>  >  > 

הצעקה - ו

נסעתי הביתה בתקווה שטל יגיע מתי שהוא אל הדירה ויראה את המתנה בתיבת הדואר. זה נתן לי הרגשה טובה וחיוך רחב נמרח על פני. הרגשתי כאילו השמיים מחייכים אלי. אולי עכשיו הוא יבין, אולי עכשיו הוא ידע עד כמה אני אוהב אותו.

הנסיעה הביתה הייתה ארוכה מהרגיל, בכבישים היו פקקים של אחר הצהרים. אנשים עצבנים ולחוצים לחזור הביתה אל האישה והילדים ואני בתוך המכונית, מסתכל לעברם דרך החלון הרחב. כל אחד עסוק בצרות הקטנות שלו, לאחד חסר כסף, לאחד חסרה בריאות, לאחד יש בעיות עם האישה הקטנה בבית ואני... אני בכלל לא פה. אילו רק יכולתי להגיד להם שהחיים יפים, אילו רק יכולתי להגיד להם שאני מאוהב.

אילו יכולתי לרחף מעל כמו איזה דמות מציור רנסאנס בדמות נביא זעם שמטיף לנטוש את השנאה, לנטוש את הכאב ולאהוב כי זה הדבר שמחזיק אותנו ולמען זה אנו חיים. לא למען עוד כמה אלפים בבנק או עוד בגד חדש להשוויץ איתו במסיבה הכי נחשבת בעיר. הייתי מרחף עם חיוך וחושב כמה פתאים הם האנשים, כמה הם דבקים בטפל ולא נצמדים אל מעיין החיות שבו אני טובל. אני כמו תינוק שזכה לטבילה ראשונה בחייו במים והוא לא יודע איך להתנהג בתוכם. לא יודע אם לרקוע ברגליו או להושיט את ידיו לכל עבר בתקווה לעלות מעלה. מנסה להבין איפה הוא ומהי התחושה הלא מוכרת הזו, התחושה הכל-כך נעימה שמלטפת את גופו.

ישבתי בבית, לא ידעתי כבר מה לעשות, המתח הרג אותי. בסיטואציה אחרת כשאתה נותן מתנה לאהובך, זה בדרך כלל בצורה אחרת, ביום הולדת, במסיבה או בפגישה אינטימית לאור נרות.
אבל אני, גורלי אחר. אפילו להגיד שאני אוהב, אני צריך לעשות זאת בסתר, כמעט כמו גנב. אני לא מתלונן, זה מה יש, אני צריך להודות לאל הטוב שפתח את ליבי ונתן לי להרגיש את התחושה הנהדרת הזו שנקראת אהבה.

ישבתי בחדר הקטן שלי, שפוך כמו סחבה על המיטה המבולגנת ועיני לתקרה. ברקע התנגנה לה מוזיקה מלנכולית של שירי אהבה. החברים שלי צוחקים עלי שאני סנטימנטלי אבל מה אני יכול לעשות, זאת המוזיקה שאני אוהב, רק היא נוגעת בי. הסתכלתי בנקודה עמומה על התקרה, שריד לכתם של יתוש שנמעך בליל קיץ חם ודביק, והדמעות החלו לזלוג ללא הפסק. האווירה, החושך, הרגשות שגואים עשו את שלהם ומצאתי את עצמי בוכה על דבר שאני עדיין לא מבין את משמעותו בכלל.

החלטתי לתת לטל זמן, הרי אני יודע שזה לא פשוט לבוא למישהו ביום בהיר ולהתוודות על אהבתך. עבר יום, עברו יומיים ואני הייתי בטוח שהוא יתקשר. הרי נתתי לו במכתב את מס' האיתורית שלי. אמרתי לו לא פעם שאשמח לפגוש אותו בנסיבות אחרות. ללכת לים, לבית קפה, לטייל ברחובות תל אביב, להיות כמו כל האנשים. להיות מעבר לזירה הרגילה בה הכרתי אותו.

ביום השלישי הביפר צלצל...
''תתקשר לטל'' זו הייתה ההודעה . לכאורה צמד מילים רגיל אך בשבילי הן היוו ניצחון. הוא מתייחס אלי כאל בן אדם, אני לא רק קליינט בשבילו.
התקשרתי והוא ענה לי בקול המיוחד שלו.

''הי טל, מה שלומך? השארת לי הודעה בביפר?''
''כן, זה הייתי אני... אלא אם כן יש לך עוד טל בחיים שלך?'' צחק טל.
''לא, אתה היחידי!'' אמרתי בקול רציני מאד.
''מה קורה? מה שלומך? הנה אתה רואה, התקשרתי אליך!'' אמר טל כאילו כלום לא קרה.
''כן, סוף סוף, לקח הרבה זמן אבל היה שווה'' השבתי עם חיוך.

''תשמע משהו, המתנה שלך...'' אמר טל בקול מהוסס.
''אהבת אותה? חיפשתי תכשיט מכסף בדיוק כמו הקעקוע שלך וחיברתי שיר עבורך. אני יודע שאני מתנהג כמו איזה אידיוט. אבל טל, מה לעשות? אני מאוהב...'' עצרתי את שטף דבריו.

''תקשיב, זה באמת ריגש אותי, אף אחד לא נתן לי מתנה מעולם, אף אחד לא כתב לי שיר...
אבל אין לך מושג איזה צחוקים עשו עלי החברים שלי פה. הראיתי להם את המתנה והשיר והם צחקו כמו מטורפים. הם אמרו שזה טיפשי ובלתי הגיוני שקליינט יעשה דבר כזה אלא אם כן הוא רוצה שאהיה פרייר שלו ואשכב איתו בחינם. כאילו שיש איזשהו סיפור רומנטי באוויר. האמת שאני מבולבל, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני? אני זונה!!! אולי שכחת את זה.''

''טל, אתה קודם כל טל ויהא שימך אשר יהא, תהיה עבודתך אשר תהיה, אני התאהבתי באדם שאתה ועל אף הנסיבות שבהן פגשתי אותך. אף אחד לא הצליח להזיז את החומות כמו שאתה הצלחת. אף אחד לא גרם לי לתחושות כאלה שהטריפו את דעתי כמו שאתה עשית. אף אחד לא גרם לי לאהוב ולהרגיש נאהב. אני לא יודע מה אתה באמת מרגיש כלפי אבל זה לא משנה לי בכלל. אני אוהב - משמע אני קיים! ''

''תקשיב, אני מחבב אותך, אתה בן אדם טוב, אבל אני לא יודע מה אני מרגיש.
על מה אתה מדבר? שנינו נחיה יחד? נגור בדירה שכורה? אתה תצא מהארון? אני אעזוב הכל ואחיה איתך? תהיה הגיוני, אתה לא הקליינט הראשון שהתאהב בי והבטיח לי עולם ומלואו. נכון רובם הבטיחו דירת אהבים וכסף אבל אף אחד לא רצה לנטוש את המשפחה שלו עבורי. אתה היחידי שנתן לי משהו כל-כך פשוט אבל יחד עם זאת כל-כך אמיתי. תבין, אף פעם לא כתבו לי שיר!''

''טל, לא רוצה שתהיה הרכוש שלי, לא רוצה לקנות אותך. אני רוצה לחיות איתך כשווה בגובה העיניים. רוצה לאהוב אותך ורק אותך ללא סיפור חיים כפול, ללא אשליה של מאהב שקניתי במכרז. אני אוהב אותך, מתי תבין זאת? אני לא חושק בגופך, אני חושק במי שאתה!''

''הממממ...
מה אני צריך להגיד?
אתה משגע לי את המחשבות!
אתה באמת אדם מיוחד ואכן עלו לי בראש מחשבות מאז קיבלתי את המתנה על איך זה יהיה לחיות איתך בבית אחד כמו שני אוהבים. אבל תשמע לי, זה לא מציאותי, אני ואתה רק חולמים, זה קורה רק באגדות...''

''למעשה התקשרתי אליך כדי להגיד לך תודה על המתנה וגם לבקש ממך לא להתקשר אלי יותר. אל תחפש אותי, אתה יקר לי מידי מכדי שאנצל אותך ואגיד לך מילות אהבה מזויפות בכדי לזכות בכסף שלך בעוד אני מרמה אותך. בבקשה, אל תתקשר ואל תבוא!''

טל ניתק את השיחה בזעם אבל יכולתי לשמוע את הקול הבוכה בו אמר את המשפט האחרון.
ישבתי על קצה המיטה ודיסק עם מלודיות עצובות התנגן ברקע, בדיוק מתאים לרגע הזה. הסתכלתי על האפרכסת וניסיתי לשחזר את הקול שבקע ממנה. ניסיתי לדמיין מתוך הריק את טל יושב מעבר לקו הטלפון כשהוא בוכה בדיוק כמו שאצלי התחילו הדמעות לזלוג. טיפה אחר טיפה , ואז בפרץ חזק בלתי נשלט.

קברתי את פניי בכר שקיבל את כאביי באהבה, כאילו חיכה רק לי והיה מושיט ידיים לחבק אותי אילו רק יכל. אבל לא, הייתי לבד בחדר, לבד עם הכאב, לבד עם החלום שהתנפץ כמו כלי בדולח לאלפי רסיסים. כל רסיס הוא כמו יהלום קטן מיהלום אחד גדול שהיה פעם שלי, או שמא לא היה מעולם.

הימים חלפו ואת כאביי ניסיתי לרפות בשתייה, לקחתי גם גראס אך שום דבר לא יכל לעצור ולרפא את הכאב החד שפילח את ליבי. כבר לא יכולתי יותר, אבל אני לא מהמוותרים. היה לי חלום והוא עדיין לא נגוז, אני יודע שהוא אוהב אותי. אני יודע שמה שהיה ביננו הוא אמיתי ואני לא אוותר בקלות על האושר שגיליתי.
אז התקשרתי...

מעבר לקו ענה לי בחור שסיפר לי שטל עזב את המקום, כנראה נסע לקיבוץ או אלוהים יודע לאן.
ניסיתי לדלות מידע אבל הבחור היה קשוח ולא רצה לפרט מה איך ולמה...
עברו חודשים אחדים והכאב לא הרפה, הוא רק התחזק, הרגשתי שאני משתגע כבר, אני רוצה אותו, אני אוהב אותו. למה הוא ברח ממני? למה הוא לא נתן צ'אנס לאהוב אותו?

נסעתי לעבר הנגב, על פניי משקפי שמש שחורות שכיסו את מרבית פניי. עד לפני כמה חודשים הסתכלתי על האנשים בעמדי בפקק תנועה וצחקתי על כך שהם לא יודעים כמה אני המאושר באדם. ואילו עתה אף אחד מהם לא יודע מה עובר עליי, לא מרגיש את הכאב החד שמפלח את ליבי. אף אחד לא שם לב לדמעות שזלגו מתחת למשקפי השמש השחורות.

הגעתי ל ''מצפה חגי'' , מקום מאד יפה שנמצא ליד שדה בוקר, זה היה מקום שאהבתי ללכת אליו כדי לנקות את הראש וכדי להיות עם עצמי וכרגע היו לי את כל הסיבות לכך. יצאתי החוצה מהרכב והסתכלתי על המדבר שנראה כל-כך מדהים בשעת ערב מוקדמת.

השמיים האדימו ואני חשתי את ליבי שותת דם, ואז היא יצאה: זה התחיל ממעמקי הבטן, עלה כלפי מעלה דרך הגרון אל מיתרי הקול הרועדים. הצעקה יצאה אל המדבר השקט שנחרד מעצמת הכאב... 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...