אילוסטרציה. צילום: Alyssa L. Miller, Flickr.

 >  >  > 

אגדה אורבנית - פרק ד'

ילדים אבודים

עמדנו קפואים, הם מביטים בי, ממתינים להחלטתי, ואני תקוע, לא יודע איך לצאת מהתסבוכת ולרצות את כולם. ושוב היה זה ג'קי שהציל אותי ובהגיון בריא מצא פתרון פשוט ומעשי למצב. "ברור שאתה צריך ללכת למצוא את אחותך טל." אמר בפשטות, "אני יודע איפה כפר הנופש הזה נמצא. מה דעתך שניסע שלושתנו לנואיבה ונחפש אותה? בין כה וכה רצית לצאת לחופש, נכון?"
"אבל צריך ויזה ו… " התבלבלתי והתיישבתי על הכסא הקרוב אלי.
"יש לי ויזה," נכנס אייל לדברי, "וגם לך יש. יעל אמרה לי."
"גם לי יש, ויש לי גם אזרחות צרפתית, ואני מדבר ערבית." תרם ג'קי את חלקו לשיחה.
החלפנו מבטים, "בסדר." החליט אייל, "ניסע שלשתינו, אבל רק בתנאי שאתם תתאפקו עם הנשיקות והמזמוזים האלו, או שאני אקיא כל הדרך."
"לך להזדיין!" התפרץ ג'קי בזעם והתנפל על אייל.
נתקעתי בין שניהם מנסה להפריד. הייתי צריך לשאוג עליהם במיטב הסגנון הצבאי שלי כדי שיירגעו. לבסוף נרגעו הרוחות והם התיישבו לצידי וסתמו. אייל הוציא מפות, גיבשנו מסלול, הכנו רשימת קניות וציוד, ושעה אחר כך כבר הייתה לנו תכנית מפורטת לנסוע לנואיבה ולמצוא את יעל.
למורת רוחו של אייל התעקשתי לחזור עם ג'קי לדירתו ולישון אצלו. החלטנו שנצא אחרי שנעשה קניות ונצטייד במזון ושתייה. "אנחנו נקנה הכל," אמרתי לאייל, "אתה רק תטפל ברכב. אני לא רוצה שנתקע בדרך בגלל בעיות במכונית." למקרה שנצטרך לישון על החוף הציע אייל להביא את ציוד המחנאות שלו.
רק בשעה עשר בלילה גמרנו לתכנן הכל, בדרך החוצה בקשתי מאייל שיאכל משהו וינסה לישון כדי לאגור כוח למחר. "בסדר, בסדר," הפטיר בקוצר רוח כשלחץ את ידי לפרידה, "תפסיק להיות דודה פולניה כזו."
"זה הכל בגלל שאנחנו אוהבים אותך מאמי." לא התאפק ג'קי, ושתל בזריזות נשיקה על לחיו. אייל הנדהם נסוג לאחור, מבוהל כאילו ג'קי איים עליו בנשק, והתפרץ בקללות זועמות כששנינו פרצנו בצחוק.
"אני מעדיף שתעיף אותי שוב על הרצפה ולא שתנשק אותי." התעצבן ומחה בכוח את הנשיקה הקלילה מלחיו שהאדימה מהשפשוף.
"לילה טוב חמוד." טפחתי על כתפו, "ותתקשר אם הנסיכה שלנו תעשה לנו הפתעה ותחזור פתאום."
"יש לך מזל שאתה כל כך דומה לה." אמר אייל, והפסיק סוף סוף למרוט את לחיו המנושקת, "אחרת כבר הייתי …. טוב, לא חשוב. לילה טוב טל, ואה … לילה טוב גם לך ג'קי."
הוא סגר את הדלת ומיד אחר כך כבה האור במדרגות. ניצלנו את החשיכה לנשיקה סוערת ודהרנו בחושך למטה, משתוקקים להגיע כבר למיטה ולהסתער זה על זה. ברגע שהתנעתי את הג'יפ נשמע צלצול הפלא פון שלי.
"עזוב, זו בטח שוב פאני." אמרתי לג'קי שהוציא את המכשיר מכיסי ובחן אותו.
"לא. זה מספר לא מזוהה." אמר, "אולי מתקשרים מהצבא?" נחרד.
"לא. כל המספרים של היחידה אצלי בזיכרון של הנייד. אולי זו יעל?" לקחתי ממנו את המכשיר ולתימהוני מצאתי את עצמי מדבר עם סרגי גזשווילי, הנהג שלי לשעבר. למרות שהקליטה הייתה טובה קולו נשמע מוזר, מעוך כאילו.
"ערב טוב המפקד." פתח ואמר בקולו האיטי בעל המבטא הגרוזיני הקל, "סליחה שאני מפריע בשעה כזו." המשיך, מנומס ורשמי כמו תמיד.
"אתה לא מפריע גזה." כרכתי יד על כתפו של ג'קי, משעין את מצחי על קדקודו, מתחכך בשערו הרך. נורא רציתי להיות איתו כבר במיטה. "מה שלומך? איך הרגילה?"
"אה... לא משהו המפקד. אני … אה… יש בעיות. אולי תוכל … אם זה לא קשה המפקד, אז אולי אתה יכול …?" קולו המהוסס כאילו נמוג ונעלם.
"מה גזה, מה הבעיה?" שאלתי בדאגה. מאז התאונה הקלה שעשינו, שלא באשמתנו, ליד לטרון, לא שמעתי את גזה כל כך לא ממוקד ומבולבל.
"הסתבכתי קצת המפקד." נאנח גזה. קול של צפירה של אמבולנס נשמע ברקע, מדאיג אותי עוד יותר. "איפה אתה סרגי?" צעקתי.
"בתל השומר המפקד. אני אה … חטפתי קצת מכות המפקד." אמר בקול מתנצל, "ואני … אה… אני תקוע כאן בלי כסף ובלי רכב, ואה … אני …"
"מי הרביץ לך סרגי?" נבהלתי, "אתה רוצה שאני אבוא לאסוף אותך?"
"אם זה לא מפריע לך המפקד, אני מאוד אודה לך." ידעתי שבקשת עזרה הוא אחד הדברים הכי שנואים על הנהג שלי לשעבר, ודאגתי גברה.
"חכה לי בטרמפיאדה מול הכניסה. אני אצלך בעוד חצי שעה. שב שם ואל תזוז." פקדתי עליו. ניתקתי ונתתי גז לכיוון תל השומר, שוכח לגמרי מג'קי שישב לצידי, ממתין בסבלנות להסברים. רק אחרי כמה דקות נזכרתי להסביר לו בכמה מילים קצרות שחייל שלי לשעבר הסתבך בצרה ושאני מוכרח ללכת לעזור לו.
"אני מבין." אמר בקצרה, שילב את ידיו על חזהו ושתק.
נמלאתי חרטה, איזה חרא אני, רק לפני כמה דקות התנשקתי איתו ורציתי לקחת אותו למיטה, ועכשיו אני שוכח שהוא קיים. "הייתי מעדיף להיות אתך במיטה ג'קי, אבל תבין, הבחור הזה היה הנהג שלי, יש לי אחריות כלפיו, הוא בצרות ואני חייב …"
"אני מבין טל. אתה לא צריך להתנצל. אני לא מצפה שתעזוב הכל רק בגלל שפתאום התאהבתי בך." אמר ג'קי בקול קפוא והמשיך להביט קדימה, ידיו שלובות בחזקה על חזהו.
הנחתי יד על ברכו, "גם אני אוהב אותך ג'קי." לחשתי בשקט. הוא התנער מקיפאונו, חייך חיוך זוהר והחליק כף יד קטנה וחמימה בין ירכי. מזל שזה היה ג'יפ סגור ואף אחד לא יכול היה לראות איך הוא מלטף אותי.

גזה המתין לנו בטרמפיאדה שהייתה ריקה מאנשים בשעה זו, יושב על הספסל, גבו שעון על עמוד ועיניו עצומות. מצחו היה חבוש וידו השמאלית נתמכה בתחבושת תלויה על צווארו. החניתי את הרכב וצפרתי, הוא פתח את עיניו והביט בי במבטו העצוב והישנוני. "ערב טוב המפקד." אמר, מנומס ומרוחק כתמיד, "אני מודה לך על הטרחה." הוא נראה נורא - עין אחת נפוחה, הפה פצוע וחבול, שפשוף גועלי על לחי אחת ותחבושת על המצח. גם הבגדים שלו לא נראו טוב יותר, חולצת בד לבנה ומטונפת, מהודרת לשעבר, ומכנסים שחורים שפעם היו אלגנטיים וכעת היו קרועים ומלוכלכים. גזה שהקפיד להראות מסודר ומגוהץ אפילו במדי ב' נראה כאילו משאית עברה עליו. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך מוזנח, אבל מה שהדאיג אותי יותר הייתה ארשת פניו הקפואה וחסרת הרגש.
"קפוץ פנימה." עודדתי אותו, "תכיר, זה ג'קי. אני גר אצלו בחופש. לאן לקחת אותך?"
סרגי נכנס, לחץ בנימוס את ידו של ג'קי, שב והודה לי כשהוא נוגע בעדינות בכתפי, ושקע במושבו, מתעטף בשתיקה.
"לאן גזה?" חזרתי ושאלתי, "אתה רוצה הביתה? לחברה שלך? לאן להסיע אותך?"
"אהה… " הוא נאנח כמו זקן מבולבל, "אה… אני לא יכול ללכת הביתה. לא יודע לאן ללכת המפקד." ועצם את עיניו, מפקיר את גורלו בידי.
"אתה לא רוצה לחזור הביתה? להתרחץ, להחליף בגדים, לנוח קצת?" ניסיתי לברר בעדינות מה הבעיה. "מי הרביץ לך גזה?"
גזה נאנח שוב ולתימהוני החלו דמעות עגולות וגדולות נוזלות על פניו החבולות. הוא בכה בשתיקה, יושב קפוא כפסל, עיניו עצומות ודמעות נוזלות בדממה על לחייו, מפלסות להן שבילים רטובים על זיפי זקנו הכהים. זה היה מראה מחריד. החלפתי מבטים עם ג'קי שעיניו הכחולות נפקחו לרווחה, "תיסע הביתה." לחש לי וקפץ בקלילות למושב האחורי. בטבעיות גמורה כרך את זרועו על כתפיו של סרגי שהחל ליבב כמו תינוק וטמן את פרצופו בחזהו של ג'קי. אני לא יודע מה הייתי עושה אם זר גמור היה נופל עלי ככה ומתחיל לילל, אבל ג'קי לא היה מוטרד כלל. הוא חיבק אותו כמו גננת טובת לב ומלמל אליו מילות הרגעה בערבית מצורפתת, מלטף בעדינות את גבו.
"ג'קי, אני ממש מצטער. אני לא מבין מה קורה היום, כל המכרים שלי מתנהגים כמו פסיכים. בחיים לא ראיתי את גזה בוכה, וגם לא את אייל. זה היום הכי משונה שעבר עלי מאז שהתגייסתי." ניסיתי להתנצל, מרגיש משום מה אשם בכל התסבוכת.
"זה בסדר, לא אכפת לי, אני רגיל לגברים בוכים." הרגיע אותי ג'קי מחליק את ידיו בתנועות מרגיעות על גבו המלוכלך של גזה. "לא תאמין כמה פעמים זה קרה לי," הצטחק. "אני מקווה שיש לו קצת בגדים נקיים בתיק שלו, כי את הבגדים שהוא לובש אפשר להעיף ישר לפח." הוסיף במעשיות.
כשנכנסנו לרחוב של ג'קי גזה התאושש קצת, הזדקף והתחיל להתנצל, "אני ממש מצטער המפקד," אמר, מוחה את פניו בשרוולו, "הרופא במיון אמר שיש לי זעזוע מוח קטן. אולי בגלל זה אני קצת … אני ממש מבקש סליחה המפקד, וגם ממך ג'קי."
"זה בסדר." ליטף ג'קי את שכמו, "הכל בסדר, אל תדאג." גזה ניסה לחייך ושוב פרץ בבכי, והמשיך לבכות את אותו בכי שקט ואיום גם כשג'קי הכניס אותו למקלחת, הפשיט אותו, רחץ אותו, גילח אותו, ושב וחבש בזהירות את מצחו השרוט. גופו היה שרוט כאילו נגרר על אבנים וקוצים והיו חבלות סגולות על בטנו וצלעותיו.
ג'קי נתן לו חולצת פיג'מה ואני נידבתי מכנסי התעמלות נקיים. אחר כך ישבנו לשתות תה ולאכול טוסטים עם חמאה, וסוף סוף גזה הפסיק לבכות והסביר מה קרה. בדרכו האופיינית הוא הסתפק בכמה משפטים קצרים. "היום, כשהמשפחה של ארוסתי באה לאכול אצלנו ארוחת צהרים בטלתי את האירוסים. החזרתי להם את השעון זהב והסברתי שאני לא יכול." פלט כבדרך אגב ולגם מהתה.
זה לא סיפק אותי, "אבל איך הגעת לתל השומר? מי הרביץ לך?"
"הם. האחים והדודים שלה. קודם הרביצו ואחר כך שמו אותי במונית לתל השומר."
"כן, אבל למה בטלת את האירוסים? ולמה המכות?" המשכתי להתעקש.
"כי עשיתי להם בושה גדולה. כבר עשו הכנות והזמינו אולם והכל."
"וההורים שלך יודעים מה קרה? איפה הם היו? למה אתה לא רוצה לחזור הביתה?"
"ההורים יודעים הכל. כולם יודעים. זה קרה בבית. הם ראו הכל."
"והם נתנו למשפחה של ארוסתך להרביץ לך?" נדהמתי.
גזה הנהן בראשו ופנה אל ג'קי שהקשיב בלי להתערב. "יש לך משהו חזק יותר לשתות?" ג'קי שלף מהמקפיא בקבוק וודקה מלא כדי שני שליש ונתן לו. לתימהוני גזה פתח אותו ושתה הישר מהבקבוק כאילו שתה קולה או מיץ. הוא הפסיק לנשום רק אחרי שגמר חצי בקבוק. הבטתי בו בפה פעור מתדהמה, אף פעם לא ראיתי אותו שותה אלכוהול. עד כה הוא סירב אפילו לקצת בירה, הורס את המוניטין על כושר השתייה המופלא של הגרוזינים, ופתאום, תראו אותו.
"הכל בגללך." אמר לי והניח בדפיקה רועמת את הבקבוק על השולחן, ממשיך ללפות בחזקה את צווארו. "אחרי שאמרת שאתה עוזב נעשיתי חולה, לא יכולתי לאכול ולא לישון ולא כלום. גם כשיצאתי לרגילה לא הרגשתי יותר טוב. שכבתי במיטה כל הזמן, לא אכלתי, לא ישנתי, לא הייתי בן אדם. הורי הזמינו את המשפחה שלה לארוחת צהרים ואני לא יכולתי אפילו לחייך אליהם. אבא שלי…" הוא שוב החל לבכות, "אבא שלי חשב שאני חולה, עזב את האורחים וישב לידי, דאג לי ואז … אז … ספרתי לו. ספרתי עליך ועל האחרים ואמרתי שאני לא יכול … לא מסוגל … שאף פעם לא יהיו להם נכדים ממני, שאני …" בגניחה הוא הרים את הבקבוק ושתה אותו עד תומו בשלוק אחד ארוך בעוד אני וג'קי בוהים בו, מוקסמים ונחרדים.
"ומה קרה אז?" שאלתי אחרי שגזה גמר לשתות והשליך את הבקבוק הריק על הרצפה. הוא השעין את ראשו על טבלת השולחן וגנח. "אבא לקח אותי לחדר האוכל, הוריד ממני את השעון זהב שקבלתי מארוסתי, החזיר לה אותו והכריח אותי לספר לכולם שאני מבטל את האירוסים… ושאני … שאני כזה... ואחר כך האחים והדודים שלה הוציאו אותי לחצר והרביצו לי וכולם הסתכלו ולא אמרו כלום. אחרי שהם הלכו ההורים שלי שמו בתיק את כל הדברים שלי, דחפו אותי למונית וזרקו אותי מהבית." הוא ניגש בצעדים כושלים לספה, השתטח עליה פרקדן ונרדם.

ג'קי החל לאסוף בשתיקה את כלי האוכל. הרמתי את הבקבוק הריק והנחתי אותו על השיש. "אז זה הבחור ההוא שספרת לי עליו? זה שלא רצית להגיד איך קוראים לו?" שאל אחרי שניקינו יחד את השולחן.
"כן." נאנחתי, "לא חשבתי שהוא לקח כל כך ללב את זה שעזבתי. הוא תמיד התנהג כל כך באדישות, ותמיד הקפיד להזכיר לי אחרי שגמרנו שהוא לא הומו." הייתי מזועזע מהוידוי של גזה, תמיד חשבתי עליו כעל אדם קהה חושים וחסר רגשות. אולי בגלל זה לא נזהרתי והמשכתי לפטפט, "אני לא מאמין שהיה לו אומץ לספר לאבא שלו. לי בחיים לא יהיה אומץ לספר עליך להורי." פלטתי בפזיזות ומיד הצטערתי והסמקתי מבושה. הלוואי ולא הייתי אומר את זה חשבתי בחרטה נוכח מבטו המוכיח של ג'קי.
"אני מבין." אמר בקרירות והסתלק למקלחת.

אותו לילה שכבנו בשתיקה זה לצד זה, אני על צידי והוא על גבו, מרגישים כמו זרים. לא מסוגלים לדבר או לישון, ובטח שלא להתחבק. אחרי איזה חצי שעה נשברתי, הסתובבתי וכרכתי את ידי על גופו, מניח את ראשי אל חזהו, "ג'קי בבקשה, אל תכעס, רק הבוקר הבנתי בכלל ש… "
"שטויות! אתה יודע את זה כבר שנים." פלט בבוז, "מה אתה חושב, שאני אידיוט? לא רק שניצלת את הבעיות של פאני המסכנה כדי להסתיר את ההומואיות שלך, גם השתמשת בגזה. אתה חושב שלנהג גרוזיני אין רגשות? בכלל לא טרחת לזכור שהוא בן אדם כמוך. איזה מין בן אדם אתה? אתה זבל, לא בן אדם!" התנפל עלי בכעס, "לא רק את עצמך אתה מרמה, אתה משקר ומנצל את כל מי שאוהב אותך! לך ממני!" צעק ודחף אותי מהמיטה.
לא ניסיתי לענות לו, מה יכולתי להגיד? הוא צדק. קמתי בשקט ויצאתי מחדר השינה. הלכתי יחף למרפסת הכביסה הקטנה שהייתה צמודה למטבח. ג'קי כבר הספיק להוריד את המדים שלי ולקפל אותם בסל הכביסה. ארבעה כבלי כביסה ריקים היה הדבר היחיד שהפריד ביני לבין הרחוב, שלוש קומות מתחתי. עליתי על שרפרף עץ קטן, התיישבתי על המעקה והעברתי רגל אחת לצידו השני. דבריו של ג'קי היו נכונים וצודקים לחלוטין - הייתי חרא של בן אדם. לא יכולתי לחשוב על שום דרך אחרת לתקן את הנזק שעשיתי. בפחות מדקה אני יכול להעביר גם את הרגל השנייה, ופשוט להחליק החוצה ולסיים בכך את קיומי העלוב והמזיק בעולם.
מוחי היה קר וצלול לחלוטין כשסקרתי את חיי לאחור, מבין רק עכשיו שבעצם תמיד ידעתי. לכן ברחתי מהבית לפנימייה הצבאית, מנסה נואשות להפוך לגבר שהייתי אמור להיות, למחוק את מי שאני באמת. האם הבנתי כבר בגיל חמש עשרה שאני מעוניין רק בגברים? אולי? לא זוכר. איך הבנתי בגיל כל כך צעיר שהצבא הוא ההסוואה הכי טובה לאני האמיתי שלי? איך הצלחתי להגיע לגיל עשרים ושלוש בלי להבין? פטרתי כל התנסות מינית עם גברים כלא רלוונטית, מתעלם מרגשותיי. כבר שנים שאני חי כמו זומבי חסר רגשות. תפקדתי היטב כקצין מקצועי, אבל כבן אדם הייתי אטום לעצמי ולאחרים. איזה מין אדם מעוות אני? הצורה בה ניצלתי את פאני הייתה מחפירה ממש. ידעתי שהיא צריכה עזרה והעדפתי להתעלם. היה לי נוח להישאר איתה כדי להסתיר את העדפותיי, וכדי להוסיף חטא על פשע גרמתי לה להרגיש אשמה כלפי. וסרגי? הנחתי לו לספק אותי תוך התעלמות מכך שהוא לא רק גוף צעיר וחם אלא גם חייל שלי שנמצא במצוקה? התנהגתי כמו זבל, לא כמו קצין בצה"ל. מגיע לי עונש מוות. אני פחדן חסר אופי. לא פלא שהרגשתי כל כך נוח עם פאני ועם סרגי שפחדו מהמיניות שלהם. הייתי בדיוק כמוהם – פחדן ושקרן – משקר להם ולעצמי. לא פלא שג'קי זרק אותי מהמיטה. הוא לא אוהב אותי יותר, ובצדק – גם אני לא אוהב אותי. הרמתי את רגלי השנייה והתיישבתי על המעקה, רגלי משתלשלות למטה, מנסה לבדוק איך ארגיש אם … ואולי באמת הייתי מניח לעצמי להחליק למטה ולהתנפץ אל המדרכה הקשה כשפתאום, מהיר כהבזק אור, הסתער עלי ג'קי, לפת את מותני ומשך אותי פנימה, זורק אותי על הרצפה ומתיישב עלי, צועק עלי בערבית, מטיח את ראשי אל הקיר, נצמד לגופי ובוכה כשכל גופו רועד. אני לא יודע כמה זמן שכבנו על הרצפה המאובקת והקרה, צמודים זה לזה, בוכים אחד בזרועות השני, רועדים ומנסים לנחם זה את זה. בסוף אזרנו די כוח לקום ונגררנו למיטה. נרדמנו חבוקים, צמודים אחד לשני כמו ילדים אבודים וככה ישנו כל הלילה.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...