>  >  > 

אביתר - א

סיפור מופלא של סטארלס, שהביא עד כה בעיקר שירים.

*** מושמוש *** 

''כבר הרבה זמן לא שכבנו, מושמוש'' זרקתי לו את המשפט, כבדרך-אגב, בעת צפייה מרותקת בפניו השקועות בספר. 
כדרכו המנומסת להקיא, הוא ניתק את עצמו מגיבוביו של זרתוסטרא, הסיר את משקפיו הזערוריים ונעץ בי מבט עמוס תשומת-לב. 
''אני לא יכול לשכב איתך בזמן שאני נמצא בקשר עם מישהו... ואל תקרא לי מושמוש'' אמר בפעם השלוש-מאות, ''אתה יודע שאני לא אוהב את זה.'' 
''איזה קשר?'' התפלאתי ונגסתי מהטוסט שהיה מכין לי מדי ערב, בלי להתייחס כלל להערתו האחרונה. הוא לא הסיר ממני את מבטו. 

''עם אריק.'' הוא אמר בפשטות. 
אני מצידי כיווצתי את שתי גבותיי בנסיון נואש להזכר מי זה אריק ומאין צץ. 
''עופר,'' התאונן, ''סיפרתי לך עליו, אתה אף-פעם לא מקשיב לי.'' 
אבל שתיקתי הכניעה אותו. 
''הוא התקשר אתמול...'' דיקלם ''מנגן על כינור...'' 
''אויש'' נזכרתי, הכנריסט הזה, הרי דיברת איתו פעם אחת בטלפון. לזה אתה קורה קשר לעזאזל? איך אתה מגדיר נישואין?'' 

''עדיין'' גמגם, ''גם בשלב כזה נראה לי לא יאה לשכב איתך.'' 
''יאה'' דיברתי בפה מלא והעפתי גיצים של לחם לעברו ''אנחנו מדברים על זיון... כל הקונספט לא יאה.'' 

הוא חייך. לא ידעתי שסיפרתי בדיחה. כעת היה מובן מאליו שירכיב את משקפיו, ישוב אל זרתוסטרא ואילו אני אצטרך, שוב, להחתים כרטיס ולספק את עצמי בצער רב וביגון קודר. וזה בדיוק מה שהוא עשה. ההתנהגות הלבנה הזו, המעקרת את כל הדחפים שלו מיסודם, עיצבנה אותי. 

אמנם היה משהו מאוד חינני בכך שהיה אובססיבי לגביי מיקום הסכו''ם, מעיר לי על נטייתי לאכול לפני אנשים שמדברים איתי, או מוחא כפיים לאלו הפולטים שטויות, אבל לא להזדיין רק בגלל שדיבר עם פוטנציאל בטלפון? כי כך זה יאה?? איך הוא יכול להעדיף אפשרות לא כל-כך סבירה מבחינה הסתברותית על פני גופי המעוצב והזמין? 

אך תבוסתי היתה ידועה מראש. ככל-הנראה, גם ריקי מרטין במלוא הדרו וישבנו לא היה מצליח להסיט אותו מהגינונים המטופשים שהנימוס מחייב. 
''ואם הייתי ריקי מרטין,? גם אז היית דבק באמיתות הנימוס המוחלטות שלך?'' 
מן הסתם, הוא לא טרח להגיב על מה שלא צריך לטרוח לשאול... 

בלילה ההוא, איך אפשר שלא, ניסיתי שוב וליטפתי את ישבנו הקטנטן, אך הוא תפס בפרק ידי והתהפך. 
''עופר'' חיוכו השכיח ממני שכבר סיפקתי את עצמי חצי שעה לפני­כן''אני לא יכול...'' 
''כן, כן...'' מילמלתי ונשכבתי על גבי. 
''אל תהיה ממורמר.'' המשיך. 

''אני לא.'' אמרתי קצרות ובהיתי במנורה. הוא הוסיף להביט בי שניות מספר ולאחר התהפך שוב והתכנס בנסיונות הרדמות. 
הצתתי סיגריה. הוא שנא שאני מעשן בחדר-השינה, אבל באמת שלא עשיתי את זה כדי להחזיר לו. טוב נו, אולי קצת. אבל הוא שתק. 
''אני במקלחת אם מישהו מחפש אותי.'' סיננתי, וכמובן שלא התכוונתי לקום מהמיטה. 


*** לכל-הרוחות, אהבה *** 

את אביתר פגשתי לפני כשנתיים, ביום שפיטרו אותי מהעבודה, אני הייתי זה שמילצר לו והחליט להפגין את תחושותיו בקולניות. הוא ישב בגפו, בפינה מרוחקת, גופו השדוף מעונב למשעי, שיערו השחור והקצר מאובן בג'ל, הוא קרא בספר ומדי פעם לגם באיטיות מכוס הקפה. 

עצמות לחייו בלטו במקצת ושיוו לא מראה אנורקטי חולני, וגבותיו הדקות והדלילות כאילו צויירו במכחול אלוהי מעל לעיניו השחורות. 

''גם להפטר מעבודה מסריחה וגם לדוג דג זהב...'' חשבתי לעצמי ושפכתי עליו את הקפה, ''מה יכול להיות טוב מזה?'' כמובן שיש דברים טובים מזה, אבל אתם יודעים מאיפה חשבתי באותם הרגעים. 

כבר באותו היום ניסיתי להוביל אותו אל אחד מהמלונות הזולים ולהגשים עליו את הפנטסיות המיניות שלי. אבל פקעת ההליכות שמר על כל הכללים. עפנו משם שנינו וישבנו לאכול איטלקית, דיברנו על קולנוע, ספרות, הומואיות ועל ניטשה, כמובן. ובסופו של דבר יצא ששכבנו רק בפגישה החמישית. אין ספק שהיה שווה לחכות, אבל אז כבר נקשרתי אליו בטירוף. 

אם נניח היינו שני מוחות באקווריום, ודאי היינו מתחתנים, אבל כמו כל יצור אורגני ההולך על שתיים ופועל לשם שמיים, גם אני ואביתר לא יכלנו לוותר על אותו הדבר המופשט, המטופש והדביק שהמוח מתעקש לייצר, אותו הדבר שהפעם הוא לא ייצר למעננו... כן, לכל-הרוחות, אהבה... 

כמו שאתם ודאי מבחינים, על-אף דקותה של האמת, התגברתי לחלוטין על כשלון המשוואה בה אביתר ואני משתנים. מה גם ששנינו לא אנליטיים במיוחד. 

שנה תמימה לקח לכל המתמטיקה הזאת לקרוס, בה גם העתקנו את משכנינו אל דירה מתפוררת בלב הכרך התל-אביבי, והנחנו למוחותינו היבשים ונטולי האהבה להיקשר חזק-חזק, ובלילה ­ לתאוותינו להתפרק. חזק חזק. 

מבחינה מנטאלית התאמנו זה לזה כמו הגזמה לפמיניסטית, כמו פיהוק לדוסוייבסקי וכמו פלולה לברק, אך עדיין אף פעימת לב לא הדהדה בין קירות הבית, שהפך, אגב, לכוך חמים ומשפחתי. 
ובזה נחתם הגולל על סיפור האהבה השמיימי, שנקלע לכבודנו בידי מלאכים, ואלוהים פשוט חירבן עליו בלי הכרה. 

מיותר לציין שלא עלה על דעתנו לעזוב אחד את השני. חיינו יחד כמו כל זוג נשוי, כמו מובן מאליו ורק מטבע הדברים, בלי אהבות שיבלבלו את הדרך, ותמיד שיהיה מישהו להשען עליו, ונוסף על כך ­ מאוד מחושב מבחינה כלכלית, שתי משכורות 0 ילדים, קצבת נכות שהוצאתי במרמה מהביטוח הלאומי... גן-עדן של בורגנות. 
זכורה לי שיחה שניהלנו, בזמן נסיונות ההצלה האינסופיים שערכנו לאותה מערכת יחסים, שהתעקשנו לחברה למכונות ההנשמה. 

ישבנו בבית אמי, דבר שחייב, מן ההגיון, את איכלוסה של אמי במחזה, שהיתה אבטיפוס בפני עצמו, מן הכלאה של עז ואלפי חיות-טרף שוקקות לדם. בהבל פיה היתה מסוגלת לשרוף גם את הגיהנום. 

אביתר ישב מולי בחדר ההסבה, כך הכריח אותי לכנות את הסלון, ושלח אליי את חיוכו הממיס, אלא שפרצופה של אמי, שנגלה אליי מזוית העין והתפשט בחדר כמו מגיפה, מנע מגופי להציג את מיצגיו, דבר שהיה קורה בכל רגע אחר של חולשה נוכח פרצופו המעודן והנערי, אך ספק בליבי אם היתה מבחינה באירוע יוצא דופן בין רגליי, כיוון שהוויתו של אביתר היממה אותה באותה המידה, נראה היה לעיתים שהיא אף מעדיפה אותו על פניי, דבר שלא הוסיף איזושהי טרדה מיוחדת לטרדות חיי. 

מיד בראותה אותו היתה לובשת את דמות העז ומעלה גרה, אם עיזים בכלל נוהגות לעשות את זה. חיות-הטרף היו שמורות בעיקר לי ולחבריי האחרים. 

בכל-אופן, כך ישבנו שלושתנו, שותקים במבוכה מסויימת, אביתר ואני מחליפים מבטים מבויישים, כמעט מתנצלים, שלא לומר מתרפסים, ואמי ישובה בצד ומתעסקת במסרגות. 
''מה העניין, בחורים? שאלה וסרגה. 
''איזה עניין?'' ניסיתי אני לסלק אותה הרחק מכיוון המחשבה שהחל להסלל במוחה המעוות. 
''הכל בסדר בין שניכם?'' היא לא זזה מילימטר מהשביל. 
''הכל מצויין.'' הפטרתי. 

האוירה היתה מחשידה, בזה אין ספק, שתיקות מביכות, שמעולם לא היו ביני לבין אביתר, החלו להפער, ומכיוון שאנו לא מצפים לילד, היה ברור שהסיבה לכך לא משמחת. ואמי, כמובן, הריחה את הסירחון. 

''אתם בודאי מתכוונים למסד את הקשר, לא?'' אמרה מבלי להסיט את עיניה מהסייף שהתרחש בין מסרגותיה. הוודאות של האמירה היתה מוחלטת. מאחר שכבר עיכלה את העובדה שבנה הוא בעצם לא ממש בן, והחברה שלו היא לא ממש בת, דבר כבר לא יפריע לה מלחתן את השניים. 

''אנחנו לא יודעים עדיין איך אנחנו מרגישים זה כלפי זה...'' התערב אביתר, והתערבותו קטעה באחת את קרב המסרגות. 
''אני לא מבינה.'' היא אמרה. 
''מה יש פה להבין?'' התרגזתי. סביר להניח שעל המצב יותר מאשר עליה. 
''או שאתם אוהבים, או שלא.'' קבעה. כמובן שמחאתי לה כף. 
אביתר נזף בי במבטו, ואילו אמי לא התייחסה כלל לסרקסטיות של בנה האינווליד. 

''לא הכל שחור ולבן, אמא.'' 
''אני לא מדברת על שחור ולבן, אלא על ים-יבשה'' אמרה בתוקפנות ''או זה, או זה'' 
''תפסיקי עם השטויות!'' הורתי לה ''מה את בכלל...'' 
''תאמיני לי, גב' וקסמן, אני מאוד אוהב את הבן שלך...'' קטע אותי אביתר ופנה אליה בטון ובניסוח שהתכוונו להרחיק אותי מהדיון ''אבל אני לא מאוהב בו...'' 

היותו תולעת ספרים כרונית גרמה לו לצטט קלישאות, שמצויות, למיטב הבנתי, בסדרת הספרים האיכותית והבלתי-מתפשרת המכונה ­ הרומן הרומנטי, אבל הוא גם היה אומר הרבה דברים חכמים לעיתים. 

אמי החזירה אותי, בנה האהוב, לשיחה ונעצה בי זוג עיניים מאשימות. כאילו זאת אשמתי שהבחור לא התאהב בי. החזרתי לה מבט אמיץ ומיד פניתי לאביתר. 

''אנחנו לא מוכרחים לקיים את השיחה הזאת בנוכחותה'' התלוננתי ''לא כל העולם צריך לדעת מה מתרחש'' בכוונה בחרתי, מתוך אוצר המילים הרחב שקיים ב''אגרון למילים שגורמות שבץ לאמהות טורדניות'', במילה 'כל העולם' כדי להגדיר את האם המדוברת. אמי הניחה את המסרגות על ברכיה ואביתר, שידע מה עומד להתרחש, זע באי-נוחות על כורסתו. 

''כל העולם?'' נזעקה האם ''אני כל העולם?¡ אני אמא שלך, השם ירחם¡ סבלתי כל החיים בגללך וזאת התודה שאני מקבלת,¡ תתבייש לעצמך,¡ הכל עשיתי בשבילך¡...'' היא המשיכה עוד משפטים מספר, שלא טרחתי לשמוע, לסיום אמרה משהו על כך שהיא מבקשת ממני רק קצת נחת. היא לא בכתה. למען השם, בתוך תוכה שרר קור-רוח שיכל להקפיא גלקסיות. רק השכל בירבר מתאיה האפורים, מבלי לערב שום רגש בפרשה. 

''ומהי נחת בשבילך?'' שאלתי כשסיימה, ואביתר, שהכיר אותי כל-כך, כמעט שאטם את אוזניו ''למות בידיעה שהבן שלך מחותן?'' 

היא, מצידה, הביטה בי והצמידה את כפות ידיה הקטנות קרוב אל ליבה, כאילו התפוצץ בזה הרגע והיא שומרת על דמה שלא יותז וילכלך את הספות, מישהו זר היה מאמין שליבה של הקשישה בוגד בה, אך אני כלל לא סברתי שיש לה איזה לב שיוכל לבגוד. חייכתי למראה הדרמטיות החובבנית. 

''תחשבי עוד פעם, אמא,'' המשכתי בשלי ''אחרי-הכל הבן המוצלח שלך יתחתן עם גבר.'' 
היא נטלה את המסרגות הנעוצות ביריעת צמר, רק האל יודע מה ניסתה לסרוג שם, והתרוממה ממקומה. 
''אני מכינה תה, אביתר, אתה מעוניין?'' התאכזרה לנוכחותי. 
''כן תודה גב' וקסמן.'' לחש אביתר וניסה לחייך. היא ניגשה אליו וליטפה את שיערו. 

''מה נעשה?'' שאל לאחר שהלכה ולאחר שנזף בי על התנהגותי הפושעת. 
''בקשר למה?'' שאלתי. 
''בקשר לזוגיות שלנו.'' הוא אמר. 
''אני עד עכשיו ראיתי שלישיה...'' סיננתי, הוא חייך ''וחוץ מזה, מה אפשר לעשות? אתה הרי לא מאוהב בי.'' הרמתי את קולי. ידעתי שאני ילדותי בחוסר ההגינות שהפגנתי, הרי גם אני לא מאוהב בו. אבל רציתי כל-כך שמערכת היחסים הזו תצליח עד שכמעט עשיתי את הלא יעשה וחשבתי על אבני-מזל בצורת סרדינים ושמנים של כדורי. הוא כל-כך קרוב לשלמות, האביתר הזה, אז למה הלב שלי לא מתרגש? 
אביתר רק חייך. חלילה שישפוט אותי בשעת צערי. 

בתנועה מהירה סילקתי את הכריות מהספה ונשכבתי על גבי, שתי ידי מאחורי הראש, בתנוחת 'על הזין שלי' שהיתה בדיוק ההיפך ממה שבאמת אני מרגיש. 
''אני לא רוצה לעזוב אותך.'' מילמלתי והבטתי בו. הוא החזיר לי מבט בעיניים בורקות, יושב באותה הדרך המנומסת, שגרמה לי לרצות לטרוף אותו חי. 
''גם אני לא רוצה לעזוב.'' אמר ''אבל אני לא יודע מה אני מרגיש.'' 
הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. 

''ואני לא מתכוון לעזוב.'' הוסיף ואחז חזק בכתפי. 
אם לא הייתי אתיאיסט גמור, הייתי יכול להשבע שהרגשתי את נשמתו חודרת אל גופי בעוצמה כזאת שצימררה לי הביצים. אינני יודע אם הייתי קרוב לבכי, אבל משהו באמת השתבש שם. 
שנינו בחרנו לשתוק ולהטביע עצמנו בהרהורים. 
עד שהמפלצת הגיעה עם התה שלה. 


*** אני שונא פגישות עיוורות ומתעב מוסיקה קלאסית *** 

בכל-אופן, כך נשארנו. זוג הומואים שחיים באושר עד אשר ימצאו את אהבות חייהם. לא קשה להבין כעת מדוע הייתי תלוי בו כל-כך מבחינה מינית, אך, כאמור, הוא דאג והקפיד על חוקי המוסר העליון שלו, וכל אימת שאיזה בחור חדש שהכיר לבש צורה של אור בקצה מנהרה, הוא שכח לחלוטין שגם לי יש צרכים ודחה כל הצעה מגונה שהגשתי אל שולחנו. מובן שקיוויתי בשבילו שימצא את האחד והיחיד, אבל כל הרעיון האדיוטי שלו על נקיון כפיים ו'להשאר צח כשלג' נראה לי מתחסד. 

את אריק, אותו הכנריסט המהולל שדיבר עליו ואשם בניוונה העתיד לבוא של ידי הימנית, הוא לא ראה מעולם. 'פגישה עיוורת' כמו שנהוג לכנות. חבר קרוב שלנו, אושר שמו, שאותו תכירו מיד, סיפר עליו נפלאות ושאל מי מאיתנו מעוניין להכיר. 

''תן לאביתר.'' ויתרתי ונגסתי בבננה ''אני שונא פגישות עיוורות ומתעב מוסיקה קלאסית.'' 
הטיעון האחרון היה אמנם אינפנטילי, ושניהם רמזו לי על כך. 
''וחוץ מזה, אני לא אוהב ש'מסדרים' לי בני-זוג.'' הוספתי, ובכך הספדתי את הרעיון שיכירו לי את הכנר הדגול. 

איך שלא יהיה, אביתר דיבר איתו בטלפון, וכאמור ­ שכח שקיים אבר-מין נוסף במיטתו. 
באותו הלילה חלמתי שאני ינשוף כלוא בגן החיות, וכל המבקרים משלמים חמישה שקלים כדי להכנס ולפוצץ אותי במכות. אבל אני לא מאמין ב'פשר החלומות' ואינני חושב שכל חלום על נורית גלרון מרמז על נטיות התאבדות. 

למחרת בבוקר התעוררתי נוטף זיעה קרה. שלא כהרגלי, המתנתי שאביתר יסיים להתקלח ורק אז נכנסתי. 
''בוקר-טוב!'' הוא חייך. אני בתגובה הוצאתי לו לשון. 

''מתי אתם נפגשים?'' שאלתי בזמן ארוחת הבוקר, מעשה ידיו. 
הוא סיים ללעוס, בפה סגור, בלע ואמר שביום שלישי. חישוב מהיר הבהיר לי שמדובר ביומיים. נאנחתי. 
''תתאפק...'' שוב חייך ''או שתלך לאושר, הוא תמיד פתוח להצעות, אתה יודע.'' 
''אני מכיר אותו חמש שנים,'' לעסתי ''אם לא שכבתי איתו עד עכשיו, אני כבר לא אעשה את זה.'' 
''הוא בחור נחמד, למה לא?'' 
''נחמד, כן.'' הסכמתי ''אבל לא אצלי בתחת.'' 

אביתר בדיוק עיבד את מזונו בשיניו הטוחנות וכמעט שנחנק בנסיונו שלא לצחוק בפה מלא, ואילו אני, כדי לעזור לו, מחצתי את פרצופי בשתי ידי, לשוות לו חזות מלכותית. כמו שתיארתי לעצמי, הוא הצמיד מפית נייר אל פיו ופלט לתוכה מטעמים. 
''כל-כך חינני'' התלהבתי. 

אחרי שהלך לעבודה הרהרתי בהצעה ללכת לפרוק מתחים אצל אושר. ההרהור איבד כל משמעות ברגע שפתח לי את הדלת. 


*** הקוזאקי *** 

''איזה מגזימוני'' קרא אושר וגילגל את עיניו, לאחר ששטחתי בפניו את המצב המצער בו אני נתון, ובחן את פרצופו במראה ''בסך-הכל שלושה לילות, אל תגיד לי שאתה לא מסוגל לעמוד בזה.'' 
''בסך-הכל?'' נאנחתי ארוכות והתיישבתי לצידו ''לי אין כמות כזאת של כח סבל כמו שלך.'' 

הוא סיים לבחון את פניו ובתנועה זריזה אסף את שיערו החלק והארוך לכדי קוקו בלוף במרכז פדחתו. 
''פשוש,'' אמר והביט על בבואתי במראה ''כח הסבל שלי מסתתר במגירה הזאת.'' והוא פתח את המגרה הימנית בטואלט המפואר שלו, שנראה כמו מזבח פולחני מימי בית ראשון, וכך הוא גם התייחס אליו, כח הסבל שלו הוצג בפניי בדמות ויברטור מטיל אימה בגודלו הנוראי, התפלצתי רק מעצם המחשבה על כך... רציתי לומר דבר מה, אך ידעתי שאגמגם. 

''הקוזאקי.'' הוא עשה הכרות בינינו וקרב את המפלצת אל פניי. נשענתי לאחור במהירות, לא משום פחד כלשהו, אלא כדי שאף שמץ מניחוח קרביו של ידידי לא יפלוש, חלילה, אל נחיריי. אושר הבחין בתנועתי והחזיר אליו את הקוזאקי. 
''12 וואלט והוא מחולל נפלאות.'' אמר והביט בו בערגה ''והוא גם גונח'' התלהב. 
''אני חושש שאאלץ לוותר על התענוג.'' חששתי ''לא רק שאני לא משתגע במיוחד על אברי-מין במימדי האימפריה הרומית, אני גם לא מוצא בהם עניין כשהם מפלסטיק.'' 

הוא הביט בבבואתי במבט מתפלא והחזיר את הענק הקוזאקי למגירה. מה לעשות, אבל מכונות הקידוח הללו לא נראות לי אלטרנטיבה הולמת. 
''חוץ מזה, פשוש,'' הוא אמר לאחר רגעים ספורים ופידר את פרצופו בספוגית ''אתה יודע שאני תמיד כאן בשבילך...'' 
למזלי בשעת הפידור היה מוכרח לעצום את עיניו, אחרת היה מבחין בעיוות שנתעוות בפרצופי למשמע רמיזותיו. 
''אני יודע...'' מלמלתי. 

הוא פקח את עיניו והסתכל בי ארוכות. הבטתי בפניו דמויות החרסינה ויכולתי להבין למה החבר שלו מפלסטיק. הוא בהחלט לא מכוער, כלל וכלל לא, אך הוא נראה כמו בובת ברבי, אפילו עכשיו, כשהמטמורפוזה עדיין לא הגיעה אל קיצה. הוא נטל מברשת קטנטנה וטבל אותה במרקם סמיך ותכלכל. 

''ומה יהיה עליך אם אביתר יתאהב ותאלצו להפרד?'' שאל כשהוא צובע את שפתיו הבשרניות. 
דרגת קפאון -10 בסולם סיביר, זו היתה תחושתי לרגע קט. 
''אני אהיה עמוק בקקי...'' אמרתי בקול מהורהר. 
''אתה צריך למצוא לך מישהו, פשושי...'' הניח את המברשת במקומה והביט בי ''אולי תצטרף אליי לגיי-שה ביום שלישי, תכיר מישהו שיגאל אותך מייסוריך.'' 
מגוחך, נמוך, פתאטי­ אלו ההגדרות המדוייקות שנתן מוחי להצעה, דבר שלא מנע ממני להסכים לה. עצוב, אבל המחשבה על השארות לבד גרמה לי לקבל גם את הפתאטיות בזרועות פתוחות. 

''בטח.'' עניתי נחרצות. 
''למרות שאני עדיין חושב שנועדתם להיות ביחד.'' הרגיז אושר והצליל את עפעפיו בתכול אפרפר. 
אינני יודע מה הסיבה לכך, אך אושר היה אובססיבי בקשר ליחסים בין אביתר לביני. לא פעם חשדתי שאולי אמי היא זו העומדת מאחורי הטירוף שלו. אבל מצד שני, שום דבר בעולם לא יצליח לשדך את אושר ואמי זו אל זה, גם לא קשירת קשר לחתן אותנו. 


*** על כוס קפה ומסיכת אבוקדו *** 

את אושר פגשה אימי לפני כ­3שנים. מכת ההתוודאות שלי, בדבר היותי שונה מבני מיני ואף מעדיף אותם, שהונחתה עליה חודשים ספורים לפני-כן, עדיין הכאיבה לה מעט בעורף, אך היא עשתה את צעדיה הראשונים לקראת השלמה. 

אושר, שמשום-מה חשב שהגיע הזמן ליידע את המסכנה שאינני היחיד מסוגי, החליט להפתיע את שנינו בביקור. 
כשהגיע מוקדם בבוקר הקייצי ההוא, במלוא הופעתו האולטרא-נשית והפוסט פמיניסטית, עדיין לא השכמתי קום, מה שהביא לכך, אם כן, שנאלץ לבלות שעה תמימה במחיצת אימי, שסרבה בכל תוקף שיעירו את בנה משנתו. 

בשעה 10 התעוררתי ושמעתי קולות בוקעים מן המטבח, שהיה סמוך לחדר השינה שלי. כמובן שזיהיתי את הקולות שהתנגנו ברקע. כמובן שהשתבצתי. וניסיתי לחשוב כיצד, לכל השדים, מתרצים לאמי את עובדת קיומו של אושר ועל אחת כמה וכמה את המצאותו בביתנו. 

יצאתי מחדרי בצעדים חרישיים, אך מה שראיתי במטבח לא היה דומה כלל למה שציפיתי. לא מלחמת עולם, לא אבלות ושום גופה. מה שנגלה לעיניי, שעדיין דבק בהן קרום השינה, היה שתי נשים, מסבות אל השולחן בפינת האוכל, על כוס קפה ומסיכת אבוקדו, ומצחקקות בהביטן באלבומי הילדות שלי, כשאמי מצביעה על אחת התמונות ונואמת. דרגת קפאון 0 בסולם סיביר. 

''פשושי'' קרא אושר, שהיה הראשון להבחין בי ''בוקר-טוב'' 
על פניו החלה כבר להשחיר עיסת האבוקדו. אמי הפנתה את ראשה וחייכה. סימנתי לאושר לקום וחייכתי לעברה במבוכה. אושר קם ממקומו. 

''אפשר כבר לשטוף את זה, גב' וקסמן?'' שאל את אמי ואסף את תיקו מעל הכיסא. 
''כן, חמודה.'' אמרה אמי וקמה גם היא ממקומה. שוב השתבצתי. ''תשטפי את הפנים טוב-טוב במים חמים ותראי איזה פנים חלקות יהיו לך'' התלהבה ''בלי אף נקודה שחורה.'' 
אושר החזיר/ה לה חיוך ושלח/ה בי מבט ממזרי. מיהרתי לקחת את הבחורה אל חדרי. 

''איזו חברה מתוקה יש לך, עופר.'' אמרה לי אמי מאושרת, לאחר שאושר עזב ''מדוע לא סיפרת לי עליה?'' 
בלעתי את רוקי. 
''אולי בגלל שהחברה המתוקה הזאת היא, בעצם, חבר מתוק, אמא.'' שלפתי את חרבי ונעצתי נעיצה הגונה בגופה השדוף ''וזה לא גידול סרטני, הבליטה הזאת שיש לה בין הרגליים...'' 

'סחרחורת קלה, תחושת קור ופיק ברכיים' חשבתי לעצמי באותם הרגעים בהם הביטה בי במבט עגל פתאטי ''דרגת קפאון -2 אני משער...'' 
אמי התנודדה במקומה ומיד נאחזה במשענת הכסא והתיישבה. 
מאותו הרגע ועד היום, מבחינתה, אושר לא היה קיים. חד וחלק. שלא לדבר עליי, שגם איתי היא לא דיברה שבועיים. 


*** ומה אם... *** 

'ומה אם באמת אביתר יתאהב בכנריסט הזה?' חשבתי לאחר שיצאתי מביתו של אושר 'מה אעשה?' 
כנראה שאאלץ לשוב בעל כורחי אל החור השחור של הקיום האנושי. ואני מתכוון לבדידות, לא לפי-הטבעת. כבר שכחתי איך שורדים את זה. בלי להסניף ניחוח גבר לפני שנרדמים, בלי לראות מעלייך חיוך, כשאתה מתעורר, שמאיר לך את הבוקר, וכל מה שבא אחריו, בלי הדבקבקות הזאת של ימי חמישי בלילה, לשבת בפיג'מה, תחת שמיכות, צמודים-צמודים, ולראות סרטים של וודי-אלן. 

שוב לחזור מהעבודה לריח ריק, ולראות את כוס הקפה המלאה למחצה על השולחן בחדר ההסבה, לעזאזל, מי יתקן אותי כשאחטא בלשוני ואומר סלון? לקנות מצרכים לאחד. לבשל לאחד בכלל, להתחיל לבשל, להשאר חודש עם אותו השמפו... 
לישון באלכסון... לצחוק לבד בימי חמישי... 
לכל-הרוחות. 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...