיק כזה אלה בגלל שגופי דוחה בעקשנות סמים, ומגיב רע מאוד על אלכוהול. השפעתם של רוב הסמים עלי לא נעימה לי, והכבד שלי לא מסוגל לפרק אלכוהול לחומר שגורם לשכרות - פגם גנטי אופייני ליהודים.
בגלל "החסרונות" הללו נותרתי תמיד צלול ובריא, וגרוע מכך, הצלחתי לשמור חלק מהרווחים לעצמי. העצמאות שלי היוותה אתגר לרומנוב שלא אהב לשחרר מישהו שלדעתו היה שייך לו.
בהתחלה רומנוב ניסה לגבות ממני יותר כסף בתואנות שונות ומשונות - אני מתרחץ יותר מידי, (פעם ביום זה יותר מידי כנראה) ואני אוכל יותר מידי, (מובן שמי שלא מסומם ולא שיכור זקוק ליותר מזון) ואני מתפנק ומסרב ללקוחות שהוא סיפק, חבורה מפחידה של סוטים שתמיד רצו יותר מסתם סקס, ותמיד השאירו עלי סימנים כחולים.

עם הזמן הראיתי עוד ועוד סימנים לכך שאני מנסה להיות עצמאי בשטח וזה לא מצא חן בעיניו. אולי חשש שאשפיע לרעה על האחרים, או שאולי סתם לא סבל ישראלים. הייתי הישראלי היחיד שם ולא אתפלא אם גם היהודי היחיד.
כיום אני מבין שהתנהגותי איימה על שלטונו וקראה תגר על הגבריות שלו, אם כי בזמנו כלל לא חשבתי על כך בצורה כזו. רק רציתי שיניחו לי לנפשי ופעלתי בתום לב, בלי שום חשבונות.
כמו תינוק שרק עכשיו נולד ראיתי את העולם דרך מסך לא ממוקד, אבדתי את כושר ההתבוננות והניתוח וחייתי במעין ערפל,ערפל שעמד להתפוגג במהרה, אבל אני לא ידעתי זאת עדיין.
אני חושב שהוא החליט להיפטר ממני סופית וביסודיות אחרי התקרית של כתובות הקעקע. בוקר אחד, כשהחלו החמסינים של עונת המעבר, הוא ישב במטבח עם גופיה לבנה הדוקה מפגין שרירי חזה וזרועות מרשימים מעוטרים כתובות קעקע סבוכות ועשירות מאוד, ומישהו שאל אותו על פשרו של ציור עגול שהיה על זרועו, מעין לוגו שהיו בו נשר וחרב ואולי גם רובה. הוא אמר שזה הסמל של הגדוד שלו בצבא והוסיף שהיה במלחמה בצ'צ'ניה שלוש שנים והרג שם הרבה אנשים.
"גם אני הייתי בלבנון שלוש שנים וגם שם נלחמנו ונהרגו אנשים." אמרתי, כמעט מבלי משים, ורציתי להוסיף שאם הייתי מצייר על עצמי כתובת קעקע, סמל או לא סמל, אבא שלי היה תולש לי את האוזניים. על מה שאימא הייתה אומרת אם הייתי עושה דבר כזה העדפתי אפילו לא לחשוב.
הוא הבין את תגובתי כקריאת תגר על העבר הצבאי המהולל שלו וכנראה שאז החליט שאני חייב להסתלק. הדרך שבה בחר להיפטר ממני הייתה אכזרית במיוחד, במקום פשוט להגיד לי ללכת לעזאזל ולהעיף אותי החוצה, (אולי חשש שאסרב ואכה אותו או אלך להלשין למשטרה) הוא הודיע שיש עבודה בחיפה ואנחנו נוסעים לשם הלילה.
כבר נסענו פעם לכמה ימים לאילת כשאיליה היה עדיין חי. את רוב הזמן בילינו במלון. הייתה שם מעין מסיבה קודרת על טהרת המין הגברי - הרבה סקס וסמים ומשחקי קלפים ששעממו אותי מאוד, כשלא עבדתי ישנתי או בהיתי בחוף דרך החלונות הסגורים בקפידה בגלל המזגן.
איליה היה בחדר סמוך עם מישהו שסיפק לו סם באיכות גבוהה ורוב הזמן הוא ריחף ובכלל לא הרגיש מה קורה איתו.
הוא היה די מופתע להתעורר שוב אחרי יומיים בדירה בתל אביב, ואמר שכלל לא חש כלום. על גופו היו סימני נשיכה וצביטה אכזריים שהשאירו אותו אדיש.
הנחתי שהנסיעה לחיפה תהיה דומה. סוויטה במלון עם כמה גברים שרובם תפקדו רק עם ויאגרה והתענינו יותר בסרטים הכחולים שצפו בהם מאשר בצעירים בשר ודם ששכבו לצידם. מסך גדול שעליו הוקרנו בלי הפסקה סרטי פורנו, בדרך כלל עם קול שקט עד בלתי נשמע, היה חובה במסיבות מסוג זה שהיו נטולות כל עליצות, רוויות אלכוהול וסמים, ולדעתי משעממות להחריד.
אנחנו נכחנו שם כחלק מהציוד, כמו הכוסות, הצלחות, או בקבוקי הוודקה, חפצים חסרי חיים שנועדו לקשט את המסיבה.
נסענו במונית גדולה מסוג מיניבוס, רומנוב ישב ליד הנהג ואני עם עוד כמה בחורים ישבנו מאחור. עצרנו במרכז הכרמל, קצת לפני מלון פאנורמה, ולתמהוני, במקום לגשת למלון עברנו את הכביש לצד השני, לעבר גן השעשועים המטופח שניצב בפתח גן האם.
למרות שאני מהקריות הכרתי היטב את המקום, טיילתי שם לא פעם כילד. בקצה גן האם יש גן חיות ומוזיאון זואולוגי, אין ילד בצפון שלא היה שם לפחות פעם אחת בחייו.
רומנוב הלך במרץ, חוצה בפסיעות גסות את גן השעשועים שאדמתו רופדה במין שטיח שחור רך שנועד להגן על הילדים מנפילה.
חשבתי שזה רעיון מצוין וחבל שלא היה ריפוד כזה כשהייתי אני ילד והמשכתי ללכת אחריו בלוית שאר הבחורים, מתפלא לאן אנחנו הולכים, אבל עדיין לא חושד בכלום.
נפגשנו איתם ברחבה שמול גן האם. חבורה קודרת ומאיימת של כעשרה גברים צעירים, קווקזים כולם. הם דיברו רוסית, אבל במבטא קווקזי כמובן, ובינם לבין עצמם דיברו בשפה המשונה והמכוערת שלהם.
סרנו הצידה וכולם התיישבו במעין מעגל רופף והעבירו בקבוק. רומנוב ישב בצד על ספסל ושוחח עם המנהיג שלהם. הייתה לי הרגשה שהם מביטים לעברי, אבל אמרתי לעצמי שאני סתם עצבני ונדמה לי. טעיתי, הם באמת התבוננו בי, ואחר כך רומנוב קרא לי לגשת.
עמדתי בנימוס מולם והבטתי בהם. הקווקזי היה משופם, מקריח, שמן למדי עם שיני זהב פה ושם ונראה זועף.
"זה הבחור." אמר רומנוב וקם, נעמד לצידי וטפח על שכמי כאילו הייתי סוס למכירה, "חזק, בריא, יפה ולא שותה."
"לא שותה? מה לא שותה?" רטן הקווקזי בחוסר רצון והושיט לעברי בקבוק קגלביץ, "תשתה, תשתה." הורה לי.
אמרתי תודה, אבל לא, אני לא שותה.
הוא נעמד ואז ראיתי שהוא די נמוך, אבל רחב מאוד, ושופע מעין אלימות כבושה, וידעתי שטוב לא יצא מכל הסיפור הזה. להפתעתי לא פחדתי כלל, גם משה אחי נראה ככה כשכעס, מה שקרה רוב הזמן, ואני חייתי במחיצתו חמש עשרה שנים וחטפתי ממנו לא מעט, אבל שרדתי.
ידעתי שאני עומד לחטוף גם כעת, וידעתי שאשרוד גם הפעם.
"תשתה!" הוא דחף שוב את הבקבוק לעברי.
משכתי בכתפי ואמרתי שוב, "לא תודה."
פיו התעוות במין העוויה איומה של זעם ועלבון ופלט כמה קללות מכוערות וזה בערך הדבר האחרון שאני זוכר מאותו אירוע.
לפעמים אני חולם את עצמי, מוטל על אדמה לחה, חבול, כואב, יודע שאני עומד למות, נאבק לא לשקוע בתוך האדמה שכאילו מנסה לספוג אותי לתוכה. אני חושב שמקורו של החלום הוא באותו לילה, אבל אולי אני טועה, איך אפשר לדעת.

התעוררתי בצהרי יום המחרת עם כאב ראש נוראי וגיליתי שאני בבית חולים רמב"ם, אותו בית חולים שאושפזתי בו עשר שנים קודם לכן בגלל תוספתן מודלק שהתפוצץ.
הייתי ילד בן אחת עשר בערך, כמה שבועות התלוננתי על כאב בטן, אבל איש לא שעה לתלונתי. רופא הילדים המשועמם אמר שאני סתם מחפש תשומת לב ושילח את אימי ואותי הביתה, ומאז, כל פעם ששבתי על התלונה היא הייתה אומרת בקוצר רוח שאפסיק לנדנד. ובאמת באותו יום שבו אושפזתי הבטן כבר לא כאבה וחשבתי שזה נגמר עד שהתמוטטתי פתאום באמצע ההפסקה הגדולה על האספלט החם של מגרש הספורט והתעוררתי ברמב"ם אחרי שנותחתי.
רק כמה שבועות אחר כך שמעתי בהיסח הדעת שיחה בין אימא לשכנה וגיליתי שהייתי אך כפסע ממוות, ולולא ערנותה של המורה לספרות הייתי מת מדלקת הצפק.
גם הפעם בישרו לי הרופאים שכמעט מתי מאיבוד דם, ושאני סובל מזעזוע מוח רציני.
"אתה צריך להגיד תודה שמצאו אותך בזמן." אמר לי רופא צעיר בעל מבטא דרום אמריקאי חביב ואז, נבוך קצת, בישר לי שיש לי קרעים חמורים בפי הטבעת והיה על בית החולים לדווח על אונס ולכן המשטרה תבוא לחקור אותי.
לרווחתי לא הכרתי את השוטרים שהגיעו למיטתי - יש לי הרבה קרובי משפחה שוטרים שרוב חבריהם שוטרים גם כן - אבל אלו היו זרים, שוטר ושוטרת חביבה.
זכרתי מעט מאוד מהאירוע וסיפרתי להם עוד פחות. הרופא אמר שאולי אסבול מאמנזיה ושלא אדאג כי זה זמני, ואני ניצלתי את הקלף הזה עד תומו וטענתי בתוקף שאיני זוכר כלום. באתי עם חברים למסיבה בחיפה וזה כל מה שאני יודע.
למחרת בבוקר הגיע שוב הרופא הדרום אמריקאי ששמו היה ראול גולדברג ואמר לי בעיניים מושפלות שהבדיקות דם שלי לא טובות.
אני חושב שידעתי מיד למה כוונתו. לא יודע איך, אבל פשוט ידעתי.
"אתה נשא איידס." הוא אמר, וניסה להביט בעיני.
"אני הולך למות?" שאלתי, "כמה זמן עוד יש לי?"
הרופא נאנח, אולי אנחת רווחה כי נשארתי רגוע, התיישב לצידי והסביר לי בסבלנות אין קץ מה ההבדל בין נשא לחולה ומה עומד לקרות כעת.
שמעתי על עומס נגיפי - שהיה נמוך מאוד אצלי - ועל תאי טי, ועל קוקטייל ותופעת לוואי, ועל תרופות חדשות ומחקרים חדשים, ועל זה שכיום איידס הוא רק מחלה כרונית ולא גזר דין ומוות, ושאני צעיר ובריא ותפסו אצלי את המחלה ממש בזמן, ואם רק אזהר אוכל לנהל חיים נורמאליים כמעט לחלוטין.
הרופא העיר שהיה לי מזל עם התקיפה הזו, לא רק בגלל שנשארתי בחיים אלא שגילו שאני נשא לפני שמצבי הדרדר, ובגלל שאני מתחיל את הטיפול בזמן הוא בטוח שאחיה עוד שנים רבות וארוכות, וכל זמן שאקפיד להשתמש בקונדום יהיו לי גם חיי מין פעילים ומהנים.
עשיתי כן עם הראש ובלב חשבתי - על מה אתה מדבר בכלל? אין מצב שאני אצטרך קונדומים כי אני עם סקס גמרתי לכל ימי חיי.

אפילוג
זה קרה בשנת 2001 לפני כחמש שנים, את חודש מאי ביליתי אצל קרוב משפחה רחוק שלי בטבריה, רחוק ככל האפשר מהמשפחה.
כיום הם יודעים שאני נשא, אבל עד היום לא העזתי לספר להם מה באמת קרה לי ואיך נדבקתי.
אחרי שהחלמתי מעט חזרתי הביתה לקריות, שכרתי דירה, מצאתי עבודה, התחלתי ללמוד, ולאט לאט חזרתי לחיים.
זה לקח זמן ועזרה מחברים, אבל לפני כשנה וחצי פגשתי גבר צעיר שלא נרתע מהסיפור שלי והתעקש לאהוב אותי כמו שאני.
אני חי איתו עד היום בזוגיות טובה. נכון, זה לא קל ויש לנו קשיים ובעיות כמו לכל אחד אחר. בהתחלה היו לנו המון משברים ונפילות ואפילו אשפוז בגלל דיכאון שבסוף התברר שהוא תופעת לוואי של תרופה, אבל יצאתי מזה.
אחרי האשפוז נאלצתי לעמוד ביציאה כפולה מהארון. בעבודה גילו שאני נשא ומכך הבינו שאני הומו, ובכל זאת לא רק שלא פיטרו אותי אלא גם חיבקו ותמכו.
אמנם היציאה מהארון נכפתה עלי בעל כורחי ובזמנו פחדתי וכעסתי, אבל כיום אני מבין שהמלשין שרצה ברעתי עשה לי טובה. האנרגיות שבזבזתי על שמירת סודות מופנית כיום לאפיקים הרבה יותר מהנים ומועילים.
ליתר בטחון כתבתי צוואה (השארתי הכל לחבר כמובן) והחלטתי שאם יגיע היום שבו התרופות לא יעזרו עוד ומצבי ידרדר אני לא אסחב סתם ואסבול עד שאמות אלא אעניק לעצמי המתת חסד כמו שעשיתי לחתול שלי כשחלה באיידס חתולים וסבל מאוד. אני רק צריך לחשוב איך לספר את זה לאהובי שבטוח שאנחנו נזדקן יחד.
בחי היום יום שלי אני משתדל להיות קודם כל בן אדם שהוא גם הומו וגם נשא, אבל בעיקר אני רוצה להיות בן אדם רגיל שחי חיים רגילים.
רק בלילה אני ממשיך לחלום על איליה, רץ ערום ורטוב על הדשא, צוחק בפראות, מטפס על סולם חבלים אדום ומדקלם שירים של פושקין מעל גשר עץ.
בחלום שלי הוא מאושר מאוד, יותר מכפי שהיה במציאות, ואם לא הייתי מבחין בסימן שהותיר חבל התלייה על צווארו הלבן הייתי אומר שזה חלום שמח.
זה סוף הסיפור שלי על חיי במדינת תל אביב. רוב הזמן אני מצליח לא לחשוב יותר מידי על העבר – עובד, אוהב, מבלה עם חברים, כותב בלוג, לפעמים שמח, לפעמים עצוב – הכל כמעט כמו כולם, אבל עד היום אני מקפיד לא לחצות את הגבול של מדינת תל אביב.

 

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...