>  > 

מי יחבק אותי הלילה - ה

ערב אחד רובי נשאר אחרון במכון. רובי עם הגוף המהמם, עם בית החזה הענק והעיניים. איזה עיניים, החיתוך שלהם, הריסים והצבע. תמיד הסמקתי כשתפס אותי מביט בעיניו, ולא יכולתי להתאפק ולא להביט, והידיים שלו, איזה זוג לפות, בחיים שלי לא ראיתי כף יד ענקית כזאת. אצבעות ארוכות כאלה. כף ענקית ועדינה באותו זמן. רציתי שיד כזאת תלטף אותי, תחבק אותי.

''תזמין אותי אליך לקפה,?'' שאל, והייתי מוכן לתת לו כל מה שהיה לי ואת כל הקפה שיכולתי להרשות לעצמי לקנות, ובמשך כל הזמן הזה לא הייתי בטוח אפילו שהוא כזה. והוא נשאר ללון והסביר לי שהוא לא גר לבד והשותפה שלו לא יודעת, ולי, מה זה היה חשוב. אחרי איזה שבוע שבא כמעט כל לילה אמר לי שאני יכול לבטוח בו, שהוא יהיה בשבילי ישנו מתי שאצטרך אותו וכל המלים היפות שאפילו לא ביקשתי ממנו לשמוע, הוא הבטיח, הוא אמר אותן, את המלים, לימדת אותי שמלבד רוקנ'רול ודיסקו יש עוד מוסיקה, עוד תרבות והשמעת לי שירים צרפתיים, לימדת אותי מה זה אוכל טוב, וכן, נפתחתי אליך סמכתי עליך וחודש שלם האמנתי לך ולז'ק ברל ששר נמה- קי- טה- פה.

ואמרתי לך שבטח שאני לא אעזוב, ואתה סיפרת לי על פריז, וראינו יחד את הסרט מההופעה של ברברה, ואתה, ירדו לך דמעות מהעיניים כשהקהל קם בסוף ההופעה ושר לה שיר שלה לכבודה, ואמרת שרק בצרפת אפשר לצפות מקהל צעיר שיהיה כזה ורק הצרפתים יכולים לקחת זונת רחוב ולהפוך אותה לאלילה וכשתרגמת לי את שירי פיאף צחקת כשחיקיתי אותה ושרתי נו- רין- דה- רין. היו לך דמעות בסוף הסרט של ברברה, למרות שראית אותו כמה פעמים קודם, ואני לא יודע כמה פעמים ועם מי, ולא חשבתי על זה בזמנו, ואתה כן קי- טה- פה- אותי. עזבת. והשותפה שלך שלא יודעת עליך זאת אשתך, כוס אמא, ואיך, איך לא ידעתי לקרוא את הסימנים, הרי אני מכיר אותם, אבל אמרתי לעצמי שלא יתכן שלכולם יש אותם סימנים, שאולי אצלך זה אחרת כי אמרת, ומה אמרת בבית ואיך אשתך הטפשה לא הבינה כלום.

והאידיוט הוא אני בסופו של דבר, כי תמיד הבטחתי לעצמי להיזהר משני דברים שאין בהם תקווה האחד להתאהב בגבר סטרייט והשני בהומו נשוי, דברים שקרו הרבה מסביב לי, אבל נפלתי, הלכתי בעיניים עצומות, אבל היום חודשיים אחרי, אני לבוש שחור, נאורוטי כמו ברברה מרים ידיים מול הראי וכבר לא שואל מתי תחזור, וחשבתי, הבטחת, אמרת שאתה לא כמו כולם, עליך אפשר לסמוך. ואני חולה מאהבה וחולה ממך. תגיד, מתי תחזור?

ובשבת אחת, אולי בגלל האהבה, אולי בגלל האכזבה, סיפרתי להורי שאני עם גברים, בישלתי לי בראש את השיחה כמה פעמים, כתבי לי תסריט אחד, אחר כך אחר, אבל כשזה קרה, זה קרה אחרת ממה שתכננתי.

קודם כל הייתי צריך לדאוג שקובי, אחי הקטן לא יהיה בבית, וכשתפסתי את שניהם יחד התחלתי לדבר כאילו אני הולך להתוודות על פשע. לא ידעתי מה אני מחפש בדיוק ולמה אני מספר להם חשבתי שאקבל מהם תמיכה, קבלה, ניחומים אולי. שירגיעו בי את הפחד, שיגידו שזה בסדר מה שאני. אבל בסופו של דבר דיברתי כמו שהיו מצפים לשמוע בשורה כזאת, וידוי שפל ראש ובזוי, רציתי להפסיק לדבר כשכבר אי אפשר היה, כשראיתי את המבט המתפלץ שלהם.

היה זעזוע נוראי, ודמעות, ופתאום כל הפתיחות וההבנה לא היו. כמה קשה היה לגשר על הליברליות והפתיחות לגבי אחרים וכמה קשה כשהמכה פוקדת את ביתך. הפכנו לאויבים, ללוחמים. ומה שהיתה אמורה להיות שיחה פתוחה הפכה למלחמה שנמשכה חודשים.

הם הצליחו להעלות בבית את כל הדעות הקדומות על הומוסקסואלים, הייתי צריך להילחם לא להאמין להם שאני רע בגלל שאני הומו, והייתי צריך לחיות את הכאב שלי ולהבין את ה ''הטרגדיה שלהם'', כמו שהם קראו לה, והיא לא היתה זהה לשלי. והייתי צריך לבדוק במהירות אם אני בוגד בהם כשאני נלחם לחיות את חיי מתוך ההבנה שלי לעצמי, להיות אני האמיתי ולא הבן שהם רצו, ולא יכולתי להיות בכלל, ושפתאום הסתבר שבגלל הסוד הזה שאני מסתיר מהם הרבה זמן הם בעצם כבר לא מכירים אותי, והיתה התהום של מי אני בעיניהם ומי אני באמת.

האם יש קשר בין מוסר והומוסקסואליות, וכעת כשהאיידס דופק על הדלת ומציג את השאלה בבוטות נוראה ונשמעים קולות איומים של חטא ועונש השאלה הזו מתחדדת, ואם אני אחלה, האם זה יהיה עונש על ההומוסקסואליות או עונש שלא נזהרתי מספיק, והאמת שעדיין לא נזהרתי מספיק וחגי אומר לי שאסור לברוח משאלות והתמודדויות והורי שלא רצו לדעת באמת, וידעתי שאני לא בנוי יותר להסתיר. שהשתניתי. אולי התבגרתי. לא נשארתי יותר הבן הקטן והתמים של המשפחה שלי. הפכתי להיות עופר עצמאי בחייו.

הבנתי שאם אאמין להם ואקבל את המסר שמנסים להעביר לי, שהומוסקסואל הוא רע, זאת אומרת שאני רע ואם אני רע, רוב האנשים שאני מכיר רעים, ואם הם רעים לא אוכל לאהוב אף אחד אף פעם, כי מי כבר רוצה לאהוב מישהו רע, וזה אומר שלעולם לא אוהב שוב, וזה אומר שכל חיי אחיה בגנים, בזיונים, בתחליפים לרגע, וידעתי שזה לא נכון. לא טוב.

ידעתי שאני בנוי לחיים אחרים, כי יש טובים ויש רעים וזה לא קשור להומוסקסואליות. והבנתי שצריך לגייס הרבה כח. להילחם על דרכי ועל האושר הקטן שלי, וידעתי שאני לא נכנע, לא מוותר על חיי ולא מוותר עליהם. הם ההורים שלי, הם חלק ממני כמו שאני חלק מהם.

אני חושב שנעשיתי חכם יותר באותם ימים. שמצאתי מלים חדשות והבחנות שלא היו לי קודם, וידעתי שזה לא קל לצאת מהארון וידעתי שלא כל אחד יוכל לעמוד בכאב, והבטחתי לעצמי לכבד אנשים שבוחרים בדרך אחרת, כי הפחד, הפחד שאוכל את הנשמה הוא גדול יותר ואין הבטחה שבסופו של דבר תצא טוב יותר, ועדיין רקדתי במועדון עד שעור התוף שלי נקרע. ולהזדיין המשכתי בכל הזדמנות, אבל לאהוב לא יכולתי באותם ימים.

לא יכולתי להתקשר באמצע המלחמה הזו.

על איידס חשבתי רק אחרי זיונים, בימים ההם. היו מלחמות אחרות קרובות יותר חשובות יותר. התחילה להתגבש אצלי ההחלטה להיות אח בבית חולים. להתחיל ללמוד, כדי שאוכל לטפל גם בחולי איידס. היו הרי סיפורים איומים על היחס של צוותים רפואיים על פחד ובורות ויחס נורא לחולים. וחשבתי שזה חשוב, ולמדתי ביום ועבדתי בלילה והתחלתי להסתובב בבית חולים.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...