>  > 

מי יחבק אותי הלילה - ד

בבית התחילו לנדנד לי, מה יהיה אתי, מה אני הולך לעשות עם עצמי, כאלה, הייתי כל כך עסוק בעצמי בימים ההם, האיידס נדחק שוב לשולי המחשבה, חשוב יותר היה להבין מה זה אומר להיות הומו, איזה מין אדם זה עושה אותי. אני יודע שאני בחור פשוט ולא מתוחכם, ואז גם לא נהגתי לחשוב יותר מדי אבל חגי דיבר אתי על דברים כאלה, הוא הכריח אותי לחשוב הרבה, בכל פגישה שלנו, יתכן שלאחרים הוא היה נראה כהומו מתייסר, אבל לי באמת התחיל להיות חשוב לענות על השאלות שהוא שאל, והתחלתי לשאול שאלות לגבי עצמי ולא היתה תשובה, והרגשתי בזוועה השחורה זוחלת ומתקרבת.

פחד מכל הכיוונים. מה אני חוץ מנער מועדונים, מזדיין ורוקד ומבזבז את עצמי ואת הזמן. האיידס היה דבר שחגי לא נתן לו לרדת מסדר היום ושב להזהיר ממנו כל הזמן. אבל אז כבר היה לי אמנון, כבר די הרבה זמן, אמנון.

מה גמר את הספור שלי עם אמנון לא אבין כנראה לעולם. שנה וחצי פזל מולי בארוחת בוקר, פזל עלי במיטה, פזל על הנירות שלו, ואהבתי אותו בשל פזילתו ומשקפיו המגוחכים. בכל זאת היתה לי אהבה אחת גדולה באמת, אמיתית, אני לא בשל לדבר עליה. אינני כואב אותה יותר. מתגעגע? כן! אמנון שלי, פזלן אחד, עדיין לא יכול לדבר עליך עם אף אחד. שנה וחצי שהיה בית, שהאיידס לא דפק בדלת בלילות, אני האידיוט ששלח אותך לבד לניקוי ראש באילת, ושם פגשת את נועה על החוף, נועה שהצליחה לחטוף אותך, להבטיח לך חיים אחרים במקום אחר. אצל אבאלה העשיר באמריקה, אני כמובן לא האמנתי לה לרגע, ניסיתי להבין אותך, גם אם ידעתי שאתה מרמה את עצמך, אבל מי אני שיקלקל לך את התקוות.

לא מבין איך הצלחת לעשות שלא אכאב את הפרידה, כן, עליך לא אדבר לעולם. את כל האחרים אני יכול להפוך לפרודיה, להפוך את עצמי לקריקטורה, ללכת עם יד על המצח, ולצחוק על איך נפלתי עוד פעם, לשחק את הפרחה, את הערסית, לפי בקשת הקהל והמעריצים, אבל עליך לא, אתה רק בשבילי, פרטי לגמרי, רק חגי הכיר אותך, לא חילקתי אותך עם אחרים, לא בדיחה, לא קריקטורה, שלי אתה.

במוצאי שבת אחת, בטרמפ מהבית פגשתי את פיני. כיפה סרוגה בכחול לבן, פני ילד תמים עם חיוך שיראה יום אחד בקולנוע כאילו שימש השראה לאיפור של ג'ק ניקולסון בבאט מן. חיוך של ליצן אכזר מתנשא ומעושה, אבל היית הנחמד במתנחלים שהכרתי, התנחלת בכל מקום, במכונית, בבית, במיטה. המראה השחצני שלך התאים לתדמית המתנחל, חיצונית היית יכול להיות להם פרסומת מהלכת, בפנים נשרפת באש האידאולוגיה ובאש החטא שחיית בו בסתר.

ריחמתי עליך, ועודני. כמה מוזר היה גופך הלבן. כמו קדוש שנתפס בחטא עמדת במערומיך, כמה נוגע ללב. ולא יכולתי להגיד לך שהעור שלך מזכיר לי שעווה, ופתאום אתה לא מושך אותי. היית בטוח שאותך אלוהים העניש מלכתחילה, אז איך יכולת להמשיך לחיות, אבל למות ככה? הוריך זרקו אותך מהבית כשחלית והיית צריך לגלות להם את כל הסיפור, מכל הצדדים הלא מדוברים שבו, לא אלוהים, הוריך, זה הרי נורא גם כעונש. בני אדם רחמניים יותר כשהם מוציאים להורג. אליך אלוהים שלך היה אכזר מדי. וזה לא אלוהים שהעניש אותך, והוריך לא בני אדם.

הייתי לבד בדירה והיה לי קשה להתקיים, עזבתי את הלימודים בינתיים, והתחלתי לעבוד במשמרות. בצהריים הייתי מלצר במסעדה ובערב רצתי לשרת במכון כושר. כן כן, שם ראיתי הרבה מכם, מתחפשים לסטריטים מדברים בקול נמוך ועושים שרירים. הייתם מצחיקים, באמת מצחיקים. ניסיתם לא להיתפס מסתכלים על כל הגברים האחרים, אבל העיניים נשפכו לכם לכל הכיוונים.

אני זוכר את היום שמעוז עשה פדיחה כזאת, הוא עמד מכופף עם התחת למעלה בחדר הארונות מחפש דבר מה, כשאיזה סטרייט חתיך רצה לעבור ונתן לו מכה חברית על התחת, ומעוז התיישר וברחה לו תנועה כזאת עם היד ואמר בקול הטבעי שלו ''סליחה מותק'' וכולנו פרצנו בצחוק אימים. טוב גם אני התאמנתי, בשעה האחרונה כשלא היה כמעט אף אחד, ולא הייתי צריך לתת יותר שרותים, אתם יודעים מגבת פה, סבון שם, לבדוק ניר טואלט בבתי שימוש, אז התאמנתי, וראיתי אתכם מביטים עלי.

אז מה. טוב, גם אני הבטתי בכם. נכון שרובכם באתם לתפוס שם זיונים חדשים כי כל מי שהיה שם מהחברה, כבר הזדיין עם כל אחד אחר, שרצה אותו. ומעוז המצחיק שדיבר על זה שהוא נהנה לפתות סטריטים, גמר תמיד באיזה חפוז בשירותים עם מישהו מהחברה, כי אף סטרייט לא התפתה, למרות שמעוז היה חתיך למדי.

זו היתה עדיין תקופה די יפה. הכרתי המון בחורים, היו רני הקיבוצניק החתיך שלא עמד במצור של הרכילות הדביקה בקיבוץ. וברח לעיר הגדולה לחיות חיים כמו שהוא הבין אותם, והוא חי, איך הוא חי. ויורם, יורם שפגשתי אותו במדי חיל הים, גבוה רזה, עיניים בוערות ומדים לבנים. איזה סיפור נחמד היה לי אתו. כמה נחמד היה להפשיט אותו מהמדים, אני לא אחד מאלה, אתם יודעים, שמדים וכל מיני, מדליקים אותו, אבל את יורם היה כף להפשיט, הוא פשוט אהב להתפשט, הילד, ואני להפשיט.

והיו עוד, למדתי להנות מהחפוזים, מהקשרים של חמישה שישה זיונים, שבועים, בערך, חודש. ועבדתי. רצתי ממקום עבודה אחד לשני ובין לבין ביליתי בין או מעל הסדינים, לרוב לא לבד. לא הייתי חייב דין וחשבון, נראיתי טוב, חוזרתי וחיזרתי. השתתפתי בסחרחרת הקרנבל. הבנתי איך אוספים שמונה מאות בני זוג, לא בשנה, נכון, במשך הזמן, והם לא כל כך הרבה, לפעמים.

האיידס לא עלה בדעתי. הצירוף ''לי זה לא יקרה'' היה רחוק ממני. לא חשבתי על זה. הייתי צעיר מדי לחבר בין מין ומוות, ויותר מזה, מין התקשר אצלי לחיפושי אהבה, לא תמיד לעונג המידי של הסטוץ עצמו. הזיון היה ספורט. שעשוע מבדר, אז איך יכולתי לחשוב בכלל על המשפט לי זה לא יקרה, למרות שידעתי על מתים בפועל לא יכולתי לקשר את המחלה אלי, וכשהתחילו להדביק פוסטר אחד בשנה על תחנות אוטובוסים זה לא באמת הזיז לי.

כאן התארגן בשקט הוועד למלחמה באיידס, אלא שמעטים באו, וקשה היה לאסוף מתנדבים, דברים שמגלים מאוחר מדי, כשחוזרים לחפש הסטוריה של תקופה. וחגי כששמע על הפילוסוף הצרפתי הזה, פוקו, אמר לי בחצי צחוק, לכבוד יחשב לי למות כמו פוקו, וכך גילה לי שהוא נשא, ושהוא יודע כבר כמה זמן, ומחכה להתפרצות המחלה.

אני בפילוסופיה לא הבנתי, לזה חגי לא הצליח למשוך אותי. השם פוקו הצליח בעיקר להצחיק אותי, כי נשמע כמו וריאציה צרפתית לשם של איזו שווסטר, והאיידס שלו, של הפוקו הזה היה רק רכילות, שמועה, לא הכרתי פילוסופים, אבל הכרתי את חגי, מאז הצחוקים שלו היו נבובים ומפוחדים.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...