חטיבת הצנחנים
חטיבת הצנחנים. צילום: סער.

 >  >  > 

הצנחן שלי פרק א'

אחד הסיפורים היפים שקראתי לאחרונה (ואני קורא הרבה), אירוטיקה מעודנת אך חזקה. מומלץ מאד.

''החגיגה הגדולה''-כך אני קורא ביני לבין עצמי, לימים שבין החבר הראשון לשני.
אז, באותם ימים פגשתי את הצנחן שלי.

יום שישי בבוקר.
נסעתי לירושלים. אני לא אוהב את ירושלים.עזבתי את העיר הזו שנה לפני כן.
עליתי לראות תערוכה במוזיאון.

כשהגעתי לירושלים, לתחנה המרכזית, עלו בי ''געגועים'' למקום שבו התחלתי כנער את דרכי, כהומו.
עם נערים אחרים הייתי עוד לפני זה... אבל את הזיונים המזדמנים הראשונים, מצאתי בתחנה המרכזית של ירושלים, בשירותים של המנהרה.

כשאני הייתי נער, האפשריות שעמדו בפני צעיר שרק גילה את עצמו היו מעטות מאוד. לא היו קבוצות הנוער, לא בתי קפה של ''החבר'ה'', לא אגודה פעילה,לא הייתה סביבה תומכת ומבינה. הרבה מהתמיכה שיש היום לצעיר שמתחיל את המסע - באותם ימים, כשאני הייתי בן 17, לא הייתה אפילו בגדר חלום...

חשתי ''געגועים'' (נו, טוב הייתי חרמן אש) וירדתי למנהרה, לשירותים.
כרגיל, הומואים עומדים במשתנות, מסתכלים ,רומזים.
את חלק מהאנשים, אני אפילו זוכר! נראה שהם לא זזו מאותו מקום, מאותה תנוחה כבר שלוש שנים.

עשיתי סיבוב קצר, שום דבר מענין.
נכנסתי להשתין באחד התאים.
יצאתי, ניגשתי כמו ילד פולני טוב, לשטוף ידיים.
ליד הברז שלצידי עמד חייל.
אני מלכסן מבט לעברו דרך המראה.
ממממממ... תג של צנחנים, נעליים אדומות ורק הכומתה - היא כומתה של טירונים...

כן,יש לי חולשה לכומתה האדומה, לצנחנים.
זה סיפור ישן.
מאז הנעורים המוקדמים שלי, כשראיתי את הצנחן, ההוא-האחר,עושה ביד מאחורי השיחים, ליד בית הספר, מאז זה הפאטיש שלי. חיילים, מדים ,כומתות אדומות.
ההוא-האחר, עמד שם, הוציא את הכלי מפתח המדים ואונן כמו מטורף. משפריץ על השיחים, על העלים.
ואני אז, נער רך בשנים, התרגשתי ובמשך לילות רבים הפנטזיות שלי נסבו סביב הצנחן הזה, שהביא ביד בשיחים.

והנה אני מלכסן מבט, קולט את התג של הצנחים . מבט מלוכסן - חזרה, מתבונן אליי דרך המראה.
מבט רעב.
אנחנו ממשיכים לרחוץ ידיים.
מתבוננים.
אני מעיף מבט ישיר.
בגובה שלי, מוצק , רחב,שזוף.
עיניים ירוקות עם מבט חודר, פנים מפוסלות. יד עם וריד בולט.
הפרט שהכי ''עשה לי את זה'' היה הסומק בלחי.

כבר שתי דקות שאנחנו רוחצים ידיים.
אני קורץ למראה, המראה קורצת לי חזרה.
סימן קטן, כמעט לא מורגש, עם הראש, לכיוון היציאה.
אני מסתובב, פונה ליציאה.

ליד היציאה אני מתבונן לאחור.
אתה ניגש לתיק הגב שלך. מרים אותו, התיק נראה כבד.
אתה בא אחרי.
אנחנו יוצאים מהמנהרה, לכיכר.
עומדים ומדברים.
אתה מושיט יד, אני לוחץ.
יד חזקה, מחוספסת. לחיצה עזה, גברית.
מדברים.
שיחה קצרה .

מתחילים ללכת לכיוון הקניון הקטן, בכניסה לעיר.
לא דיברנו על ''זה'', אבל שנינו הולכים לשם.
אני כבר יודע שאתה טירון בצנחנים. לקראת סוף מסלול. אני יודע שהשם שלך הוא בועז.
אני יודע שאתה גר לא רחוק מההורים שלי.
אני יודע שאני חרמן ומת לעשות את זה אתך!

אנחנו נכנסים לקניון, אוטומטית עולים לקומה שניה, לשירותים.
אתה נכנס לתא, שם את התיק על האסלה.
התיק תופס כמעט חצי מהתא.
אתה נצמד לקיר, מפנה לי מקום.
אני נכנס, סוגר את הדלת מאחור.

אתה מוריד את התיק, מניח אותו במקביל לחריץ שמתחת לדלת, שלא יוכלו לראות שאנחנו שניים בפנים.
אתה מסתובב אליי. תופס לי את הצוואר, מקרב אותי ומנשק.
הלשון שלך נדחקת בכוח לפה שלי. אני ''נכנע'', אנחנו מתנשקים.
יש לך ריח של גבר. של חייל קרבי.
ריח של שדה, אבק, טיפת זיעה גברית מעורבת עם שמץ דאודרנט או אפטרשייב...

אני נושם אותך, מריח לך את הצואר, מלקק אותו. מליחות.
פותח לך את חולצת המדים, מפיל את החגורה שהידקה את הירכית שלך למותן.
גופיה לבנה, שיזוף צבאי.
הפטמות שלך עומדות דרך הבד.
אני מתחיל ללקק אותן, מזיז את הבד הצידה, חושף אותן, מלקק, נושך קלות. אתה לוחץ לי את הראש חזק יותר לגוף שלך.

עכשיו הריח שלך חזק יותר, גברי יותר, מלוח יותר.
זיעה על הגבול שבין הגברי למיוחם.
אני מוריד את היד לבליטה ההיסטרית שמרימה לך את הדגמ''ח, כמו מוט של אוהל עשר...
זה קשה כמו אבן.
אתה משחרר אנחה. אם יש מישהו בחוץ, הוא בטוח שומע...
אבל אנחנו כבר מזמן מעבר לזה, אנחנו סגורים בתא קטן, עולם חרמן קטן, שלנו.

אני מנסה לפרום את הקשר של החבל המשמש לך כחגורה לדגמ''ח.
שואל אם יש מחסור בציוד בצבא?
אתה צוחק ואומר שאיבדת אותה ולא היה לך בזין להשלים ציוד, בלילה...
אני משחרר את החבל, פותח-תולש את הכפתורים.
הוא קופץ החוצה, מכוסה בד לבן, של תחתון רטוב...
אתה הרטבת והבד הלבן כבר חצי שקוף באזור החריץ.
התא מתמלא ריח של ייחום.

אתה מוריד לי את החולצה, פותח לי את החגורה ופולש לי למכנסיים, לתחתונים.
תופס אותו ומתחיל לשחק איתו.
אני יורד, לוקח אותו בפה, מרטיב עם רוק את הבד שכבר רטוב ממך...
נושף עליו אויר חם ושואף אויר בחזרה. זה מחמם אותו ומקרר אותו, זה משגע אותך.
אתה דוחף לי את הראש חזק יותר.
אני משתחרר מהאחיזה.
מסובב אותך. הפנים שלך לקיר. אני מרים לך את הידיים. משעין אותן על הקיר, מעל הראש, אתה נוטה קדימה, הישבן שלך בתחתונים,בולט החוצה.
התחתונים מתוחים על ישבן מושלם, עגול,מוצק.
אני חובט בו קלות, אתה אוהב את זה.
אני יורד על הברכיים, נושך את הישבן המוצק. מוריד לך בבת-אחת את התחתונים, הם נתקעים מקדימה, בזין העומד.

הישבן חשוף.
אני מתענג על המראה.
מתחיל ללטף אותו. הלחיים החלקות. המלאות העגולה, המוצקות, הלובן, העור המשיי.
אני מלטף את החריץ. אתה נאנח בקול. משעין את הפנים, את הלחי הסמוקה על הקיר הקר.
אני פותח את החריץ, שולח לשון חמה לחריץ.
אתה נקי, טיפה מזיע. אני באטרף.
אני מלקק אותך. מתענג על החריץ החם, הרותח.
אני מתענג על זה שאתה נאנח ודוחף את הישבן ללשון שלי.

אתה מוריד יד. תופס לי את העורף, לוחץ לי את הפנים יותר חזק פנימה.
אני מפסק אותך יותר, חודר עמוק יותר.
אני מסובב אותך. אתה מטושטש לגמרי.
אני מוריד לך את הדגמ''ח. את התחתונים שהיו תפוסים בכלי. עכשיו הוא פשוט עבה, אדום, לוהט. עומד-זקוף בקו העיניים שלי.

אני מכניס את הראש לפה.
מוצץ בטרוף. אצבע אחת בתוך החור.
אתה מזיין לי את הפנים. אונס לי את הפה. היד שלך שומרת שאני לא אברח.
אני מוצץ יותר חזק. יוצר ואקום בפה. אתה מתחנן לעוד. אני מגביר קצב.
אתה מזהיר שאתה גומר.
אני מגביר לחץ.
אתה משפריץ לי בפה.
אני מרגיש את הנתזים ממלאים לי את הפה.
אתה מחניק צעקה.
אני מרגיש שאני נחנק.

מסתובב, מרים את מכסה האסלה ויורק הכל.
אתה שטוף זיעה.
מוריד את הראש. מנשק. טועם. אומר תודה.
היד שלך נשלחת לכפתורים.
פותח לי את המכנס, מוריד אותו.
מושיב אותי על מכסה האסלה.
כורע ברך לפניי. מוצץ לי.
אני גומר לך בפה.
אתה בולע.
מנשק אותי שוב.
אנחנו מחליפים טעמים.
אנחנו ממשיכים להתנשק.
מתלבשים.

מסתבר שעברה למעלה משעה מאז שנכנסו לתא.
אני יוצא.
מתבונן במראה.
אני סמוק.
אתה יוצא.
נעמד לידי.
אנחנו שוב מתבוננים אחד בשני במראה.
מחייכים.
יוצאים החוצה.

אתה אומר שמזל שהשעה מוקדמת והקניון עדין ריק.
אני צוחק.
אנו פוסעים לכיוון התחנה.
אני רושם לך את המספר שלי.
אני קולט את שם המשפחה שלך רשום בטוש עבה על התיק.
אני אומר לך אותו. אתה צוחק ואז נלחץ.
אני מרגיע.
אני אומר לך שאתה גר ליד ההורים שלי.

אתה מתבונן בי במבט מלוכסן. המבט שכל-כך אפיין אותך בעתיד.
המבט של סמל המחלקה. מבט מלוכסן, מזווית העין.
מבט של מנייק קטן.
אני סוטר לך קלות ונותן לך פקודה ''להירגע!''.
אנחנו נפרדים בלחיצה ''רשמית'', טיפה משהים את היד...
אתה פוסע לך. אני מתבונן בישבן המושלם. על בד המדים שנמתח על הישבן שביקרתי לפני מספר דקות.

אני נוסע לתערוכה. הריח שלך מלווה אותי במוזיאון.
אני מחייך מעונג, כמו החתול שאכל את השמנת, הכנרית ודג הזהב ביחד...
אני חוזר לת''א. אתה בודאי כבר ישן, היית הרוס מעייפות...
כל הדרך אני מריץ בדמיון את הקטע שלנו...
כמו היה זה סרט בוידאו, כמו לא היתה זו מציאות.
רק הריח שלך מלווה אותי, הטעם שלך, זיכרון המגע שלך על בשרי.

להתראות צנחן שלי.
האם תתקשר? נראה...
בכל מקרה,
תשמור על עצמך, ילד.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...