>  >  > 

דניאלה

Twigi, אחד הכותבים המוכשרים באתר, מביא סיפור מימי ילדותו, סיפור שנחרט וחרט עמוק בזכרונו.

אני רוצה לספר לכם על מקרה שקרה לי בקיץ 1980.
הורי, אחותי ואני גרנו בבית רגיל ברמת השרון, לא משהו מדהים, אבל זה היה הבית שלנו.
למדתי אז בכיתה ו' בבית הספר היסודי ליד הגן הציבורי, מרחק 10 דקות הליכה מהבית.
אמא ואבא עבדו קשה כדי לפרנס אותנו, אבא היה איש קבע ובקושי ראינו אותו בבית.

אמא היתה המשענת שלי ושל אחותי אם זה בחיבוק חם, אם זה בליטוף או בניגוב של דמעה. מה שכן, אמא ואבא הקפידו על אוירה תרבותית בבית. כיאה למורשת סבא וסבתא, הם אהבו לקנות לנו ספרים ותקליטים.

עד היום קשה לי לנוע בבית מבלי להיתקל באיזו ערמת ספרים או תקליטים ישנים שצברו אבק, אך ללא ספק חדרו אל תודעתי והעשירו את הדמיון שלי. לא יודע למה, אבל תמיד אהבתי לגלוש אל הדמיון, תמיד אהבתי את אותם רומנים רוסיים של כל אותם סופרים מפורסמים שהנחילו לתרבות שלנו את מלחמה ושלום, את אנה קרנינה ועוד המון פנינים.

יש לי הרגשה שלו ניתנה לי הבחירה, הייתי בוחר לחיות בתקופה ההיא במאה התשע עשרה. אז הכל היה אחרת, אנשים התלבשו בצורה מדהימה, אנשים היו מנומסים אחד לשני ובכלל היתה מן הרגשה שלהיות ג'נטלמן או ליידי זו לא הייתה קללה, להפך זה היה מקובל, זו הייתה הנורמה.

היום כשאני מסתובב ברחוב תל אביבי מצוי, אני קצת מאבד את עצמי. אני לא מסוגל להסתדר עם הרעש, אני לא מסוגל להתמודד עם החום, עם הדחיפות, עם האנשים שצועקים ועם חוסר הנימוס. אני לא מבין למה אי אפשר להזיז את השעון לאחור, למה בעצם קוראים לזה התקופה המודרנית. מה פה מודרני? יש לי הרגשה שבסך הכל זזנו אחורה באבולוציה וכאילו התפתחו להם מוטציות לא מוצלחות שהשתלטו להם על האנושות והם שקבעו לנו כללים חדשים של התנהגות, כללים של התבהמות.

לפעמים אני שואל האם באמת מותר האדם מן הבהמה או שמא אנחנו הם אלה שנמצאים בתחתית סולם הבריאה. אומרים שאלוהים בחר לברוא את האדם ביום השישי, לא יודע על מה הוא התעכב כל-כך הרבה, מה היה כל-כך מסובך ליצור חיות שכמונו? אני מניח שאילו שאלו אותו היום מה דעתו עלינו, הוא בטח היה אומר שצריך להקים את נוח לתחייה ולחזור על סיפור המבול.

אם הוא היה שואל אותי, אז בטח הייתי אומר לו שלא יעלה את בני האדם הפעם לתיבה, שישאיר אותם לטבוע, שיכחיד אותם. הייתי אומר לו שרק את החיות יש להציל ורק אותן בלבד. אין כמו החיות שבטבע, כל-כך הרבה אצילות, כל-כך הרבה יופי וחן.

אומרים על מישהו רע שהוא מתנהג כמו חיה ואני שואל מה רע בחיות? הרי הן טורפות כדי לאכול, הן חיות כדי לחיות. לא תראה אף פעם אריה אציל שמחליט כחום היום לקום ולטרוף איזו זברה סתם ככה בשביל הקטע, בשביל הצחוקים, בשביל הסבבה. אבל אנשים הם משהו אחר, יש להם שכל ודעת ולכן...

דניאלה היא בת דודה שלי והיא גם חברה טובה שלי. כשהיא והוריה הגיעו לגור ברמת השרון הייתי בטוח שנסתדר ביחד כי היא היתה כל-כך יפה כמו בובת ברבי ואני די התגאיתי בקרבת הדם אשר בינינו. דניאלה אפילו למדה באותה כיתה יחד איתי ואנחנו היינו מכינים את השעורים יחדיו וגם משחקים במשחקים שאמא קנתה לי.

הייתי אוהב לשים איזה תקליט של מוזיקה קלאסית ויחד איתה לקחת איזה ספר על המלחין ולנבור אל תוך נשמתו. אני זוכר שכאשר שמענו וקראנו על וולפגאנג אמדיאוס, הוא מוצארט, כל כך רציתי לחיות בתקופה היפה ההיא עם כל הפאות הלבנות שהגברים והנשים חבשו על ראשם.

עם השמלות המנופחות וכל גינוני הנימוס היפים. דניאלה ואני היינו אוהבים לשחק כאילו חיינו בתקופה ההיא. הלבשתי אותה בשמלה של אמא, משהו ענק שבטח אמא נהגה ללבוש פעם למסיבות כשהייתה אז צעירה ויצאה לרקוד עם אבא. על ראשה שמתי פיאה מצחיקה שפעם קניתי בפורים. על גופי שמתי רק גלימה שחורה כזו שמצאתי בארון ומעין מלמלה לבנה שגזרתי ממפת שולחן ישנה.

דניאלה מצאה בארון שבבוידם פיאה נפוחה ומצחיקה של אמא שלי והחליטה שזה יהלום אותי יותר מאשר אותה. היינו שמים את התקליט השחוק על הפטיפון ושנינו יצאנו במעין מחול מטמטם שפעם ראינו באיזו סידרת טלוויזיה. זה היה מחזה יפה לכל הדעות, הייתי ניגש אל הליידי שישבה על הכורסא בקצה החדר ונפנפה עם מניפת רוח מנייר על פניה הענוגות.

דניאלה שמה אודם ואני חשבתי שזה יפה לה ובטח בתקופה ההיא גם הגברים שמו אודם ולכן קישטתי את שפתותיי בשכבה עבה למדי של אדום רוז' כמו שאמא אוהבת. הייתי ניגש בצעדי ברווז אל דניאלה שלי וקד קידה עד הרצפה ממש, עד כי הייתי חייב לסדר את הפיאה לראשי שתמיד גלשה על פניי. דניאלה הייתה מהדקת שפתיים ונותנת איזה מבט חולמני של ליידי מנומסת כשהיא מסתכלת אל עבר החלון הפתוח.

''התואילי לכבד אותי בריקוד זה גבירתי'' הייתי פונה אליה עם מבט רציני כיאה לג'נטלמן מכובד. ''בוודאי אדוני הלורד מווינדזור'' היתה אומרת דניאלה בקולה המאנפף, וכמעט מתפקעת מצחוק.

דניאלה הייתה קמה מהכורסא מסדרת ומותחת את השמלה הרפויה ועושה תנועות של פידור באפה הקטנטן והיפה. שנינו היינו מתחילים בריקוד שהמצאנו, מעין ווריאציה של קידות ושל הליכה במעגלים כאשר אני מחזיק בקצה המטפחת השחורה אשר בידה.

שנינו היינו צוחקים ומדמיינים שאנו לא בחדר השינה של הורי אלא נמצאים אי שם בטירה עתיקה באירופה בתוך אולם הנשפים שכולו מלא גבירות חסודות במיטב השמלות והגברים עם פראקים שחורים וכולם רוקדים לצלילי אותו מלחין מוטרף.

''התרצי לנוח גבירתי מן הריקוד'' אמרתי לה בקול הכי גברי שעוד הצלחתי לסחוט מגרוני הילדותי. דניאלה פרצה בצחוק אדיר ונפלה על השטיח כשהיא פורעת את השמלה ומבלגנת את שערות ראשה הזהובות. הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי כמה בר מזל אני להיות במחיצת הבריאה הכי מוצלחת של אלוהים. דניאלה השתוללה ומרחה את האודם על כל פניה ונראתה כמו איזה ללוחמת אינדיאנית מסרטי הקאובוי שראינו יחדיו בקולנוע שבמרכז. הרגשתי שאני רוצה לחבק אותה, הרגשתי שאני רוצה לנשק אותה.

''אני חושבת שבפעם הבאה אני אשחק את הגבר ואתה את האישה'' צחקה דניאלה.
''אני בטוחה שהשמלה המצחיקה הזו מתאימה יותר עליך ובכלל הפנים שלך הם כמו של בת'' .
דניאלה פרצה בצחוק פראי עד כי אני מצאתי את עצמי במבוכה ומנסה לפענח את כוונתה.

''אבל אני בן !'' צעקתי לעברה, ''את הבת ואני לא מתכוון להיות אשה, תשכחי מזה!''

דניאלה המשיכה לצחוק כמטורפת, הורידה את השמלה מעליה ופשוט הלבישה אותי בה כאילו הייתי איזו בובה כמו אלו שנמצאות בארון החום עם הזכוכית בסלון של סבתא גניה. היא דחפה אותי לעבר המיטה בחדר ונשכבה עלי בכל כוחה.

דניאלה הייתה יותר גבוהה ממני לפחות בראש ואני לא יכולתי למנוע ממנה לשכב עלי. ''אני אראה לך מי הגבר פה'' צחקה דניאלה והצמידה שפתותיה אל פי המרוח באודם רוז'. שכבתי כמאובן, כולי מבוהל ממה שקורה לי והיא המשיכה לצחוק כאילו אחז בה השד.

''טוב אני צריכה ללכת, אמא שלי בטח דואגת לי כי מאוחר '' אמרה דניאלה לפתע.
דניאלה פשטה מעליה את כל שרידי התחפושת שהכנתי לה וברוב חוצפתה ניגבה את שפתיה המרוחות באודם בשמלה של אמא. תוך פחות מדקה דניאלה כבר עזבה את הבית ואני נותרתי המום על המיטה עם השמלה עלי והפיאה המצחיקה שמצאנו בבוידם. רציתי לבכות, רציתי לצרוח אבל אמא לא הייתה בבית ולכן בכיתי בשקט וכיסיתי את פניי בכר הענק שהיה מונח על המיטה של אמא ואבא.

אני אישה ? אני אישה ? את אישה ! ! ! את אישה !!! את אישה !!!
צעקתי בכל הכוח אבל דניאלה כבר לא הייתה שם כדי לשמוע.

איתן היה ילד חזק אבל מאד מופנם והוא למד איתי בכיתה יחד עם דניאלה.

אף פעם לא הרגישו שהוא קיים בכלל, הוא ישב בספסל האחרון ואני ישבתי בספסל הראשון יחד עם דניאלה. תמיד הייתי לבוש יפה כי אמא אמרה שבגדים עושים את הבן אדם. כל בוקר הייתי לובש את התלבושת האחידה שאמא גיהצה לי בערב הקודם. לפני לכתה לעבודה עוד הקפידה אמא לסרק אותי ולדאוג שאהיה מסודר ונקי עם ציפורניים גזוזות ואוזניים נקיות.

לבית הספר הייתי הולך יחד עם דניאלה וכל הבנות אשר היו חברות שלה וגם שלי. לא היו בנים בחבורה שלי, אני תמיד הרגשתי לא בנוח איתם ואף פעם לא אהבתי להשתולל במגרש הספורט ולרוץ אחרי איזה כדור רגל מעור.

לא הבנתי אותם, את הבנים, לא הייתה לי שפה משותפת איתם ולכן העדפתי להיות עם הבנות. בלימודים הייתי די מוצלח והמורה רונית הייתה שואלת אותי תמיד לגבי כל דבר כי בד''כ רוב הכיתה לא היו ממש תלמידים טובים ואני השקעתי שעות רבות בהכנת שעורי הבית.

המורה רונית אהבה אותי ותמיד החמיאה לי לפני כולם כמה שאני תלמיד טוב והלוואי שכולם היו כמוני בכיתה. לאסיפות ההורים היא לא הזמינה את אמא ואבא, היא הייתה מתקשרת יום לפני כן לאמא ואומרת לה : ''גב' ברנר, אין צורך שתבואי, פשוט אין סיבה. הילד שלך כל כך מוצלח שפשוט אין לי איך לשבח אותו כל פעם מחדש. הלוואי וכל תלמידי היו כמוהו חרוצים וחכמים.''

אמא ואבא היו מאד גאים בי ואני הרגשתי די בטוח בעצמי וחשבתי שאין יותר מאושר ממני בעולם.

לקראת סוף השנה הגיע תלמיד חדש לכיתה, רונן שמו. רונן בא משכונת מורשה. רונן היה בריון על כל המשתמע מכך, אל בית הספר הוא הגיע אחרי שזרקו אותו כבר משני בתי-ספר בשנה ההיא. לאמא שלו אמרו שעכשיו עושים אינטגרציה ואולי עם התלמידים של בית הספר שלי הוא בטח יהיה יותר תרבותי ויפסיק להיות אלים.

רונן התחבר מיד איך שהגיע לבית הספר לאיתן, הבחור השקט. הייתי רואה אותם בהפסקות מסתודדים יחדיו ומעשנים בשירותים.

שניהם היו חזקים ובריונים ואיך שהוא רונן הצליח לטעת באיתן ביטחון רב והוא פשוט יצא מהקונכייה שלו ופרח כאילו השקו אותו באיזה תרופה שנועד לעורר מתים. אני עוד זוכר את הסיפור על אותו נער שנשלח לחפש את פרח לב הזהב כדי להביא אותו אל אימו החולה. במקרה של איתן, נראה לי שרונן היה פרח לב הזהב בעבורו או ככה לפחות חשבתי אז.

אחרי יום די מוצלח בכיתה בו הברקתי כרגיל בתשובותיי למורה רונית, הגיע סוף היום וצריך היה ללכת הביתה. ארזתי את הילקוט ואני ודניאלה נאספנו עם הבנות כדי ללכת הביתה. לא שמתי לב לשום דבר מיוחד אבל הם כבר היו מאחורינו.

איתן ורונן צעדו בשקט בעקבותינו וחיכו שנצא מתחום בית הספר. דניאלה כמלכת הכיתה הייתה צועדת בראש ויפעת השפוטה שלה הייתה מחזיקה לה את הילקוט. אני הלכתי לצד דניאלה וצחקתי מהבדיחות שלה על הבנים מהכיתה.

היינו כשבעה ילדים וגם יורם שכשמו כן היה הוא יורם, נצמד לחבורה. יחד הלכנו דרך הגן הציבורי שהיה שקט ושומם בשעת צהרים חמה זו. רונן ואיתן היו כל הזמן בעקבותינו.
לפתע הם החלו במרוצה ונעמדו מול כל החבורה שלי ובמיוחד מולי...

לא הבנתי מה קורה כשלפתע חטפתי בעיטה כזו חזקה בבטן שהשכיבה אותי לרצפה מיד.
''יא חתיכת מניאק, יא חתיכת נקבה, הומו מזדיין, קוקסינל מסריח'' הם צעקו והמשיכו לבעוט בי בכל הגוף. הבגדים שלי כוסו בעפר והתחלתי לבכות אבל הם לא הרפו, כמו חיות טרף שעטות על טרפן הם נעצו שוב ושוב את אגרופיהם בפרצופי ובעטו לי ישר בבטן לשתק אותי עד כי הרגשתי שנשמתי נפסקת.

''אתה לא תגרום לנו לסבול בכיתה יותר, הבנת חתיכת הומו מזדיין ?'' צרח רונן. ''אם אני עוד פעם אראה אותך מרים אצבע למורה, זה יהיה הסוף שלך, אתה מבין ?''
לא הבנתי מה הם רצו ממני והמשכתי לבכות ולצרוח ואז הם הלכו בריצה משם כי איזו אמא עם עגלת תינוק התקרבה לעברנו.

היום, אחרי כל-כך הרבה שנים, אני ממש לא זוכר את הכאב מהמכות שקיבלתי, אני רק זוכר את הצחוק של דניאלה. דניאלה הסתכלה על המחזה והתחילה לצחוק כאילו זה היה איזה קטע מסרט מצחיק. דניאלה הייתה מאד דומיננטית וכשהיא צחקה, כולם בחבורה צחקו יחד איתה.

''אתה רואה שצדקתי, לא רק אני חושבת שאתה אישה !!!'' צחקה בקול רם דניאלה.

הסתכלתי עליה והרגשתי שאני מתמוטט, הרגשתי חנק, הרגשתי גועל שעולה לי במעלה הגרון.
כבר לא יכולתי לבכות, כבר לא יכולתי לדבר, פשוט הבטתי בה המום ולא הוצאתי מילה מהפה.

מאז אותו יום החלפתי את איתן בתפקיד, אני הייתי הילד שבקונכייה, אני הייתי הילד השקט שאף אחד לא שם לב שהוא קיים בכלל. ישבתי בסוף הטור בכיתה עם יורם השקט שפינה לי כיסא לידו. מהספסל האחורי הבטתי בדניאלה והחבר החדש שלה לספסל, רונן... 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...