>  > 

מי יחבק אותי הלילה - ו

אבל זו היתה תקופת המועדונים המסיבות והברים. ואנחנו רקדנו, איבדנו את עצמנו לדעת בריקוד. המועדונים והריקודים היו גם מקום מסתור. מקום להתחבא בו מכל הכאבים הפרטיים שלך, מהבדידות, מהגעגועים. אתה לא יכול להרגיש שום דבר בין כל האנשים המפזזים לך מול העיניים. כשהבסים של הרמקולים מטלטלים לך את המוח מצד לצד. ובמועדונים לא יכולת, לא לחשוב באמת, ולא לדבר, הכל היה נראה כמו כיף אחד גדול.

ולמדתי שמוכרחים להסתיר כאב, מלחמות בהורים, בעולם, בבדידות, והורים שדוחים אותך גורמים לבדידות נוראה, ובדידות זה לא רק להיות לבד, ידעתי שאני רוצה להתאהב שוב, לאהוב ולהיות נאהב ולא ללילה. רק שבינתיים היו לי המלחמות שלי, המועדון והגן היו מקום להשכיח, להתפרק. אתה נכנס למתח אחר בגן, שמטשטש לך את העולם שמעבר לכביש, המתח של לתפוס ולהיתפס, משחקי הציד הישנים קריאת הדם.

ובמועדונים, הריקודים, האור והחושך הרעש, הקפיצות עמעום כל החושים, האחרים, ראיתי את המבטים הרעבים של האחרים ולמדתי מהר שכל מי שנתפס עם מבט כזה יצא לבד מהמועדון בסוף הערב. שאסור לחשוף שום עצב פגיע, שום רגש אמיתי שלא כלול בתוך קיפוצים על רחבת הריקודים, ולמדתי איך לצוד בדרך אגב או לתת לעצמי להיות ניצוד, איך להראות תמיד מסופק ולא מחפש.

ומי שרקד שם באמת על הרחבה היתה הבדידות של כולם ומשחקי החברה. רק לעתים נהנינו באמת. לדבר היה אסור. היית צריך להראות טוב לרקוד טוב. ואז התפוצץ סיפור מג'יק, הו, מג'יק הענק המחייך תמיד. וכמו לפי הזמנה מהשמיים פגשתי את עמוס.

נכון שעברו איזה שנתיים מאז שראיתי את הסרט, אבל לא שכחתי אותו ולא שכחתי שאני רוצה לפגוש אותו. שמעתי עליו כל מני שמועות ורכילויות אבל אף אחד מידידי לא הכיר אותו. יום אחד בחנות תקליטים שמעתי מישהו קורא, עמוס, ומראה לנער, שכבר לא היה נער, ונראה כאילו שימש דוגמן לציורים של הנסיך הקטן, איזה תקליט ואומר שזאת מוסיקה שתתאים לסרט הבא שלו. זיהיתי מהתמונות בעיתון שזה העמוס. וריחפתי מסביבו ולא ידעתי מה להגיד לו. שלא כהרגלי התביישתי, וחשבתי, מה אני אתנפל עליו כשהוא לא לבד, ובטח כולם מתנפלים עליו.

בסוף נפגש לנו המבט והסמקתי. חייכתי אליו במבוכה. אחר-כך אמר לי שלא חשב שאני מנסה להתחיל אתו, ומבטי הערצה מביכים אותו. בסוף ניגשתי ואמרתי לו שאני מחפש אותו איזה שנתיים. והוא ממש נפעם מזה שלא הצלחתי לפגוש בו קודם ואמר שזה פשוט מאוד, שהייתי צריך לטלפן אליו, ולא, הוא לא רגיל עדיין שאנשים מתרגשים מסרט כמה שנים אחרי, בודאי לא שהסרט השפיע על חייו של מישהו, וקבענו לשתות קפה יחד למחרת.

וחזרתי הביתה מרחף על כריות אויר. והרגשתי כמו סטודנטית מטומטמת, נפגשנו הרבה פעמים והוא לימד אותי המון על קולנוע, היה לו אוסף עצום של סרטי קולנוע, ראינו המון סרטים, ואני התפלאתי שמישהו אוסף סרטים בבית, ורואה סרט יותר מפעם אחת, ועמוס הראה לי את כל הסרטים החשובים ואת כל הסרטים הלא חשובים אבל הנהדרים ולימד אותי, אבל לא רק על סרטים, הוא לימד אותי לאהוב את האגדה של הקולנוע את הזוהר שהיה פעם ואיננו עוד, כל הספרים עם התמונות, שהיו לו, גארדנר, היוורט, מונרו, כמה יפות, איזה יופי הכניס לחיים שלי, וכשסיפר לי על ג'ודי גרלנד מצאנו בספר שהיא מתה יום לפני יום ההולדת שלי.

ומאוחר יותר אגלה שיום המהומות בסטונוול היה ביום הלוויה שלה, יום ההולדת שלי, ומאז כל מצעד גאווה בניו יורק הוא גם לזכרה וגם לכבוד יום הולדתי, סתם, איזה צחוקים. שאלות היו לי אבל תשובות לא היו גם לו רק התלבטויות משלו. ואני אהבתי אותו כל-כך, כזה, כמו שהנסיך הקטן אהב את השושנה שלו, מרחוק. כי את כל היכולת הישירה שלו להגיד דברים שמר לסרטים שלו, בחיים, כמו כולם, לא רצה לגעת ישירות בכאב, אין מה להגיד אפשר רק להראות אולי, וגם זה לא בטוח, אמר לי, כל אחד כואב בדרכו ולומד לחיות בדרכו, אף אחד לא יכול לתת לך לא תשובה ולא עצה.

ואחר כך הוא נהיה עסוק בסרט חדש ולא היה לו זמן והפסקנו להתראות. ויותר מכל מי שהכרתי המשכתי ללוות אותו במחשבה וחיפשתי כל פיסת עיתון ששמו הוזכר בו. לא כי היה המפורסם היחידי שהכרתי, בכלל לא, כי היה עמוס, שלא שבר את לבי בכוונה, והכניס המון צבע אחר לחיי, ואני שלא הפסקתי להתגעגע אליו, הרגשתי שאסור לי להטריד אותו בגלל הסרט.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...