>  > 

מי יחבק אותי הלילה - ב

עכשיו זיהו את הווירוס והתחילה מלחמה חדשה, בין האמריקאים לצרפתים מי היה הראשון שגילה את הנגיף, כאילו זה באמת חשוב. ואז שמענו שגדי, הדייל החתיך, חולה, טוב, זה עוד אחד שהתעופף להזדיין בעולם, אמרו, זה לא בארץ, לכאן המחלה עוד לא הגיעה. ועדיין מדובר בשניים, למרות שבעיתונים היו מסעי הפחדה. כשהצגתי את אילן בפני ידידה סטרייטית אחת מהצבא, וקראתי לו החבר שלי הרגשתי איזה דגדוג של גאווה בבטן.

הייתי בסוף בצבא שלי, בן עשרים ואחת בערך, כשעיתונאי אחד מת מאידס, קראתי את התיאור שכתב על המחלה, והיה לרגע פחד אמיתי, קרוב, קראתי פירוט של סבל נוראי, שלא רציתי לדעת את הפרטים המדויקים שלו, הייתי צעיר מדי והכאב בלתי ממשי. הוא כתב הרבה על שיעול, כן, אז כולם חיפשו רק כתמים אדומים על הגוף כי חשבו שזה הסימן היחיד, עוד לא ידעו אז על הטפילים והמחלות הנלוות וכל הסימפטומים שיתגלו עוד מעט.

רצתי לאילן, שאלתי אותו מה הוא יודע, ובפעם הראשונה התעניינתי בעבר המיני שלו, הוא הרגיע אותי והסביר לי שבינתיים חלו רק כאלה שבאו מחו''ל והוא לא היה שם אף פעם. עוד אין איידס ישראלי, כך קרא לזה. הייתי אתו בכל רגע פנוי והיינו יחד. כשגמרתי את הצבא, אילן לחץ שאבוא לגור אתו בתל אביב, לא רק לבקר, לא רק סופי שבוע וחופשות. אז באתי לכאן והעיר הזו בלעה אותי. הרגשתי כאילו הגעתי לניו יורק שמדברים בה עברית. בבית הבטחתי ללמוד, רציתי להיות מורה, כי בצבא התעסקתי בהדרכה ונראה לי שאהיה טוב עם חינוך צעירים, אבי רצה שאלמד משהו יותר מכניס מבחינה מקצועית, אבל שוכנע שזה מה שיעשה לי טוב, עבדתי בתור מלצר בערבים והלכתי לסמינר.

בעיתונים כתבו שהמחלה באה מקופים באפריקה, ואני לא הצלחתי להבין אף פעם איך היא עברה לבני אדם, כל הסיפור הזה שהכושים באפריקה אוכלים בשר קוף, לא יודע, אולי. אבל איך הנגיף עבר מאפריקה רק לאוכלוסיה הומוסקסואלית בהתחלה, לזה לא קיבלתי תשובה ופעם זרקתי לאבי איזו שאלה בכיוון, כאילו סתם, והוא צחק. עזוב שטויות, אם זה מקופים ומאפריקה אז בארץ היו צריכים להיות אלפי חולים. הרבה לפני אמריקה. אתה יודע כמה ישראלים עבדו באפריקה, הרי גם אני הייתי שם ואני יודע שהרבה מאוד גברים וגם לדי הרבה נשים היתה סקרנות מינית לגבי השחורים, לבדוק עם זה נכון מה שמספרים עליהם, אתה יודע. סקס שחור, חם. נשים שחורות, וזונות יכולת להשיג במחיר של שתי סיגריות, שטויות, אם זה משם אז זה היה אמור לפרוץ כאן מזמן.

ומכיוון שהיתה בינינו פתיחות יחסית שאל אותי בטפיחת שכם אם אנחנו הצעירים בארץ כבר התחלנו להיזהר בזיונים שלנו, הוא התכוון עם נשים, כמובן. איש על הכיפק אבא שלי. מבין ענין. וכשכתבו בעיתון על האפשרות שהווירוס הוא תוצאה של מחקרים שעשו האמריקאים בבני אדם באפריקה ועל הומוסקסואלים בכלא, האמריקאים הכחישו בקולי קולות וטענו שהרוסים מטעים את העולם. רוסיה עוד היתה אז כוח, ומלה שלה היתה מלה, בעיני היה בזה משהו אמין יותר מתאוריית הקופים, אבל האמריקאים זעקו נגד, והפסיקו להזכיר את האפשרות הזו יותר.

בשבת אבי אמר שזו בהחלט אפשרות של ניסויים בבני אדם, כי גם הרוסים וגם האמריקאים עשו בסתר כל מני נסיונות ואפריקה היתה מקום מצוין לנסות כי לא היה שום פיקוח על בני אדם, ויכול להיות שאיזה וירוס ברח להם בלי לדעת אפילו. לעולם כבר לא נדע, אמר.

ואילן היה עסוק כל הזמן והתחיל להשתנות, ועוד צחקתי ואמרתי לדליה, טוב, למה כבר אפשר לחכות מכם, אתם שעומדים מול מראה כל היום על קצות האצבעות ובודקים כל קו בגוף, כל תנועה. אבל זה לא היה זה. כעת כשגרנו יחד, ראיתי אותו פחות מהזמן שהייתי בא לחופשות ולשעות קצרות. הוא היה עסוק בשרירים שלו יותר מבכל דבר אחר, ואסור היה לגעת בו פה, לגעת בו שם, והיו לו התכווצויות, את יחסי המין שלו חיפש מחוץ לבית כמו שגיליתי שנים אחר כך, כשחברים טובים יספרו לי ששכבו אתו, בזמן שחשבתי עדיין שאני היחיד בחייו, כן, התמימות האבודה של הימים ההם.

עוד לא הכרתי מספיק הומואים וחיים הומואיים. באותו זמן ביקרה בארץ איזו להקת מחול חשובה, מה אני זוכר איזו, עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי להתעניין באמת, ואילן הצליח להגיע שם לבחינה אצל הכוריאוגרף, שהתרשם ממנו, וסידר לו מילגה בניו יורק. ודי מהר נפנפתי לו שלום במטפחת. שלום אילן, וול גו טו ניו יורק.

ערב אחד הלכתי לראות את הסרט נגוע בסינמטק, כי אצלנו לא הקרינו אותו בזמנו. פספסתי אותו, למרות שעקבתי אחרי כל דבר שהמלה הומוסקסואלי הופיעה בו. שמעתי עליו כל מני דעות. החלטתי ללכת לבד, אני אוהב לעשות דברים כאלה. אז ישבתי באולם האפל, והתחיל המונולוג של השחקן הזה, ישר על הפתיחה, ובערך אחרי שתי דקות זלגו לי דמעות מהעיניים ושמחתי שאני לבד.

אני לא חכם גדול, ואני לא מבין בקולנוע אבל הסרט קרע לי את המעיים, והבנתי למה אנשים מסביבי שנאו אותו, הוא פתח חלון לתחושות שהיו מעורפלות בי, נתן לי מלים להשתמש בהן. אי אפשר לדבר על הסרט הזה בלי לדבר על עצמך, ומי יכול לחיות בצורה חשופה כזאת. החלטתי שאני מוכרח לפגוש את האיש הזה, עמוס, שעשה את הסרט. הרגשתי שהוא יודע דברים שגם אני צריך לדעת. שהוא מכיר איזה חלק מעולם שלא מדברים עליו בסביבה שלי, ואני כן רוצה לדבר, כן רוצה לדעת.

אחרי הסרט הלכתי למוטי שכולם קראו לו כריזנטמה בגלל שהיה צהוב ולוהב וכל הבית שלו מלא בצבעים צהובים וכתומים כדי שלפחות בבית לא יהיה הדבר הכי צהוב, וכריזנטמה אמר לי שאם זה היה סרט מסין או מאוסטרליה היו אוהבים אותו יותר, כי אז היה אפשר להגיד שזה סרט אתני מתרבות זרה ואנחנו לא כאלה, ואצלנו זה לא כך, אבל הסרט מכאן אנחנו כן כאלה, כן, וקשה לקבל כאבים מקומיים, ואנשים לא רוצים ראי שיראה להם באור חשוף את עצמם, כולם משחקים את בלאנש די בואה, ואני זכרתי את השם ושאלתי את עידו שלמד תיאטרון מי זאת והוא סיפר לי על טנסי ויליאמס, ובלנש היא בכלל גבר מחופש, ויום אחד הוא ישחק אותה, אמר.

והכריזנטמה צרחה, כמה אפשר כבר להתמודד עם הכאב הפרטי שלך כל הזמן, כאן כולם רוצים לרקוד, ואם אתה מנסה להבין משהו או להגיד דברים שיש בהם איזה כאב אישי הופכים אותך למופרע ולא מתייחסים. ואני עוד לא לגמרי הבנתי אותו אז. דברים באו לי מוקדם מדי. קראתי את הספרים האלה, שלקחתי ממנו, והסבל שם היה אחר, לא מוכר לי, עדיין, עוד לא דיברתי מספיק עם אנשים אז, אנשים שאפגוש עוד מעט ואלמד להכיר את הסבל , האיבה העצמית, העינוי, וגם מה שחגי יקרא לזה בעתיד, ישועה דרך הביבים, ושנים אחר כך יתורגם ז'נה, שלא הבנתי אותו, אבל דרכו אלמד להסתכל על הומוסקסואלים בעוד אור.

בינתיים עקבתי באדיקות אחרי נפתוליו של ההומו העשיר בשוששלת, ולמרות שנטרפתי על אלכסיס האמא שלו, כמו כולם, בשבילי הוא היה הסיבה לראות את הסידרה, העשיר הקטן הסובל.

בארץ התבשלה על אש האינתיפדה, והפחדים, גם שלי, הופנו לכיוון ההוא. לבקר בבית, לחצות אזורים ערביים, לא ידעת אם תחטוף אבן או יריה בדרך. ועל איידס אף אחד לא דיבר. הזכרנו לפעמים את המלה, כאילו בשביל הפרוטוקול, אבל לא חשבנו על זה באמת, עוד לא. ומישהו, שחזר מאמריקה, סיפר שכבר בסתיו של 1983 היה מופע רודיאו במדיסון סקוויר גרדן, בניו יורק, מופע התנדבות לאסיפת תרומות להקמת גוף למלחמה במחלה ההיא, שלא רצינו לזכור את שמה.

אותי זה הצחיק, הומואים ניו יורקים שרוצים להתחפש לקאובויים וצריכים למצוא לזה סיבה. האמריקאים האלה.

את הדיכאון מאילן העברתי בריקודים בכל מקום אפשרי, מועדונים נפתחו ונסגרו בלי סוף. ולילה אחד התחיל אתי חגי, שהיה הרבה יותר מבוגר ממני, אולי בן ארבעים כבר, ואני לא הייתי עד אז עם מבוגרים. מסביבי כולם חיפשו צעירים וחתיכים, גם אני, וחגי התחיל אתי במועדון, חגי שנראה לא רע, ורקד סביר.

לא ידעתי איך להתחמק בלי לפגוע בו, חוץ מזה חשבתי שצריך להתנסות בכל האפשרויות. כי אני לא זוכר כבר מי אמר לי שאם אני רוצה להיחשב לסקס טוב אני צריך להתנסות בכל ולעשות הכל, כי כולם כאן יודעים הכל על כולם, הכל, האינפורמציות עוברות. אז היה לנו זיון אחד. והיום אני יודע שהנאה ומשיכה יכולים להגיע בזמנים שונים ממקומות שונים, ושנינו ידענו שזה חד פעמי, גם אם היתה איזו כימיה של הנאה, הבנתי שנפתחה לי עוד אפשרות. מכיוון שמצא חן בעיני החלטתי שנשאר ידידים.

במועדון הכרתי את טוטי פרוטי, שתי הקוזינות שהיו באמת בני דוד, הם גרו יחד והלכו לכל מקום יחד והתנהגו כמו ילדות בכיתה ג' שאמרו על ידן את המלה זין. הן היו דוחקות אחת את השניה בצלעות מצחקקות ומדברות בלשון נקבה, הן היו צעירות שהתנהגו כמו שתי סבתות, אבל היו נחמדות, שלעשות איתן שלישיה יכול להיות דבר נחמד, אבל כאן התפרקה החבילה והייתי צריך להקדיש לילה נפרד לכל אחד מהם, ואת חלום השלישיה לדחות לפעם אחרת לאנשים אחרים.

חגי לקח אותי לגן, ובגן פגשתי את פרחי גן האמיתיים, את הבנות. או כן הבנות. מצחיקות עד דמעות, מבדרות, רעשניות. לצחוק איתן בגן היתה אחת מחוויות המקום והסיבות להסתובב בו. הסיסטרס שלי היו צעקניות מצחיקות, חתולי רחוב אמיתיות עם צפורניים שלופות ולשון חדה, לולא חגי הייתי יכול להיות אחת מהן בקלות, אהבתי לעמוד ולצחוק אתן, והיה ממה, שווסטרס.

ודרך חגי הכרתי עוד אנשים. אני חושב שהיה לי מזל, כי הוא הכיר לי אנשים, וספגתי מכל אחד משהו, ומעל קליפת הפרחיות שלי התחילה לבצבץ שכבת גלזורה, הייתי ספוג טוב, יכולתי כבר לבוא לאנשים לדבר ולהישמע בסדר.

אפילו אליזבט החמישית, מלכת ורשה והסביבה, ממונה מטעם עצמה על הטעם הטוב, הזמינה אותי, לא, לארוחת ערב לא, אבל למבחן פייב אוקלוק של שבת כן. אליזבט בפינו, הארון, רון בפי עצמו שהוריו ברחו מוורשה ללונדון והוא למד להתנהג שם כנסיכה אמיתית.

אני יודע שיש הרבה רשעות בהתיחסות שלנו אחד אל השני, רשעות בכינויים שאנחנו מדביקים, אבל מעבר לרשעות מסתתר גם הרבה דמיון יצירתי. כן האינטגרציה בעולם ההומואי עובדת, כשאני חושב על עצמי, מי האנשים שהייתי פוגש אם לא הייתי הומו, ולאן הייתי מגיע, יש להניח שהייתי נשאר צ'חצ'ח בנשמתי, ותודה לאל שהתיידדתי עם חגי שהקפיד, ובגללו אני מדבר עברית נכונה יותר, למרות שאני משתמש בסלנג כשנחוץ, ודרך אגב אליזבט החמישית אב טיפוס לכל הפרודיות שעושים על הומואים, לא הזמינה אותי שוב כי חרגתי מכללי הפרוטוקול ולא התפעלתי בקול רם מספיק מהעוגה, וגרוע יותר, לא טלפנתי למחרת לשבח ולבקש את המתכון, והעוגה היתה באמת משעממת. איזה חיים נפלאים.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...