>  > 

מי יחבק אותי הלילה - ג

עכשיו כבר היה הווירוס מוכר, המלחמה על הכבוד נגמרה, נובל לא קיבל אף אחד, חולים המשיכו למות אבל אפשר היה להיבדק, ואני לא הלכתי להיבדק, אמרתי שאם אין לי זה לא חשוב ואם אני נגוע אני לא רוצה לדעת, כי ראיתי את הפניקה של הנבדקים ולא ידעת אם זה בגלל התשובה או פחד מהתשובה.

ואיקי, אחת הקוזינות נכנסה לפניקת בדיקות ורצה להיבדק כל שבועיים עד שגירשו אותה מבית החולים, והם אפילו כמעט שהפסיקו להזדיין. יום אחד דיברתי עם יוני והזכרתי את המחלה, הוא הסביר לי איך הוא בודק כל אחד שהוא שוכב אתו, איך הוא מלטף אותו בכל האזורים שיש בהם בלוטות כדי לבדוק אם הן נפוחות, אתם יודעים על הצואר מתחת לבית השחי, במפשעה. הוא קרא באיזה עיתון שזה אחד הסימנים הראשונים ושזו דרך בטוחה, לבדוק, אז הוא בדק והזדיין, כי לאף אחד לא היו בלוטות נפוחות, גם לו לא היו, וכשחלה שנים מאוחר יותר, עדיין לא היו לו בלוטות נפוחות. כמה תמימים היינו אז, וכמה לא רצינו לדעת באמת. איך כל אחד מאיתנו התפשר ומצא לעצמו דרכים משלו להסתדר עם המחשבה על המחלה.

(קולות הרחוב עולים, הוא מביט בשעון)

אני באמת צריך לרדת, אבל... יום אחד התפרסמה בעיתון כתבה על ילד חולה אידס בבית ספר. כן, כבר ידעו אז שגם המופילים ואנשים אחרים שקיבלו עירויי דם חלו. ידעו כבר יותר והתחילו להכיר את המחלה לפרטיה, התחיל ויכוח בעיתונים, ושאלו מה יקרה עם ילד חולה ידמם בגן, עם הגננת תהיה חולה או מורה בבית ספר.

וחגי שהיה מורה בבית ספר נכנס לפניקה וערב אחד כשדיברנו על עתידי כמורה אמר לי, עזוב, מה אתה צריך את זה, גם ככה תצטרך כל חייך לחיות לחוץ בארון, כי אם הורים של תלמידים ידעו שאתה הומו לא יהיה חשוב איזה מורה טוב תהיה, אתה תעוף, ועם חבר לא תוכל לגור אף פעם, כדי שהרכילות לא תרדוף אחריך לבית ספר, והדברים השפיעו עלי. כי האמנתי לחגי כי היה איש חכם, שחי את החיים החלקיים שלו, כך, כמו שדיבר עליהם. והחלטתי לעזוב בסוף השנה את הסמינר. מה לעשות במקום עוד לא ידעתי.


את יוחאי ראיתי לראשונה בגן, עומד מתחת לפסל הציפור שלא יכולה להתרומם. פניו אל הים והוא משמיע צריחות משונות אל הרוח. יוחאי הביא לארץ את ג'ימי מנבדה, שהיה נער מדבר אמריקאי, תמים ובלי כל נסיון עירוני. לא ברור איך תפס אותו ומה הסיפור של ג'ימי, כי הוא כמעט לא דיבר, רק חייך בחן רוב הזמן.

יוחאי אהב אופרות כך אמר, בעיקר את טראוויטה, בכל רגע היה מוכן לרדת על הברכיים ולשיר, אהוב אותי אלפרדו, בגלל זה זכה בשם קמליה. ג'ימי רצה לעבוד ולפרנס את קמליה, כמו שם, בנבדה, אבל הוא לא היה יהודי ולא הבין את הקשיים שמעמידים בדרכו להסתדר כאן, אז הוא ברח בבושה. וקמליה היתה יכולה לצרוח לגלים אריות שיגעון ככל שידעה. יוחאי לימד אותי לשמוע אופרות שקודם נשמעו לי כאוסף צריחות חסרות טעם. אבל יוחאי לא אהב אופרות, הוא אהב סופרנות, בעיקר קולורטורות, כשהקשבנו היה מקפיץ את התקליט למקומות של הטונים הכי הגבוהים.

באופן די מפתיע הסתבר שטנורים ובסים לא מענינים אותו באופרות ובסים כמו ג'ימי אהב בחיים. על זמרות היה מסוגל לדבר שעות והכיר את כל הסיפורים על כל השמנות המזמרות ובעיקר אהב את הזיפניות, כי את זה גם הוא ידע לעשות. ואם אתם מאמינים באמונות טפלות ששמות של גיבורים ספרותיים יכולים לנבא את עתיד הנושא אותם הייתם יודעים שקמליה תבול בזרועותיו של ג'ימי שחזר חמש שנים מאוחר מדי רק כדי שיוחאי ימות בזרועותיו. או אלפרדו מיו. ואני, אני למדתי לאהוב אופרות ולהבדיל בין שחרזדה למהאלר ואני מכיר גם את הבריטונים בעלי התפקידים המשניים.

והפניקה זחלה בדממה וכילתה כל רגש אחר אפשרי, כולם דיברו על בני זוג קבועים, חגי אמר שלזקנים יש עכשיו עדנה, כי הילדים אומרים מי שחי כל כך הרבה זמן בטח לא חולה, והוא לא ידע אם זו מחמאה, אבל פתאום היו לו חיי מין סוערים, ואולי גילו שהוא נחמד אמיתי.

בליל שישי אחד, מאוחר, אחרי המועדון עברתי עם חגי לראות מה נשמע בגן, בימים ההם זה נראה כמו חלק מהדרך שלי הביתה, לא חשוב מהיכן חזרתי, אפילו אם זה לא היה בכיוון, עברתי דרך הגן לנפנף שלום. הסתובבתי ופה ושם היתה איזו פעילות ואפשר היה לראות צלליות מרחפות בבלט בין העצים. ופתאום היתה כאילו איזה דריכות באויר, למרות שעוד לא ראיתי משהו מסוכן, אולי קולות לא רגילים. לחישות לא מוכרות. מסביב היתה תנועה גדולה יותר, חמש דמויות נוספו בשטח והסתובבו מסביב, הרגשתי צרות באויר.

מישהו התקרב אלי עד כדי מגע גופני כמעט ונעץ בי מבט זועם, נעצר לרגע והמשיך ללכת. הלכתי לחפש את חגי לקרוא לו לצאת. אחרי רגע שמעתי קולות מתווכחים, ואנשים התחילו לרוץ בכיוון החוצה מישהו רץ על ידי ולחש הולכות להיות מכות, תברח, ובלי לחשוב הרבה, הרמתי את השמלה מה שנקרא וברחתי החוצה עם כולם, עצרתי בצד השני של הכביש לנשום ושמעתי מישהו צועק, וזה היה קולו של חגי, רצתי חזרה לגן לחפש אותו, מצאתי אותו שוכב מכווץ על הדשא, הם כיסחו לו את הצורה, עטפתי אותו בזרועותי ולקחתי אותו הביתה.

התביישתי על הפחדנות שלי. שרצתי החוצה עם כל הבנות. שמעתי על האלימות הזאת, אבל זאת היתה פעם ראשונה שנתקלתי בה, בבית חגי אמר זה נראה יותר גרוע ממה שזה, ובשבוע הבא הם יתחילו לבוא ביחידים לחפש זיון, גם זאת התחלה של גילוי ההומוסקסואליות שלך, חגי שנשאר מורה ומבין, גם כשהיה מוכה. תמיד מסביר, תמיד מחנך.

רני, איך, אני לא מבין, אתה, מכונאי היית כשפגשתי אותך, קיבוצניק לא מתוחכם ובסיסי, מלא חן, וחום. מי היה חושב שמכל המקומות בעולם דווקא במוסך אפגוש בך, פועל שחור ידיים ובישנות שלא במקום. איך בעצם נתת לי סימן, אני כבר לא זוכר, באתי עם המכונית של חגי שהיתה צריכה תיקון, ואתה הרי הכרת אותה, את המכונית, וגם את חגי. והוא אפילו לא הזכיר אותך מרוב דיסקרטיות. וידענו ימים מאושרים ביחד. זו היתה תקופה יפה לא? גם לך?

אבל אז לקחו אותך למילואים לעזה, וכמה חודשים אחר כך להיות שומר במחנה אנסר וחזרת לי איש אחר, ולקח לי זמן והרבה כוח להחזיר לך את המבט הבהיר שכל כך אהבתי, ואז קיבלת שוב צו מילואים לעזה וכשחזרת הפעם כבר לא רצית לדבר על זה שברת את לבי ונסעת לך לפריז כי שמעת כמה יפה היא וכמה יפים הצרפתים, יפים כמו המוות הם היו בשבילך. וכשקיבלת תשובה חיובית מהבדיקה שלך, כשחזרת, ונכנסת לדיכאון נוראי לא היה שום מקום שיכולתי לאשפז אותך בו, כי בתי חולים פסיכיאטריים לא היו ערוכים אז לטפל בנשאי איידס. לא היה לי איפה לשמור עליך ואז הלכת והתאבדת לך. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...