>  >  > 

על שפת התהום - פרק ג'

האור הציק לי. הסתובבתי, מושכת את שק השינה מעל לראשי, מתכרבלת עמוק לתוך הגוף החם ששכב לצדי... ובדיוק שתי שניות אחר כך הופיע חיוך קטן על פני, חיוך שהלך והתרחב עד שחשבתי שעוד רגע יבקע את פני לשני חלקים.

''את מחייכת שוב...'' האשים אותי קול מתוק וקטן, אי שם מתחתי.
''וזה לא טוב?''
דנה הסתובבה ועצרה את נשימתי בנשיקת בוקר טוב.
''זה טוב מאוד''. חייכנו אחת לשניה, חיוך של שתיים שחולקות סוד שאף אחד אחר בעולם לא חולק מלבדן. חיוך של כמה טוב היה עד עכשיו, וכמה טוב הולך להיות מעכשיו.

''וואי..'' היא נאנחה, קוברת את פניה בכתפי. ''צריך לקום?''
הצצתי מעל לראשה, בוחנת את הבוקר שמסביבנו. השחר עלה לא מזמן, כך נראה לי, ואחרון הכוכבים שלח לי ברכת בוקר טוב ובהצלחה ממנו ומשאר גרמי השמיים.
שפתי מצאו את פיסת העור הקרובה ביותר אליהן ונישקו אותה, מספרות לה כמה התגעגעו למגעה.
''האמת שלא צריך לקום.. את רוצה לחזור לישון?'' הרגשתי את ראשה נע בכתפי.
''לא?''
''מממ..'' היא נאנחה שוב. ''לא''.
שכבנו בשקט, עטופות אחת בשניה, היא בכתפי ואני מסתכלת על הבוקר שעלה מעלינו, מקיף אותנו בכחול וצהוב ולבן.

''תגידי..'' עלה קולה מעומעם מלמטה.
''הממ...'' נשקתי לצווארה.
''אמרתי לך כבר שאני שמחה שבאת אתמול לבקר?'' פחד דקר בי, מכווץ את שרירי, מכין אותי לסוף.
''באמת?'' שאלתי, וקולי נשמע פתאום קטן ולא בטוח.
''בטח שבאמת, מה חשבת?'' משכתי בכתפיי, בוחרת לשתוק ולא להביך את שתינו בהפגנת רגשות.

תזוזה מלטה, וראשה של דנה הציץ, שערותיה כרוכות ומסתירות את פניה. הזזתי את השערות הפוגעות, ולא יכלתי שלא לחייך אל הפרצוף סתור השינה שמולי.
''חשבת שאני אתחרט על מה שקרה אתמול?'' היא הסתכלה עלי בריכוז, לא נותנת לי סנטימטר לברוח. משכתי בכתפי שוב, פותחת את פי לענות ושותקת שוב.
''עינת.. אני כל כך לא מתחרטת על מה שקרה אתמול... אני כל כך שמחה שהלכתי עם איך שהרגשתי, אין לך מושג''. ובאמת לא היה לי.
''אבל...'' פתחתי והשתתקתי.
''אבל מה?''
''אבל עד אתמול לא רצית. למה פתאום את כן?''
היא נאנחה ונשכבה על הגב, משאירה אותי על הצד, קצת מבולבלת, קצת בודדה.

''איך אני אסביר את זה...'' לא ידעתי אם היא מדברת איתי או עם השמיים. ''אני לא הרגשתי. חשבתי שלא הרגשתי. לא יודעת מה חשבתי שהרגשתי. כשהיה לי רע רציתי להיות אתך. כל הזמן חשבתי שאולי תצלצלי, או אולי.. אני לא יודעת מה. וכשבאת, כל כך שמחתי לראות אותך.. '' המילים יצאו מפיה במהירות, כאילו והתחרו עם הספקות שעלו בי. ''כשישבנו ודיברנו, ואת נפתחת, פתאום הרגשתי...'' ושתי ידיה נפרסו, מתארות את העולם כולו לפני. ''כאילו נפרץ בי שער, וכל הרגשות שהיו בי השתחררו, והרגשתי.. שאני רוצה להיות אתך, שאני רוצה שאת עדיין תרצי להיות איתי.''

היא סיימה את דבריה, ידיה עדיין פרוסות לצדדים ומבטה שלוח אל על, פליאה חרוטה על תוויה.. ראשה זז ועינינו נפגשו, ופתאום היא הייתה שוב מתחתי, שפתיה דבוקות לשלי, מעוררות אותי ומדליקות מדורות בכל רחבי גופי.

בסופו של דבר קמנו – הבוקר עלה והתחיל להיות חם מדי בשביל לשכב בשמש. נכנסנו לאוטו והפלגנו לדרכנו, ידה של דנה מונחת על ירכי ומלטפת אותה בהיסח הדעת, ואני מרגישה כמו הרוח, קלה וחופשייה, מחפשת את הנתיבים שבהם אוכל להשתולל.
''רעבה?'' הוציא אותי קולה מהרהורי.
''האמת שכן''.
''בואי נעצור בירוחם ונאכל משהו.''
נכנסנו לירוחם, מחפשות עד שמצאנו בית קפה קטן.

ישבנו ואכלנו, מביטות אחת על השניה ומגחכות לעצמנו, צחקוקים ילדותיים כאלה, עד שפתאום דנה תפסה את ידי, לוחצת על האצבעות.
''מה?'' שאלתי בטון רך.
''את.. נורא טוב לי אתך.'' הבטנו אחת על השניה, חיוכים גדולים על פנינו.
המלצרית נעצרה ליד השולחן, מבטה מתעכב לשניה על ידינו האחוזות.

''צריכות עוד משהו?'' היא שאלה בטון קריר.
הזזתי את ראשי ובחנתי אותה, מבטינו מצטלבים בעוינות. דנה הזיזה את ידה ממני והניחה אותה על ירכה, שילוב של מבט מבויש ואשם על פניה.
''לא. חשבון בבקשה'', עניתי קצרות, מורידה חצי טון ושולחת מסר ברור למלצרית.

הפניתי את מבטי חזרה אל דנה. היא ישבה בשקט, מכונסת בתוך עצמה, עיניה למטה וכל גופה משדר בושה.

''הי'' אמרתי בשקט. מבטה התלכד במבטי לרגע וחזר לרצפה, לקירות, לכל מקום מלבדי.
החשבון הגיע במהירות. שילמתי באשראי ובלי להשאיר אגורה אחת לטיפ יצאנו משם. ביציאה הבחנתי בשתי מלצריות מצביעות עלינו ומלחששות. כשראו שאני מביטה עליהן השתתקו, אבל שמעתי את לחשושיהן בשניה שהפניתי שוב את ראשי.

''דנה'' קראתי לגבה המתרחק. היא לא הגיבה והמשיכה ללכת לאוטו.
''דנה!'' קראתי שוב, מאיצה את צעדי עד שהלכתי לצידה.
ליד הרכב היא נעצרה.
''זה שהיא דפוקה דנה לא אומר שאת צריכה לקחת את זה אישית'' אמרתי לה, כעס צובע את מלותיי.
''מי דפוק כאן עינת? היא או אנחנו?'' לו הייתה סוטרת לי, סביר להניח שזה היה כואב לי פחות.
היא הבינה מה אמרה כיוון שאותה הבעה אשמה שוב כיסתה את פניה, והיא הושיטה את ידה אלי.
''לא, רגע, תני לי להסביר...'' לקחתי צעד אחורה, ובלי מילים פתחתי את האוטו. היא התיישבה לידי.

שתקנו.
''עינת..'' היא ניסתה שוב, משתתקת מול ההבעה האטומה שכיסתה את פני.
הדרך עברה בשתיקה. 'מעניין', חשבתי לעצמי, 'איך אתמול עשינו את הדרך והכל היה כל כך שונה'. בכניסה לבאר שבע לכסנתי את מבטי אליה. היא ישבה מכווצת בקצה המושב, מבט נוגה על פניה, לחייה רטובות.. רטובות? עצרתי שוב את האוטו בפתאומיות לצד הכביש.

''למה את בוכה?'' היא משכה בכתפיה. הנחתי את ידי על זרועה. שריריה היו מכווצים, והיא סירבה להפנות את מבטה אלי.
''מה דנה?'' שאלתי בטון רך, תקיפה מספיק כדי שתדע שאני רוצה תשובה.
''לא רציתי לפגוע בך.. אני לא יודעת מה אמרתי כשאמרתי את זה.'' מבטה התלכד במבטי, ודמעות כיסו שוב את לחייה. הרמתי את ידי וניגבתי את הדמעות בעדינות.
''את באמת חושבת שאת דפוקה דנה?'' שאלתי בעדינות, ידי מלטפת את לחייה.
היא משכה בכתפיה. ''אני חושבת שאני לא הנורמה.''
''אבל זה לא אומר שאת לא נורמלית''. היא נאנחה, מניחה יד אחת על ידי ומצמידה אותה אל לחייה, נושמת עמוקות.
''אני יודעת.. אני חושבת'' היא אמרה בטון שהיה הכל מלבד בטוח. ''אני יודעת שאני רוצה אותך עינת, ולא רק כי זו משיכה מינית'' היא התנשמה, מבטה לא עוזב את עיני.''אבל אני לא מסוגלת לראות עוד פעם מבטים כמו המבט שהמלצרית הזו נתנה לך.''
''דנה.. אל תחשבי על זה בכלל. זה לא מטריד אותי וזה לא צריך להטריד אותך, באמת. כשנגיע לגשר הזה נפוצץ אותו, אוקיי?'' היא הנהנה, אבל הנושא לא היה סגור מבחינתה.

ממש לא.

המשכנו בנסיעה, וכמה דקות אחר כך הרכב נעמד מתחת לביתה.
''אז מה התכניות שלך להיום?'' שאלתי.
''בואי נראה.. לישון, בתור התחלה. ואחרי זה יש לי עבודות של תלמידים לקרוא.''
''אה כן, קשים קשים הם חייו של המתרגל'' הכרזתי בטון דרמטי, והיא חייכה. לא אחת ירדתי עליה על כך שהיא מתרגלת ואני סטודנטית שנה א', ועל הבלגן ששתינו נהיה בו אם יגלו שאני מתרועעת עם ''האויב''.

השתררה שוב שתיקה.

''את לא עייפה מדי כדי לנהוג?'' היא שאלה.
''לא, אני בסדר. זו נסיעה של חצי שעה.''
''את בטוחה?'' היא הניחה את ידה על ירכי, עיניה משדרות דברים שהגוף שלי קלט בכל קשת הספקטרום.
''אה... במחשבה שניה, אולי אני צריכה לישון קצת לפני?'' סיימתי בטון שואל, חיוך משחק על שפתיי.
''את צריכה.''

תוך שניות האוטו היה נעול ושתינו טיפסנו במדרגות לדירתה, לא נעצרות עד שנשכבנו על המיטה.
התמתחתי, עוצמת עיניים מול התענוג שבמתיחת איברים.
''אני נכנסת להתקלח'' שמעתי את קולה מאחורי. הסתובבתי אל המראה המדהים של דנה בתחתונים וגופיה שחורה, בגדיה מוטלים על הרצפה בערמה. פי התייבש.
''אוקיי.. אני פה'' גמגמתי. היא חייכה ונכנסה למקלחת.

שמעתי את המים הזורמים ואת המהומיה, הדלת הפתוחה מאפשרת לקולות להסתנן החוצה ולמלא את לבי. אחרי דקה או שתיים נשברתי, מתפשטת תוך כדי הליכה למקלחת.
פתחתי את הוילון ונכנסתי. דנה הסתובבה אלי, מתקרבת עד שהתנשקנו, המים והסבון גורמים לעורה להחליק על עורי בחושניות.

''הי'' היא לחשה כשהתנתקנו.
''הי'' לחשתי בחזרה, מחככת את אפי בשלה ומנשקת אותה שוב.
''חשבתי שאולי תרצי שאני אסבן לך את הגב''.
''חשבתי שאולי לא תציעי'' ענתה, מחייכת בשובבות ומגישה לי את הסבון.

הקצפתי את הסבון בין ידי והחלקתי את ידי עליה, מעסה ומלטפת. עקפתי את שדיה, משאירה אותם לסוף. היא צחקה כשדגדגתי את מותניה, נשמה עמוקות כשהחלקתי יד בין רגליה. רכנתי ביניהן וסיבנתי את כפות הרגליים, מנסה להתעלם מהשיער המקורזל שהיה בדיוק מול פני, בוחרת להתרכז במעשי.

שתי כפות ידיים הונחו על ראשי, דוחפות אותו בעדינות קדימה. תחושה ארוטית כמוה לא הרגשתי מעודי נורתה בכל חלקי גופי, גורמת להתכווצות בין רגלי ולנשימות קצרות בחזי.
''עינת...'' היא לחשה מעליי, המים שוטפים את שתינו, לא עושים דבר בכדי לצנן את התשוקה שבערה בתוכי.

טעמתי אותה שוב, פי עולץ על הטעם המוכר והאהוב. הרמתי את ידי ופיסקתי את שפתיה, פותחת אותה לראווה מול עיני. בחושך לא ראיתי כלום, ועכשיו יכלתי לראות הכל.. פרוש לפני, קורא לי לענג ולטעום, לצלול ולא לעזוב לעולם. פי דבק בה שוב, לשוני נעה עליה כמוכת שד, כל גל רטיבות חדש רק מלבה את האש שבערה בי ומעלה אותה לשיאים חדשים. לא יכלתי להפסיק, עד שהיא קראה בשמי.
''עינת.. די. די!'' היא נאנקה, מרחיקה אותי בכוח. גופה נרכן לאחור, מוצא משענת על הקרמיקה הצוננת.
קמתי, מנשקת את גופה בדרכי למעלה עד שפיה קיבל אותי בברכה.

יצאנו מהמקלחת, אדי החום אופפים את הדירה ואותנו, מגבות גדולות ושעירות סביבנו. ישבתי על המיטה, מגבת בידי, מנסה לייבש את שערותיי. היא ישבה מאחורי, מגבת כרוכה סביב שערה.
''רוצה שאני אסרק את השיער שלך?'' שאלה לפתע. הנהנתי לחיוב, והיא קמה, חוזרת עם מברשת גדולה.
''תגידי לי אם אני מכאיבה לך''.

אבל היא לא הכאיבה. ידיה היו עדינות כשפרמו את הקשרים משערי, תנועותיה ארוכות ורכות. עצמי את עיני והתמכרתי לתענוג. אחרי כמה דקות המברשת נעצרה והרגשתי את שפתיה על צווארי.

''עינת...'' נשמה, שפתיה לוהטות על עורי, עורה שלה צמוד לגבי כשרק המגבת מפרידה בינינו. ''אני צריכה...'' לא טרחה לסיים את המשפט.
קמתי, משילה מעלי את המגבת ונשכבתי עליה, עורנו מקבלים בברכה זה את זה, לשונותינו חגות זו מסביב לזו, נאבקות על מקום ושליטה.
היא פיסקה את רגליה, ואחרי כמה חיכוכים והתנועעות (מיותרות יותר או פחות) מצאתי את הנקודה בה שתינו היו מחוברות זו לזו, החום הלוהט שבא ממנה פוגש את שלי, ונתתי לקצב החושני שסער בי חופש, מקצב קדום ועתיק יומין מנחה את שתינו.
ידיה היו על גבי, מצמידות אותי אליה, ציפורניה שורטות בבשרי, מלבות את יצרי. תנועותיי נעשו מהירות יותר, חדות יותר. אנקות משותפות מילאו את החדר, היא קוראת בשמי, אני בשמה, ואז הרגשתי את השיא מתקרב, עוצמת עיני מול הכאב המתוק, גבי מתקמר מעליה, ראשי מוטל לאחור.
היא הייתה שתי פסיעות מאחורי, אצבעותיה דוממות לרגע ואז קוברות עצמן בבשרי, הכאב מוסיף משהו לשיא בו הייתי.

נשכבתי עליה, נשימותיי עולות ויורדות. אחרי כמה שניות התגלגלתי ממנה, חושבת לעצמי שבודאי אני כבדה.
''הי'' היא מחתה. ''לאן הלכת?'' נשקתי לכתפה.
''אני בטח כבדה לך''.
''ממש לא'' היא עשתה ניסיונות למשוך אותי חזרה עליה. התכרבלתי סביבה, מניחה את ראשי מעל ליבה, הקצב ההולך ומאט מהפנט אותי.
נשימותינו נהיו עמוקות יותר ויותר, מושכות אותנו עד שלבסוף נרדמנו.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...