>  >  > 

הוא

סער חוזר אלינו עם סיפור קצר ויפה, בסגנונו המיוחד, תקראו ותהנו.

יום שישי בבוקר, מוקדם.
אני שונא לקום ביום שישי מוקדם.
אני יושב באוטובוס, נע בין ערות לנמנום, נע בין חלום למציאות מטושטשת.
מקלל את עצמי, על כך שאני כזה .
שאני יוצא ביום ראשון לחופשה, ראשונה מזה זמן רב, ובעצם כבר נפרדתי מכולם אתמול אחר הצהרים,
וחגגתי בדרך הביתה את החופשה.
אבל אז נזכרתי במייל ההוא, שנשאר.
המייל מהלקוח ביחס לשינוי בתוכנית שהוא ביקש.

נו, אחרי שחצי לילה התהפכתי במיטה מצד לצד... שוקל לוותר או לא, לשנות מכאן ולשלוח ביום ראשון עם שליח על גבי דיסקט, נזכרתי - אין לי כאן את השינויים האחרונים.
כמו ילד טוב, קמתי בשש ונסעתי למשרד.
מקלל את עצמי, את העולם ואת הלקוח חסר עמוד השידרה, שבסוף נכנע לאישתו והסכים לשנות, הרי שעות רבו בנושא ועכשיו הוא נשבר? בן אלף!

שוב נמנום נעים, שמיכת פוך, לא , לפחות היה כאן על מה להסתכל...
ואז הבחנתי שלא ירדתי בתחנה, היה את השיר שלי ברדיו, שקעתי בהזיות ולא ירדתי.
לא נורא, יש עוד תחנה אחרי הרמזור.
גשר מעריב עבר, ירדתי.
חזרתי אחורה, שמאלה, ימינה ושמאלה, די שיגרתי, חצי מתוך שינה, אני פוסע מתוך חצי אפטיה חצי שינה. לסמטה שמאחורי בית הספר לאומניות.

הלכתי מתוך כמעט שיגרה ובזוית העין, ליד הבית הכנסת, על הספסל שוכב חייל. ישן.
המשכתי חצי מתוך חלום חצי מתוך הזיה. להגיע, לגמור ולחזור לחופשה.
אחרי עשרים מטר התעוררתי, משהו העיר אותי במכה.
זה לא המקום הכי טבעי לחייל, ביום שישי ברבע לשבע בבוקר.
המשכתי. חזרתי. ניגשתי.
הוא עם הגב אליי.
הראש מושען על היד.
לגופו רק מדים, די קריר, צינה של מאי, אחרי פסח. עדין קריר יחסית בלילות ובטוח שבשעה זו של הבוקר אפילו די לא נעים, לשכב כך בחוץ.
ניגשתי.

נגעתי קלות בכתף. נגעתי שנית, קצת יותר בחוזקה, מנער טיפה.
הוא מרים ראש, חצי מסובב את הראש אליי, מביט בעיניים אדומות אלי, לא מבין לא קולט לא מחובר.
חשבתי שאתה ישן, לא אני חושב, סליחה לא רציתי להפריע.
מסתובב ומתחיל ללכת.

אתה לא מפריע.
מסתובב חזרה. ניגש.
חצי מתרומם, נשען על יד אחת, מסתובב אלי. מביט.
אני מביט.
הוא רק מסתכל חזרה, עיניים אדומות. עייפות או דמעות? לא שאלתי.
אני מתיישב לידו. הוא עדין שעון על יד אחת בין ישיבה לחצי שכיבה.
מה קרה? כלום.

הדמעות מתחילות לזרום.
אני לא יודע מה לעשות. אני לא טוב עם דמעות.
רק דמעות זולגות, ללא קול. אני שולח יד. מנגב את הדמעה מלחי שמאל.
הוא חצי מתמוטט חצי מניח את הראש על הרגל שלי. עכשיו כבר לא שקט.
עכשיו יש מעין יבבה חנוקה, בת קול של בכי.
רעד קל בגב. שלו ושלי.

מה אני עושה?
אני יושב ללא תנועה, הוא בוכה רועד. הדמעות זולגות ומרטיבות לי את המכנס.
אני מניח יד על הראש. מלטף בעדינות. ששששששש... הכל יהיה בסדר. כמו שעשו לי שהייתי קטן. שששש... הכל יהיה בסדר, די,מספיק עם הדמעות.
מרים מבט אדום רטוב מבויש.
אני לא כאן, אני שם.
מה אני עושה עכשיו.

שילכו הלקוח ואישתו לשתות מים מים המלח.
מבט חסר ביטחון, מלא ייאוש.
אני נמשך לייאוש שבעין, כמעט נכנע לו וטובע בתוכו.
שולח יד רכה, פורע את השיער הקצר, כמו שעשו לי שהייתי ילד. מחייך.
מבעד לעננים שבעין מופיע שביב של שמש, של חיוך.
מה קרה, ילד? בדיוק כמו שאני הייתי ילד.
כלום. מה כלום? כלום זה לא תשובה!
חלקיק של חיוך על גבי השפה.

למה אתה כאן?
לא קר?
איפה אתה גר?
לא משנה, אני כבר הולך.
אתה לא זז. איפה אתה גר.
לא כאן, רחוק.
מה אתה עושה כאן?
רגילה, מאתמול. אמצע טירונות. מריבה עם אבא ואישתו החדשה-ישנה.
עזיבה בטריקת דלת באמצע הערב. צעקות מאחור, טרמפים, הסתובבות ברחובות רוב הלילה, עייפות.

אני שולח יד. דוחף כלפי מעלה לישיבה.
שולח יד לתיק הצבאי הגדול, קם.
יאללה... בוא!
לאן?
אליי.
לא. כן, בוא!
מתחיל ללכת. מביט לאחור. הוא עדין יושב, מהסס.
אני ממשיך.

בפינה של הרחוב, מסתובב. אם אתה לא בא, אתה נשאר גם בלי תיק!
הוא קם.
גבוה, רזה, מסופר קצר מאוד בצדדים. מדים מקומטים, רובה.
אני צועד. הוא מדביק.
תן. לא, אתה בא. טוב, תן לי לסחוב. לא!
עוצר מונית.
תיק בתא המטען, פותח לו את הדלת האחורית. הוא נכנס. אני לצידו.
נוסעים.

מבט בוחן מביט מסביב, שולח יד ללטף את הכלב, לא מפחד ולשם שינוי הכלב שלי לא מרעיש עולמות, רק מתרפק.
אתה גר לבד?
כן.
למה?
ככה.

ארוחת בוקר ואתה למקלחת.
מגבת, טי-שרט , מכנס קצר. הכל כאן ליד הכיור.
סוגר דלת. קח את הזמן שלך.
ארוחת בוקר. כמו ההיא שהכנתי אז להוא, אחרי הלילה הראשון.
יוצא, שיער לח, לבוש בבגדים שלי, יחף.
יש לך כביסה?
כן, אבל עזוב.
את זה אני אחליט. שב לאכול.
יושבים, אוכלים בדממה.
מה קרה?
רבנו.

עד מתי הרגילה?
יום ראשון הבא. חשבתי לגייס כסף מחברים שגרים במרכז. לרדת לאילת להיזרק על החוף שבוע.
תשכח מזה. אתה נכנס לישון.
מחייך.
לבד?
כן.
טוב.
אני מחייך.
קם. מוריד את הצלחת.
תן לי את הכביסה. עזוב. תן לי את הכביסה, יש מכונה ומיבש, מה אתה דואג.
יורד לקומה למטה, לחדר כביסה.
חוזר. הוא הוריד את הכלים. מה לעשות עם הגבינה? למקרר.
יושב, מתבונן.
בוא.

המיטה כל כך קורצת. הוא נכנס. אני מכסה ופונה לצאת.
אולי... אולי אם אתה יכול?
מה אני יכול?
ללטף לי את הראש, כמו מקודם?
אני מתיישב לצידו. מעביר יד רועדת על הראש המסופר. לאט ברכות.
זה זורק אותי למקום אחר. להוא שהלך.
אני מלטף לאט. יד על היד שלי. לחיצה קטנה. תודה.
תישן, אל תדאג.
מאז הוא כאן.
מאז הוא הלך רק לצבא וחזר.
מאז הוא לא הלך גם כשהלך. הוא תמיד חזר.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...