>  >  > 

הם קרעו עליו קריעה...

Twigi שלנו, אחד המוכשרים שבין כותבי האתר, מביא לנו עוד אחד משלו, סיפור שפורסם לראשונה בפורום הגאווה ב-IOL.

''אני לא רוצה לראות אותך יותר פה אצלי בבית, אני לא רוצה שהילדים ידעו שיש להם אבא כזה. איך יכולת לעשות לי את זה? איך יכולת להרוס לי את החיים ככה? אוי ואבוי אם אמא ואבא שלי ידעו משהו עליך. אני רוצה שתלך! אני רוצה שתלך עכשיו! ולא מעניין אותי כלום!''

הגבר הגבוה והמזוקן הביט בעיניה של אשתו וראה את הזעם והכאב מתערבבים בעיניה הדומעות והאדומות. הוא השפיל מבט, מה כבר היה לו לומר? איך יוכל לתרץ את העניין?

הוא נכנס אל חדר הילדים והסתכל אל שתי התינוקות שבכו בבהלה. הם התעוררו משנתם למשמע המהומה. הם שמעו את הצעקות, את כלי המטבח שנשברו. רק לפני כמה דקות אביהם עמד במתקפה של זעם מצד אימם. היא השליכה מכל הבא ליד, היא שברה את כל הכלים, היא הפילה את הטלביזיה, היא ניפצה את המחשב הארור שהרס את משפחתה.

הבית נראה כמו אחרי פוגרום אבל הכל כאילו היה צפוי מראש. הוא ידע שזה מה שיקרה, הוא ידע שהיא לא תאהב את מה שתשמע. אבל הוא לא יכל לשאת יותר את הכאב שאכל אותו מבפנים. הוא רצה לצעוק, הוא רצה לבכות, הוא רצה להגיד לה שהוא לא ידע, הוא רצה להגיד שהוא לא יודע, הוא רצה להגיד לה שהוא עדיין אוהב.

השכנים אפילו לא דפקו על הדלת כדי לבדוק מה קרה. ככה זה בשכונות הדתיות הללו. אף אחד לא נכנס בחיים של השני. בן אדם יכול ליפול ברחוב וכולם ייגשו לעזור, אבל כאשר אדם מתמוטט לרסיסים בביתו שלו, אף אחד לא יתקרב אם לא ביקשו ממנו במפורש. אסור לחדור לפרטיות, מותר להאזין, מותר לרכל, אבל הכל מרחוק, כאילו אין לך יד בדבר. חס ושלום שהחילוניים הארורים לא ידעו שגם אצל הדתיים לא הכל בסדר.

הוא הביט מבט אחרון באשתו השבורה שישבה על הספה בסלון במצב של טראומה עמוקה, מביטה לעבר נקודה בקיר. על פניה היפות שום דמעה, שום שריר לא מתנועע, קפואה כאילו הייתה לנציב של מלח.
בידו אחז את הקיטבג מהמילואים שבתוכו דחס בחופזה את כל הבגדים הנקיים שמצא בהמולה שנשתררה בבית.

הוא סגר את הדלת מאחריו ויצא אל חדר המדרגות החשוך . הוא לא רצה למשוך תשומת לב, אך מכל עבר הוא ראה את העיניים הבוחנות של השכנים המסתתרים מאחורי החלונות, מאחרי המרפסות. הוא נכנס למכונית, התניע ונסע. הוא נטש את הבית, את העולם שהכיר, את משפחתו, את אשתו, את ילדיו.

עברו כבר שלוש שנים מאז והוא עדיין לא מוצא את מקומו בעולם החדש.
העולם הכל-כך קר ומנוכר. הכל פה שונה, הכל פה זר ולא ממש מובן לגבר שגדל על מוסכמות וכללים כל-כך ברורים. הוא לא יודע מי לצידו ומי לצרו.
הוא לא אוהב את מה שהוא רואה, הוא מרגיש לא שייך, הוא מרגיש נטע זר בארץ ניכר. איפה המראות שלהם הוא רגיל מהמקום שבו גדל. בסך הכל מרחק של קילומטרים אחדים, אך במושגים של תרבות, עולם אחר לחלוטין.

הוא לא אוהב את מה שהוא, הוא לא אוהב אותם. הוא שונא אותם כי הם מזכירים לו כל יום את מה שהוא. הוא שונא אותם אבל יודע שהם בשר מבשרו, הם עולמו העכשווי בין אם ירצה או לא. הוא לא יכול לחזור יותר אחורה. ההורים יודעים, כל המשפחה המורחבת יודעת, רק הילדים לא בסוד העניין. ''אני לא רוצה שהם ידעו עליך כלום. אם תעז לספר להם, אני מבטיחה לך שלא תראה אותם לעולם! אתה תהיה בשבילם מת! אתה שומע? אבא מת!''

לפעמים בחגים הוא הולך אל ההורים שפניהם חרשו קמטים מאז המקרה.
אבא לא מדבר איתו, אמא כבר עייפה מלבכות, רק האחות הקטנה עוד שמחה לקראתו. אפילו אחיו הגדול מתעלם מקיומו. הם קרעו עליו קריעה, הם קרעו אותו מעל בשרם כאילו היה גידול ממאיר, כאילו היה מצורע.
כשהוא רואה את הילדים שלו, הוא מספר להם שהוא עובד בארץ רחוקה, שהוא לא יכול לישון בבית עם אמא, שהוא ואמא לא מסתדרים יותר.
הוא מסתכל בעיניים הבוכיות ויודע שהוא משקר להם. הוא הרי הבטיח לאשתו, הוא לעולם לא יוכל לספר את האמת. הוא לעולם לא יוכל לספר
מה קרה לו באותו יום אומלל לפני שלוש שנים עת גורש מארצו, ממולדתו.

הוא מסתובב ברחובות תל אביב ומרגיש כעס, הוא מסתובב ומרגיש את הזעם חורץ את ליבו הכואב. הוא לא ממש רוצה להיות כזה, אבל זה חזק ממנו. עוד בישיבה, כשחווה לראשונה את טעם הפרי האסור ידע שזהו , הוא כזה ולא יוכל לעולם להתחמק מכך. הוא ידע זאת אבל התחתן כי כולם מתחתנים. הוא חשב שהזמן יעשה את שלו והצרות וגידול המשפחה ישכיחו את התאווה האסורה, את המחשבות הרעות. אבל זה לא הלך, זה היה חזק ממנו.

הוא עובד כמו כל אדם אבל עדיין כועס על כל העולם ועל עצמו בעיקר. הוא שונא אותם והוא דואג לומר להם את זה בכל הזדמנות. הוא שולף מתוך הזיכרון את כל משפטי הקללות שהוא עוד זוכר מתהילים בתקווה שהרעה החולה לא תדבק בו עוד יותר. הוא שונא את מה שהם גרמו לו לעשות, הוא שונא את המשכב האסור על פי דין תורה. הוא מנסה למצוא צידוקים, הרי תמיד הוא היה הבחור הכי מפולפל בישיבה. הוא תמיד מנסה למצוא הנחות לעצמו. הוא תמיד מנסה לעבוד את אלוהיו בדחילו ורחימו, בתקווה שייסלח לו על חטאיו. חטאים שבעבורם ירגמו אתו באבנים.

הוא לא רוצה זוגיות, הוא לא מאמין בכל מה שהעולם הזה מיצג, הוא שונא את כל אותם המוחצנים. הם לא מייצגים אותו, הם כל מה ששנוא עליו, הם כל מה שהמשפחה שלו מכירה על העולם הזה. המשפחה שלו מעולם לא שמעה על אהבה בעולם שכזה, מעולם לא שמעה שגבר מסוגל לאהוב ולחיות עם מישהו, לתועבה הייתה בעיניהם. הוא מבטיח לעצמו שיום יבוא והוא יחזור הביתה, אל המשפחה האהובה ולכן הוא בטח לא צריך עוגן בשום מקום. הוא בטח לא צריך איזה בן תשחורת שיגיד לו שהוא אוהב אותו.
הוא צריך לחיות על המזוודות, הוא מחכה לאות לחזור מהגלות.

אבל מה הוא יעשה עכשיו עם הבחור הזה? עם הבחור היפה הזה שמקבל את כל שיגעונותיו באהבה. עם הבחור הזה שמחבק אותו ולא נותן לו לברוח.
עם הבחור הזה שמבטיח לו אהבה עד סוף הימים. עם העוגן המוזר שהרס לו את כל התוכניות?

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...