>  >  > 

אביתר - ב

*** קפוצ'ינו *** 

כשחזרתי בערב מהעבודה אביתר כבר היה בבית. הטלויזיה הושתקה והקרינה תמונות באין-קול והוא שכב על הספה בחדר ההסבה וקרא, שוב, בזרתוסטרא. 
כשנכנסתי, הפך את פניו והביט בי מחוייך. שיניו הצחורות, שמעולם לא פגשו בניקוטין, שיערו השחור, המבריק בלחותו, פניו נטולות העצבות וגדושות החן ועיניו, שכמו שני כוכבים זהרו בהן. כל אלה, לפתע, כאילו ניטש מהם ההרגל ולא היו עוד כמובנים מאליהם. 

המצאותו שם, מביט בי ומחייך אליי, אף על שהיתה דבר שבשגרה, נגלתה אליי פתאום כמציאות חדשה שהצליחה להפוך את קרביי. התבלבלתי. עמדתי במקומי, ופשוט המתנתי שתודעתי תחזור לאיתנה ותשחרר אותי מגל החום שפשט ברקותיי. 

אביתר, שכנראה הבחין בהשתאותי, הרים גבה. - ''ערב-טוב!'' בירך והניח את הספר פתוח על בטנו. חייכתי אליו חיוך מסוהר, עדיין אלפי שנות אור הרחק ממנו, כלוא בבועה ומנסה לסלק מעליי את תחושת הזרות. עיניו הוסיפו לחקור אותי, ומול חזותו המאירה עמדתי ריקני וחלש מתמיד. 

השלכתי את תיקי על הכורסא. - ''ערב-טוב'' מלמלתי וניגשתי לנשק על שפתיו, מתוך הרגל, שהיה כעת הרגל לא מוכר. רכות שפתיו העבירה בי הרגשה כאילו היתה זו הפעם הראשונה ששפתיי פוגשות שפתיי גבר, פיו לא היה סגור לחלוטין, ונשימותיו החמות מלאו את ריאותי. עיניי נעצמו ולשוני התאפקה שלא לפרוץ אל לועו. 

מיד פקחתי עיניי והתיישבתי סמוך לרגליו המתוחות על הספה. - ''אתה מרגיש טוב?'' שאל ''אתה נראה רע'' - ''זה בסדר,'' הרגעתי ''אני גם מרגיש רע'' אביתר התרומם משכיבתו, אסף אליו את רגליו, הניח את ניטשה על השולחן והצמיד את כף ידו על מצחי. - ''אין לי חום.'' צחקתי ''אני לא חולה'' - ''אז מה קרה?'' - ''סתם דיפרסיה קטנה'' נשענתי לאחור ''פרוזאק אחד והכל יעבור.'' - '' 

מה העניין? שכבת עם אושר?'' הוא ניסה לשפר את מצב-רוחי. אבל זה לא הצחיק אותי. לא הפעם. הפנתי את ראשי ממנו ותקעתי מבט עמום בטלויזיה. לא יכולתי לחשוב על דבר, גם לא להבין כלום. - ''קום תתקלח,'' הוא אמר וטפח על כתפי ''אני אכין לך משהו לאכול .'' - ''לא, תודה. אני לא רעב.'' אמרתי מבלי להסיט את עיניי מהמרקע ''אכלתי בדרך הביתה.'' 

מובן שלא אכלתי בדרך הביתה, אבל לא רציתי להשמע כל-כך דכאוני עד כדי איבוד התאבון מכיוון שלא יכולתי להסביר לו מדוע. לא יכולתי להסביר גם לעצמי. - ''אז אני אכין לך קפוצ'ינו!'' הוא אמר ''אתה אוהב קפוצ'ינו!'' חייכתי חיוך עייף. עדיין מסתכל על החרקים בערוץ ¸. - ''יאללה,'' אמר וניתר ממקומו ''למקלחת.'' נותרתי יושב במקומי כמה רגעים, עיניי עוקבות אחר ישבנו, שעה שעשה את דרכו למטבח, המציאות החלה לחזור אליי אט-אט, אך הריקנות התנחלה בחלל גופי, ללא כל כוונה לעזוב. -'' 

עופר,'' אביתר זירז אותי, כשהוא מקיש בדלת ''הקפוצ'ינו שלך יתקרר.'' סגרתי את ברז המים. - ''אני כבר יוצא.'' אמרתי, והסרתי בכף ידי את האדים מהמראה. פרצופי ניבט אליי טרוד ותשוש, שניות מעטות הוא בהה בי בעצבות עד ששוב התכסה באדים. 

ומה אם אשאר לבד? שוב קרעה את מוחי המחשבה הזו. הפעם הראשונה ששמעתי עצמי חושב מאז הגעתי הביתה. לבשתי את החלוק של אביתר, שהיה עדיין לח, ויצאתי. לא היה לי אפילו כח להתלבש. הקפוצ'ינו הרותח המתין לי בסלון. גם אביתר. התיישבתי לצידו והתאמצתי לחייך. 

''לא תצליח לעבוד עליי עם החיוך הזה.'' הוא אמר ומשך אותי אליו, מצמיד אותי אל חזהו. לא הרגשתי את ליבו פועם. - ''אני פשוט לא רוצה שתרגיש רע בגללי.'' אמרתי. - ''מי אתה שתגרום לי להרגיש רע?!'' צחק והרטיב את אפי בנשיקה הגונה, שהחטיאה את מטרתה. הוא ניגב את הלחלוחית שהותיר על פניי ודקר אותי במבט אל תוך עיניי. - '' 

זה בגלל שאני לא שוכב איתך?'' שאל. הפעם הדקירה היתה חזקה יותר ואת קולה המבעית ניתן היה לשמוע מהדהד בריקנות שכבר כבשה את כולי. התרחקתי ממנו בתנועה חדה ולפתתי את ספל הקפוצ'ינו בשתי כפות ידיי. - ''למה אתה חושב שהכל קשור בך?'' הפטרתי בטון וכחני ''זה בכלל לא העניין.'' הוא נשען לאחור ושלח מבט בטלויזיה, שכמו תמיד מצילה אותנו ממבוכה. 

הוא שתק. לא היה לו מה לומר. ואני? אני כבר אמרתי יותר מדי. את שארית הערב בילינו בשתיקה. אביתר חזר לספרו ואילו אני למלנכוליה המטופשת שתקפה אותי. בהיתי כעיוור בתוכנית החרקים, אוחז בידי בספל הקפוצ'ינו, שהתקרר, מבלי שלגמתי לגימה אחת. 

*** כל חמלה שבעולם *** 

למחרת התעוררתי בשעה שבע בבוקר, בסלון. אינני זוכר שנרדמתי שם , אך הסתבר שאביתר חלץ את נעליי וכיסה אותי בשמיכה. הוא היה במטבח. שמעתי את הקומקום מרתיח מים, ואת צקצוקי השמן הרותח, שטיגן, כנראה, חביתה. כשיצא מהמטבח עשיתי עצמי ישן. הוא השתהה רגעים ספורים בסלון והתעסק במשהו, לא היה לי אומץ לפקוח את עיניי ולהציץ. ברגע שהקומקום השתתק, הביצה התבשלה והשמן נרגע, נרדמתי שוב והתעוררתי כששפתיו של אביתר הרטיבו את מצחי. 

פקחתי את עיניי, הוא רק הביט בי שניות מעטות, חייך חיוך מבוייש ויצא . הבטתי בתקרה והקשבתי לקול צעדיו בחדר המדרגות, עד אשר נעלמו קליל. החלטתי בדיעה מעורפלת שלא ללכת לעבודה ונרדמתי שוב. בשעות הבוקר המאוחרות עשיתי את דרכי אל בית הוריי, בדרך-כלל שום דחף שהוא לא היה מוביל אותי אליהם, אלא רק החובה שבביקור השבועי, המתחייב בשל היותם הוריי. אך הפעם משהו שונה, ולא החובה, הוא ששלח אותי לשם. 

אולי הילד העצמאי והשחצן שבי, מאבד את שיווי משקלו כאשר הוא מבחין שענן של בדידות מרחף מעליו, אולי, בסופו של דבר, ההורים הם באמת המקלט לילדם השבור, רחם האם, חיבוק האב. ידעתי מראש שמרחמה של אימי לא אקבל כל רחמים, ומאבי אף חיבוק, אך העיקר הוא שהידיעה שהם הוריי מהווה הגנה מספקת. 

שניהם היו בסלון כשנכנסתי בדלת, אבי ישב, רגליו מכוסות בשמיכת פיקה ישנה ודהויה, ואימי לצידו, מגישה מזון אל פיו. כל פעם שהבטתי בה עושה זאת, לא חיית-טרף ראיתי לנגד עיניי, גם לא עדר עיזים, אלא מלאך קסום, שכל חמלה שבעולם לא מתקרבת אף לקצה קצהו. השבץ המוחי שתקף את אבי לפני כשלוש שנים, ריתק אותו אל מיטתו ללא יכולת לנוע או לתקשר. אימי, מיותר לציין, סברה שהאשמה היא בבנה, שבחר לבגוד בדרך הטבע רק כדי להרוג את אביו. 

כמובן שמעולם לא הודתה בכך, אך מבטיה והערותיה היה בהם די. - ''בוקר-טוב!'' ברכתי בהכנסי. אמי נתנה בי מבט מודאג. - ''למה אתה לא בעבודה?'' נלחצה ''אתה לא מרגיש טוב?'' - ''אני מרגיש מצויין.'' אמרתי ונשקתי ללחיה ''סתם לא התחשק לי ללכת לעבוד. מה שלומך אבא?'' פניתי אליו מבלי לצפות לתשובה ונשקתי גם לו. - 

''שלומנו בסדר.'' ענתה אמי בשם שניהם. התיישבתי. ''טוב שבאת. אני צריכה כמה דברים מהמכולת.'' המשיכה. - ''את יכולה ללכת, אני אמשיך במקומך.'' אמרתי לה והגשתי את ידי , כדי לקחת את הצלחת ממנה, למרות שכוונתה היתה שאני אעשה את הקניות. היא היססה, כמו בכל פעם שביקשתי להאכיל את אבי, אך מעולם לא היה בה את האומץ לסרב. חסר לה אם היתה עושה זאת. 

היא העבירה לי את הצלחת וקמה ממקומה. - ''אחזור עוד חצי שעה.'' הודיעה. אבי הביט במבט ריק שעה שיצאה מהבית. חייכתי אליו וניגבתי באצבעותיי שיירי מזון מזויות פיו. - ''איך אתה מרגיש, אבא?'' שאלתי שוב ''אתה נראה טוב.'' מבטו ריחף באויר, כאילו לא התעניין בדבר, אולם היה אפשר לחשוב שהוא סוקר את פניי האדם היושב מולו, אולי הוא בנו. ודאי חושב לעצמו - כמה גדל נהיה בחור ממש - וגאוותו על כך שילדו הקטן שגידל וטיפח הפך לגבר צעיר ומכובד היא נחמתו, ויכול להיות שהיא הסיבה היחידה שנותרה לו לחיות. 

- ''אצלי הכל כרגיל.'' אמרתי לו, כאילו התעניין, ונתתי לו כפית ממחית ארוחת הבוקר שלו. הוא מצמץ בעיניו באיטיות. אולי רמז לי על כך שהוא יודע שאני משקר. - ''טוב, נו. לא הכל כרגיל'' הודתי בפניו ''אביתר בדרך להתאהב במישהו, מה שאומר שאני נשאר לבד. אבל זה בסדר,'' הרגעתי אותו '' אני אסתדר'' שתיקתו ובהייתו של אבי היו דבר שברגיל, אך אני פרשתי אותם בהתאם למצבי המעורער. 

מבחינתי הוא פשוט לא האמין למוצא פי והמתין לשמוע ממני את האמת, כל האמת ורק את האמת. אז אמרתי. - ''העניין הוא,'' התחלתי ''שמעולם לא היינו במצב כזה, שאנחנו באמת מתכוונים להכיר אנשים אחרים זה היה מובן מאליו שאנחנו ביחד ולתמיד. אפילו שאנחנו לא נאהבים.'' העובדה שפניו היו חסרות הבעה רק הקלה עליי, כאילו קיבל אותי ואת בחירותיי ללא עוררין ושום דבר שאמרתי לא החריב את עולמו. 

כל-כך קיוויתי שכך הוא הדבר ובאמת אבי אוהב אותי כמו שאני, אך לא אוכל לדעת. הוא רק ישב מולי, מקשיב, בלי להניד עפעף, והעניק לי מאהבתו. - ''פתאום עכשיו הכל מתערער לי'' המשכתי וסידרתי את השמיכה שהחליקה מרגליו ''מצד אחד, אני לא יכול לכבול אותו אליי. מגיע לו שימצא לו אהבה. אבל מצד שני, מה אני אעשה?'' 

אבי הניע את שפתיו. או אולי רק היה נדמה לי. - ''לא. לא דיברתי אתו על זה.'' הסברתי, והגשתי עוד כפית אל פיו ''מה אני אמור להגיד? התרגלתי אליך כל-כך אז אתה מוכרח להשאר איתי?! זה מגוחך'' שתקתי. הסתכלתי בפניו העצובות והקמוטות, בעיניו, שכאילו מנסות ללחוש לי דבר מה, בידיו המוטלות מתות על ירכיו, וקיוויתי שאיזה אלוהים יפיח בהן מעט חיים כדי שיוכלו לחבק אותי. אך הן נותרו דוממות. 

''והוא כל-כך מתוק, אבא.'' נאנחתי ''אני חושב שהוא אפילו קצת מזכיר לי אותך, כשהיית צעיר אולי אותן העיניים'' אבל לא כעת חשבתי בליבי. כי כעת היו עיניו של אבי כמו עיוורות, נטולות שמחה, מביטות מבט חלול סביב, כאילו דבר לא משך את תשומת ליבו. רציתי לשאול אותו אם בי האשם שכך הוא מוטל על הספה, אם אהבתי לגברים היא אשר חנקה את נפשו, אך לא העזתי, גם אם היה יכול לשמוע את שאלתי מתהדהדת באוזניו, הרי לא יוכל לענות. 

הנחתי את הצלחת הריקה על השולחן והשענתי את אבי לאחור. - ''עוד מעט אמא תבוא'' לחשתי ''אז כבר לא תהיה לבד. 

'' *** חצי ליטר ג'וני ווקר מהחבית *** 

יצאתי מביתם של הוריי בתחושה כבדה של עצבות. על אבי, עלי ופן אתפס בחרב הפיפיות שברחמים העצמיים, החלטתי ללכת ליפול בזרועותיו של רפרף, בן-זוגי לשעבר. שהוא ירחם עליי. מתוק-מתוק , אבל לא רק שלא התנגץ גיץ האהבה, אפילו הסקס לא הותיר בנו חותם, לא משהו שאי-אפשר לשטוף במקלחת, בכל אופן. 

הייתי אז צעיר וחרמן, האהבה לא הזיזה לי. כל מה שרציתי אז היה חזק, מהר ואם אפשר גם עם כמה שיותר תאווה. רפרף, מבחינה חזותית, ענה על כל הקריטריונים, אבל תאוותית, היה חסר לא מעט. היום, מבוגרים בארבע שנים, אנו חיים את חיינו קטנים וחסרי משמעות, כל אחד בנישתו הוא, ונפגשים אחת לשבוע, אם במקרה ואם בדכאון. 

כעת היה זה הדכאון שמשך אותי אליו, למזלי הוא בעליו של בר-קפה קטן בשדרות רוטשילד, ואלכוהול רק עושה לי טוב במצבים שכאלה. שלא לדבר על זיון. הבטלן, כרגיל, ישב באחד משולחנות העץ העגולים שכבשו חלק ניכר מהמדרכה וגררו פרצופי מחאה מעוברים ושבים ממהרים. הוא הביט חצי מאושר וחצי עייף על מלצריו )הזכרים שבניהם(, וחיטט בין שיניו בעזרת גפרור. - ''חצי ליטר ג'וני ווקר מהחבית.'' הפתעתי אותו מאחור. 

- ''עופר!'' התעלץ והקפיץ עצמו מהכסא לחבקני. לפתתי את גופו הבנוי לתלפיות וצבטתי קלות את זרועותיו הברזליות. הוא תפס בכתפיי והרחיק אותי ממנו מעט כדי להביט בפרצופי, אז השפלתי את שפתי התחתונה וביקשתי רחמים. - ''מה קרה?'' שאל בעצבות מעושה. - ''אני שוב לבד.'' אמרתי. - ''נפרדתם?!'' - ''לא, עדיין לא. אבל זה רק עניין של זמן.'' 

רפרף הושיב אותי בכסא והתיישב מולי. - ''יומיים-שלושה.'' המשכתי. הוא חידד את אוזניו וישב בתנוחת הקשבה. - ''קודם-כל לשתות,'' ביקשתי ''אחר-כך אני אספר לך הכל.'' רפרף חייך וקרא לרווית המלצרית. היא אצה רצה לשרת את הבוס. - ''תביאי כוס ג'וני ווקר ובשבילי קפה שחור, חזק.'' ביקש. רווית המלצרית הנהנה בכניעות ופנתה ללכת. - ''ורווית.'' רפרף סובב אותה חזרה אלינו ''כשאמרתי שאין צורך במדים זאת לא היתה הוראה להתלבש בחוסר טעם'' ייבש אותה. היא התייבשה וסקרה את חליפתה המזעזעת. - ''אבל קוראים לי רונית.'' מלמלה. - ''שיהיה'' הוא פלט ושלח אותה לדרכה בתנועת יד זריזה. 

ידעתי שרק הוא ישמח אותי ברגעים כאלה של דכדוך. חייכתי. - ''אז מה איתך?'' התעניינתי. - ''אני מאורס!'' התלהב. - ''די!'' קראתי וכמעט שנפלתי מכסאי. - ''טוב, נו. אני לא. אבל הכרתי מישהו מדהים!'' שמחתי בשבילו. עד שנזכרתי בעצמי. - ''הנס.'' אמר את שמו וחיכה להתרגשותי, שלא הצליחה לצאת מראותיי ''שוודי.'' - ''לא נ-כ-ו-ן!!!'' שאגתי. הוא חייך. ידע שאני מוכן לחרף נפשי למען סקנדינבים. 

רפרף הנהן באושר. שוב נזכרתי בעצמי וניסיתי לחנוק את הקנאה שהחלה שורטת את איברי הפנימיים. והוא בטח יוצא עם כורדי חשבתי. אבל ידעתי שרפרף דובר אמת. הוא תמיד אמר את האמת. - ''מזל-טוב!'' הפרחתי לו נשיקה באויר. הוא התמוגג. - ''ואתה?'' שאל ומיד שבה העצבות וקרעה אותי לגזרים. - ''אני רואה כבר את הסוף שלי ושל אביתר'' אמרתי. 

- ''מה קרה?'' - ''אביתר התחיל להכיר אנשים. הוא ממש מחפש לעצמו אהבה.'' - ''נו'' - ''מה נו?!'' תקפתי בלי כוונה ''אנחנו אמורים להיות ביחד!'' - ''אתה אוהב אותו?'' שאל. - ''לא. אבל מה זה משנה? אני תלוי בו. הוא אמור להיות שם.'' - ''אתה תמצא מישהו.'' ניסה לעודד את נפשי הפצועה בדרך הכי לא מעודדת שקיימת עלי אדמות. - ''אני לא רוצה למצוא מישהו.'' סיננתי ''אני רוצה את אביתר!'' - 

''אבל אתה לא יכול לבקש ממנו להשאר איתך כשאתם לא מאוהבים!'' הטיף. - ''אני יודע.'' ידעתי ''בגלל זה אני גם לא מבקש'' המשקאות הגיעו. רונית המלצרית הביטה בחרדה מהולה בתיעוב על רפרף. - ''רפי,'' היא אמרה ''אני יכולה לצאת חצי שעה מוקדם יותר היום?'' והמתח עצר את נשימתה לשניות ספורות. - ''כן.'' ענה רפרף באדישות. - ''תודה.'' היא מלמלה ואפילו מעדה בדרכה חזרה. 

- ''מה אתה עושה להם?!'' רחמיי נכמרו על מלצריו. - ''כלום.'' הוא אמר וצחק ''היא פשוט קצת חסרת בטחון, זה הכל.'' - ''משום-מה.'' רמזתי. - ''בכל-אופן,'' הוא אמר ואני כבר מזגתי את כל הוויסקי אל גרוני ''אתה חייב להחזיק את עצמך בידיים.'' כשאמר את זה התחרטתי על שביקשתי רחמים. אבל היה כבר מאוחר מדי. - ''גם לך מגיעה אהבה. אסור לך להתפשר.'' 

שלחתי אליו מבט מזלזל וחיכיתי שהוויסקי יתחיל לעשות בי שמות. - ''אני משלם?'' שאלתי בלי קשר והרמתי את הכוס הריקה. - ''מה פתאום!'' רפרף נבהל. - ''אז אני רוצה עוד אחד.'' אמרתי. רפרף הזמין לי עוד כוסית וויסקי ובחן אותי במבטו. - ''אתה באמת שבור, הא'' אמר. הנהנתי. - ''זה מפחיד.'' אמרתי ''אני רגיל שתמיד יש מישהו לידי.'' - 

''כמה זמן הוא כבר יוצא עם מישהו אחר?'' שאל רפרף וגרד בפיזור נפש את פדחתו. - ''מינוס יום.'' אמרתי ''הוא נפגש מחר בפעם הראשונה עם איזה כנר אחד.'' - ''פגישה עיוורת?!'' עלץ רפרף. - ''כן. למה?'' - ''זה לא יצליח.'' הוא קבע וחייך ''אתה יכול להיות רגוע.'' - ''זה לא משנה אם זה יצליח או לא. אם לא הפעם אז בפעם הבאה'' אמרתי ''זה מה שמדאיג אותי.'' - ''אז תצא מהבועה הזאת שלך ותתחיל לחפש לך מישהו אחר.'' 

סרקתי בעיניי את בית-הקפה. לא כדי למצוא מישהו, אלא כדי לראות מה מעכב כל-כך את רונית המלצרית. - ''מחר אני הולך עם אושר לגיי-שה,'' אמרתי בטון מדוכדך ''הוא מנסה להציל אותי'' - ''יופי!'' שמח רפרף בחלקי ''זאת התחלה!'' הרמתי שתי גבות בתמיהה על דרך מחשבתו של ידידי רפי והתהרהרתי. כי בעיניי זה נראה דווקא סוף 

. *** תחתוני סאטן ורודים *** 

לאחר שעתיים של שתיה וברבורים עזבתי את רפרף לנפשו, והזמנתי את עצמי, שתוי וחסר הכרה למחצה, לביתו של אושר. ואם אראה את אביתר היום מצבי רק יחמיר חשבתי. ואחזתי בראשי. - ''באתי לישון. התנודדתי בפתח ביתו של אושר, שנעץ בי מבט מופתע. - ''פשושי!'' הוא קרא, וקולו הצורמני קרע את עור התוף באוזניי '' מה עשית?! אתה מסריח מאלכוהול!'' - 

''אושר,'' לחשתי ועצמתי את עיניי שדמעו, ולא מבכי ''תטיף לי מוסר בפנים אני לא יכול לעמוד על הרגליים.'' הוא פתח לרווחה את הדלת וצקצק בלשונו. זחלתי את דרכי לסלון והשטחתי על הספה, לא מתייחס לקריאותיו של אושר מאחוריי '' הנעליים! לא עם הנעליים!''. כבר נשכבתי. עם הנעליים. אושר השתתק ונאנח. - ''אתה רוצה קפה?'' שאל. נרדמתי. 

בשמונה בערב התעוררתי עם האנג-אובר היסטרי. אושר ישב על הכורסא לידי, כשחיוך אווילי מתנוסס על פניו והוא שקוע במסך הטלויזיה, משהו בו היה נראה לי מוזר, שפשפתי את עיניי והבחנתי שהפרצוף שלו ירוק. - ''אושר?!'' קראתי בצרידות. הוא הפנה אליי את ראשו הירוק וחיוכו התרחב. - ''הגיע הזמן שתקום.'' אמר. - ''מה זה חלום הבלהות על הפנים שלך?'' שאלתי. - ''זאת מסיכת אבוקדו.'' הסביר ''זה בשביל לרענן את הפנים.'' 

התיישבתי. - ''אתה רוצה קפה?'' שאל. - ''מה יש לך מהקפה?'' התרגזתי פתאום בלי שום סיבה. הוא שתק. - ''נו, טוב. תכין.'' חייכתי בהתחנפות והתאמצתי להתרומם לישיבה ''אני מצטער על הנעליים'' - ''זה בסדר,'' חייך אושר ''לך אני סולח.'' הוא השתהה מספר רגעים ולאחר-מכן קם והתהדס למטבח, שהיה חלק בלתי נפרד מהסלון בשל קטנותה של הדירה. 

- ''הודעת לאביתר שאתה כאן?'' שאל. - ''לא.'' אמרתי קצרות והעברתי ערוצים בטלויזיה, אולי אמצא משהו מעניין לראות. הטלפון צלצל ברוגע. אושר נלחץ ומיהר לענות. - ''הלו'' הוא סילסל ''אביתרצ'וק! כן, הוא כאן!'' אמר והביט בי. נבהלתי. מיד איגרפתי את כף ידי וסובבתי אותה סביב הראש. - ''הוא הוא מתקלח.'' הבין אושר, אולם גמגומו העיד שהוא מתקשה לשקר. ''טוב.'' המשיך ''אני אמסור לו ביי חמוד.'' הוא ניתק והאשים אותי בנעיצת עיניים אכזרית. 

- ''אל תסתכל עליי ככה.'' אמרתי ''אין לי חשק לדבר איתו עכשיו, זה הכל.'' אושר זנח אותי בלי להגיב וחזר למטבח. לקפה. אך תוך דקות מעטות הוא חזר, נושא מגש עם קפה ועוגיות, וידעתי שאני כבר לא אוכל להתחמק. הוא הניח את המגש על השולחן והתיישב לצידי. - ''נמאס לי כבר לטחון את זה'' יריתי מבלי לחכות שישאל ''יהיה לי קשה להתרגל להיות לבד. נקודה.'' 

- ''פשושי, אתה לא תתרגל.'' הוא לחש ''אף-פעם לא מתרגלים.'' - ''אתה לא התרגלת?'' שאלתי ולגמתי מהקפה. הוא צחק. - ''בטח שלא.'' - ''ומה קורה איתך?'' התעניינתי ''כבר הרבה זמן לא ראיתי אותך עם מישהו'' הוא שתק מעט ונגס בעוגיה פריכה. - ''זה בגלל שאני אוהב אותך.'' אמר. צחקתי צחוק גדול. לצערי הגדול אושר אפילו לא חייך. 

המתנתי שניה, שניותיים הוא עדיין לא חייך. - ''מה?!'' יצאה לי לבסוף הברה לא מובנת. - ''למה אתה צוחק?'' הוא הביט בי ''אני באמת אוהב אותך.'' הפרצוף, שצחק לפני רגעים ספורים, התאבן. אושר השפיל את מבטו. - ''תמיד אהבתי אותך.'' התוודה ופורר את העוגיה הפריכה באצבעותיו הדקות. בחיי שלא ידעתי מה להגיד. לעזאזל! חשבתי. 

- ''אני גם אוהב אותך, אושר'' התחלתי לגמגם את הקלישאה הנוראה ביותר ''אבל לא בצורה הזאת אתה החבר הכי טוב שלי'' אושר חייך את חיוכו הקטנטן והמקסים. החיוך שיכול להמיס את פסגות האלפים. - ''אני יודע.'' אמר מבלי להרים את ראשו ''גם לי זה ברור שאין לי סיכוי.'' אני מצידי, מרוב בלבול ומועקה, עשיתי את הדבר הכי לא הומואי שקיומי המזוויע יכול לעשות. טפחתי על שכמו בסחבקיות. - ''אנחנו פשוט לא מתאימים'' ניסיתי. - ''כן'' הוא מלמל וסוף-סוף הרים את ראשו וזרק את מה שנשאר מהעוגיה הפריכה על השולחן. 

לחלוחית קטנה של אהבה קרועה התנקזה בזוית עינו והבהיקה מולי. הוא חייך בהתנצלות וניגב אותה. רציתי לנשק אותו, אבל פרצתי בצחוק. אושר התאבן והביט בי במבט פגוע. - ''אני חושב שכדאי שתשטוף את האבוקדו''' מיהרתי להסביר ''אני לא יכול לנשק אותך.'' אושר נכנס להתקלח. ביקשתי ממנו שיביא לי פיג'מה כי אני לא חוזר הביתה. - ''אולי תאזור אומץ ותסתכל לאביתר בעיניים.'' הוא הציע. - ''לא!'' החלטתי. ''אני נשאר כאן! נראה ביחד סרט, כמו כשהיינו צעירים יהיו קטעים!'' - ''אני מקווה שלא אכפת לך,'' אמר אושר בעודו נובר בארון הבגדים שלו כדי למצוא לי משהו ללבוש ''אבל אלו התחתונים היחידים שיש לי '' 

הוא חייך חיוך רחב והוציא מהמגירה תחתוני טנגה ורודים מסאטן. אז הכנו פופקורן, לקחנו חטיפים והוצאנו שמיכות ושתיה, וכמו שני פרזיטים התרווחנו על הספה בסלון וראינו את ''מנהטן ''. לבסוף נרדמנו חבוקים. הוא בפיג'מת משי. אני בתחתוני סאטן ורודים. 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...